כשהוא רווק בן 40, אחרי 15 שנה כליצן, חיים אוסדון הרגיש שהוא הולך ודועך. "הרגשתי שאני לא מצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע מעבר ללהיות ליצן. חייתי בתחושה שאני לא מקבל את ההכרה שאני ראוי לה", מספר אוסדון, "גיל 40 זה זמן טוב לחשבון נפש. למה לא התחתנתי, למה אני לא מגשים את עצמי, מתי אני אהיה אבא. אמרתי לעצמי שאם זה לא קורה עד גיל 40, אולי זה לא יקרה לעולם".
למה אתה קורא "תקרת הזכוכית של הליצנים"?
"ליצן הוא קטן מדי בשביל להיכנס לערוץ הילדים למשל. ניסיתי להציע את עצמי לתוכניות אירוח, לפינות שלא רצו אותי. בתור ליצן אתה לא יכול להיות כוכב ענק. אני שיאן גינס – ניפחתי בלון ונכנסתי לתוכו ב'רק בישראל', אבל הייתי אייטם וזה נגמר. הבנתי שאני צריך להיות משהו מעבר לאייטם, מעבר לליצן. לא מזמינים אותי לטלוויזיה, אני אמן חימום של האמנים הגדולים, עושים טובה שנותנים לי משהו, כי 'אתה ליצן, תגיד תודה שאתה מקבל הגברה'. יש בזה משהו עצוב".
קשה לפרוץ בגיל 40. חשבת על מה יקרה אם לא תצליח?
"ברור. אמרתי למזכירה שלי שאם עד גיל 40 אני לא מממש את הפוטנציאל שבי, שתתחיל לבדוק לי לימודי ביטוח כי אולי אני אלך להיות סוכן. שיהיה לי מקצוע. עבדתי והתפרנסתי יפה כליצן, הייתי דורש סכומים שלא מקובלים בעולם הליצנים והייתי מקבל אותם. אני לא יכול להיכנס למספרים, אבל ליצן יכול להרוויח משכורת מאוד יפה. זה לא הספיק, רציתי להיות אמן בטופ. היה לי חלום להוציא קלטות, שכולם יכירו את השירים שלי".
ואז נחת עליו הרעיון: הדוד חיים. "יש לי 17 דודים משני הצדדים, דוד תמיד היה דמות שזכורה לי כמפנקת ולוקחת אותי לכל מיני מקומות, אז החלטתי שאולי אני אהיה הדוד של ילדי ישראל. אמרתי 'יש סבא טוביה, יש יובל המבולבל, אבל אין דוד'. הלכתי למעצב תלבושות, אמרתי לו שאני רוצה ג'קט, משהו שנראה סמכותי, פפיון אדום שיהיה קלאסי, מכנסיים סקוטיות שלא היו אופייניות בכלל לאמן ילדים, ושלייקעס של דוד. כתבתי שיר, שילמתי 4,000 שקל למעבד מוזיקלי, עשיתי צילומי סטילס ובאתי למשרדי הפקה ואמרתי 'שלום, אני דוד חיים, דמות חדשה לילדים, בואו נרים את זה'".
וזה עבד?
"בהתחלה אמרו לי נחשוב, נראה, לא בטוח. לא היה קל לשכנע אותם. אבל אם הייתי בא בתור חיים הליצן אף אחד לא היה מסתכל עליי. ציירתי להם חזון. אמרתי שעל כל שקל שהם שמים – אני שם שקל. וזה מה שקנה אותם, שהם הבינו שאני כל כך מאמין בזה".
היום, כשהוא בן 47, ומאחוריו שני דיווידי שהגיעו למעמד של פלטינה כפולה, פסטיגלים, סדרות בהופ (עונה חדשה של "העולם המטורף של דוד חיים" עלתה עכשיו) וב-yes VOD, ותפקיד משנה בסרט "גויאבות", אפשר להגיד שהמהפך הושלם. הדוד חיים הוא כוכב ילדים, ועכשיו הוא מגיע גם לתפקיד ראשי בקולנוע, בסרט "מבצע ביצה", לצד כוכבים כמו יהורם גאון, שלומי קוריאט, טל מוסרי, אסף אשתר וירון ברלד. "לא האמנתי שאני עובד עם יהורם גאון. מי היה מאמין שהוא יראה אותי ויגיד לי שלום? אז שאני אעשה איתו סצנה? אתה רק יושב ליד יהורם וצובט את עצמך שש פעמים ביום כדי להיות בטוח שזה קורה באמת. הסרט היה חלום שחשבתי עליו כבר לפני 3 שנים. רציתי לעשות משהו כמו מיסטר בין לילדים גדולים. ישבתי כל הלילה וראיתי מרתון סרטי מיסטר בין, ובאחד הסרטים רואים אותו מעביר יצירת אמנות לאירופה. אהבתי את הרעיון והחלטתי שאני, בסרט שלי, רוצה להעביר אלפקה. הלכתי לספארי, ראיתי שם אלפקה לבנה, צילמתי אותה וישבתי לכתוב. ואז פניתי למפיקים ולבמאי, והם החליטו לקחת את זה למקום של ביצת נשרים. אבל העניין הוא שלא ישבתי בבית וחיכיתי שיגידו לי 'חיים, רוצה לעשות סרט?'. יש לי מטרה ואני יודע איך ומתי להגיע לשם. אני מאוד מסודר. החלום שלי היה שיראו את הפרצוף שלי עובר במקרה בטלוויזיה כשמוקרנת סדרה בערוץ 'הופ', זה ערוץ מטורף, כמו חדשות 2 לילדים מבחינת הצפיות. ועכשיו עולה העונה השנייה של הסדרה שלי בערוץ הזה. כשאני מתפקס על משהו ומציג לעצמי מטרה אני מגיע אליה".
יצאתי עם בחורות שידעתי שכנראה לא אתחתן איתן
אחת המטרות המרכזיות שחיים הציב לעצמו היא לא לחזור על הטעויות של ההורים שלו, ולהתגרש. הוא נולד וגדל בלוד, לאבא שעובד באל על ואמא בתעשייה האווירית. כשהיה בן 10 עברה המשפחה, שכללה אותו ושני אחים צעירים, לפתח תקווה, וכשהגיע לגיל תיכון אביו עזב את הבית. "זה לא היה מקובל לפני 30 שנה שאנשים מתגרשים. הייתי בן 16 והייתי חייב לקחת קצת אחריות בעזרה בבית. כולנו נשארנו עם אמא, וזה לא היה קל". מאותו רגע חיים החליט שלו זה לא יקרה. "ילדים שההורים שלהם מתגרשים יכולים להפוך להיות כמו ההורים, או להגיד, כמוני, שאני אעשה כל מה שאני יכול כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לעבור גירושים. למשל, בגידות שקורות אצל הורים יכולות לגרום לילד להגיד 'אני לא אעשה את זה בחיים'. גם הייתי צריך לקחת פיקוד בתור אח בכור, להיות יותר בבית, לפקח שאחים שלי עושים שיעורים, להיות סוג של אבא".
כחלק מהתפקיד החדש כגבר של הבית, חיים התחיל לעבוד. "הייתי מסיים ללמוד, נוסע לקיבוץ גבעת השלושה, מנקה שם את המלתחות והשירותים בקאנטרי וחוזר הביתה בסביבות 10 בלילה. גם בשישי שבת. הגישה שלי הייתה שאף אחד לא יעשה שום דבר בשבילי, הכל אני צריך לעשות בעצמי. לא רציתי לקחת גרוש מההורים, ואם היה צריך לעזור בבית, עזרתי".
איך הקשר שלך עם אבא שלך היום?
"הקשר טוב. הוא התחתן שוב והתאלמן, ואמא שלי לא התחתנה מעולם, היה לה קשה עם שלושה ילדים בבית. לא כעסתי עליהם אף פעם, הבנתי שזה קשור אליהם ולא אליי, זה נבע לדעתי מזה שאמא שלי התחתנה מאוד צעירה, ושניהם עדיין לא הספיקו לראות עולם".
חיים, מצדו, בהחלט הספיק לראות עולם לפני החתונה עם מיטל בגיל 41. "הייתה תקופה ארוכה שלא הייתי מוכן להתמסד. יצאתי עם בחורות שלא בדיוק האמנתי שזה הולך לכיוון הנכון, ידעתי שכנראה לא אתחתן איתן". חיים מספר שלא היה מסוגל להתחיל עם בחורות, אלא אם שתה מספיק לפני כן. "פעם באתי למישהי ואמרתי לה 'זה לא ילך בינינו' והלכתי. היא הסתכלה עליי בהלם, באה אחריי ואמרה 'אף פעם לא התחילו איתי ככה'. ככה הבנתי שיש לה חוש הומור".
איך בחורות הגיבו לזה שהן יוצאות עם ליצן?
"זה לא חלומה של כל אם יהודייה שבתה תצא עם ליצן, אבל הרוב קיבלו את זה בצורה טובה ביותר. הייתה איזו עורכת דין שניסו לשדך לי, בחורה מאוד יפה, אבל היא לא הייתה מוכנה לצאת עם ליצן. כמה שנים אחר כך היא התקשרה אליי כדי שאגיע ליום הולדת של הבן שלה, ואמרה לי שאני האמן שהוא הכי אוהב".
יצא לך לצאת עם מעריצות?
"מעריצות לא, אבל יצאתי פעם עם אחות של מעריצה. הגעתי הביתה לעשות יום הולדת לילדה כשהייתי בן 27, ונוצר קשר ביני לבין אחותה בת ה-21. המשפחה אהבה אותי, אימהות בדרך כלל אוהבות אותי כי אני אחראי, לא שותה ונוהג, יש על מי לסמוך".
חיים מספר שבמשך כל שנות הרווקות, תמיד ידע שהוא מתכנן חתונה באופק. "כשבניתי את הבית שלי בנס ציונה עשיתי חדר לילדים. הייתי בן 33 ורווק, כן? אבל בניתי מקלחת עם איורים לילדים, ותכננתי איפה הם ישחקו ואיפה הם ישנו. כל החיים הייתי לקראת המהלך הזה. שבעתי מהרווקות, אתה יוצא ויוצא ומגיע בסוף לסוג של אוברדוז ורק רוצה לנוח".
האוברדוז הגיע בגיל 35, אבל יעברו עוד שש שנים עד שיכיר את אשתו, מיטל, בבליינד דייט ויקים איתה בית. "אולי זה גם קשור לעובדה שחוויתי גירושים של הורים. שני האחים שלי גם לא נשואים, והם מוכשרים ויפים, אין סיבה שהם לא התחתנו. בגיל 39 החלטתי שעד גיל 40 אני מתחתן, והתחלתי להתמקד בזה, התנזרתי מסקס, הייתי ממש חדור מטרה. אני לא טיפוס של סטוצים באופן כללי, אני אדם מאוד נאמן, את יכולה לשים אותי בפיתוי הכי גדול בעולם ובגלל שאני עושה חישוב של רווח והפסד, ואני יודע טוב מאוד מה יש לי ביד, לא יקרה כלום בחיים".
כיום אסודון גר עם מיטל, 37, מורה פרטית להוראה מתקנת, בנס ציונה - באותו בית פרטי שבנה למשפחתו העתידית. בחדר הילדים שתכנן, עם האיורים על הקירות, משחקת בר, בת 4, ובן, בן שנה.
לא היה קשה לצאת מהסטייט אוף מיינד של הרווק?
"כשטוב לך זה קל".
אבל לא תמיד טוב.
"נכון, אבל יש איזונים. זאת תמיד שאלה של רווח והפסד".
והיה גם את זה שרצה סלפי באמצע לוויה
כשאנחנו יושבים יחד בבית קפה בתל אביב עוברים לידנו שני ילדים, מסתכלים על חיים ומתלחששים. הוא קולט אותם בשנייה ואומר להם "תביאו כיף!". הם מאושרים עד הגג. נותנים לו כיף, ואז חוזרים לתת לו עוד אחד ואז, סתם בשביל המזל, עוד אחד. הוא שמח בכל כיף מחדש, ורק אמא שלהם, שצועקת עליהם להניח לו לשתות את מיץ הגזר שלו בשקט, מונעת מהם לבוא בפעם הרביעית.
אין לך הרבה פרטיות, מה?
"אני חי בשלום עם חוסר הפרטיות. הבת שלי גם רגילה לזה. אם ילדים באים ורוצים להצטלם איתי היא תעמוד בצד ותחכה. בכלל, היא יכולה לראות אותי בטלוויזיה ולהעביר ערוץ. היא רגילה לראות אותי על המסך".
יש פעמים שזה פחות מתאים?
"לפני הלידה של הבת שלי הגעתי עם אשתי לבית חולים, היא צועקת ואני ממלא טפסים, ואיזו אישה באה אליי 'דוד חיים! אפשר להצטלם?'. הצטלמתי איתה, זה לקח פחות זמן מאשר להסביר לה שאני לא יכול. והיה גם מישהו שרצה תמונה באמצע לוויה. הלכנו בשביל תוך כדי מסע הלוויה, והוא עבר שם, ביקש סלפי ותוך כדי כך כבר צילם אותו. הייתי קצת נבוך, אבל רוב האנשים לא שמו לב שזה קרה".
אל עולם הליצנות הגיע חיים כשעבד בצוות בידור באילת. באחד הימים הגננת של המלון בו עבד חלתה, וחיים התנדב להחליפה. החלטורה בגן הפכה אותו ללהיט של המלון. "לאט לאט הצטרפו עוד ועוד ילדים, עד שבשלב מסוים המנהל של המלון, שלא הבין למה הבריכה ריקה ואיפה כל הילדים, ירד למטה וראה 200 ילדים שירדו לשחק איתי. עבדתי שם חמישה חודשים ואז הגעתי למסקנה שזה לא מספיק לי, שאני רוצה 'עבודה של גדולים'".
אמא בטח שמחה.
"כן... בגיל 23 הלכתי להיות מוכר סיבים אופטיים. לא היה לי שום ניסיון, אבל קיבלו אותי. עבדתי אבל לא הרגשתי שאני ממצה את עצמי. יום אחד כשעברתי ליד מלון דן אכדיה משהו משך אותי להיכנס ולשאול אם מחפשים מישהו לצוות בידור לעבודה בסופי שבוע. בדיוק חיפשו מישהו לגן, והתחלתי לעבוד שם. חצי שנה הייתי עובד במהלך השבוע עם חליפות ועניבות, ובימי שישי ושבת מוריד הכל, שם סרבל וכובע והולך לעבוד בגן ילדים. ואז התחלתי להבין שלעבוד עם ילדים יותר מעניין אותי. באתי לבוס שלי, שמתי על השולחן את המפתחות של האוטו ואמרתי לו 'אני הולך עם הלב, סיימתי לעבוד כאן'".
אמא בטח פחות שמחה.
"כן, היא לא הבינה מה זה הטמטום הזה עכשיו, לעזוב עבודה רצינית. אמרתי לה 'אמא, מהיום אני חיים הליצן'. לקחתי את עצמי, פתחתי עוסק מורשה, פלאיירים, כרטיסי ביקור והתחלתי לשווק את עצמי. אני לא רקדן גדול, אני קלאמזי, אני לא זמר גדול אבל ילדים אוהבים את השירה שלי. אני לא מצטיין במשהו בצורה יוצאת דופן, אני צריך לעבוד קשה בשביל כל דבר, אבל אני נלחם".
וחוץ מאמא, איך אנשים מגיבים כשאתה אומר להם שאתה ליצן?
"לא יצא לי להרגיש זלזול, אני מאוד גאה במה שאני עושה. התגובות היו חיוביות כי תמיד מישהו צריך ליצן. ליום הולדת של הילד, לאירוע כזה או אחר. תמיד הייתי אומר שאני ליצן, לא אמן ילדים, לא שחקן. הייתי ליצן עם כבוד, הגעתי להופעה עם ואן ומערכת הגברה, היה לי עובד שעזר לי, לא הייתי מאופר כליצן עם פאה אדומה ואף עגול, תמיד דאגתי שהפנים שלי יהיו גלויות ואני אוכל לתקשר עם ילדים".
יכול להיות שמה שעזר לך לעבור מחיים הליצן לדוד חיים היו ההופעות שלך בדיוידי של יובל המבולבל?
"יובל חבר טוב שלי, הדרך שלנו מאוד מקבילה. הכרתי אותו לפני כ-15 שנה, כשהייתי ליצן גדול במרכז והוא היה אמן ירושלמי שמופיע המון. בשלב מסוים הקמתי את חברת 'אוסדון שירותי בידור' שמשווקת אמנים ולוקחת עמלות, והוא הצטרף אליי כאחד האמנים ששיווקתי. הוא נשאר בחברה עד שהוא חתם במשרד הפקות גדול, ואז הוא פרץ. מהתחלה ידעתי שהוא יפרוץ בגדול".
לא היה לך קשה לראות איך מישהו שהיה חתום אצלך מצליח בגדול ואתה נשאר במקום?
"יכולתי לשבת בצד ולהגיד 'איך זה יכול להיות שאמן שעבד איתי פרץ ואני עדיין תקוע בליצנות', אבל זאת לא הדרך שלי. יובל תמיד היה החולם, הוא היה אומר לי 'אני רוצה להתחיל להופיע לבד ולפתוח קופות', ואני הייתי אומר לו שיחכה, שילך על בטוח. כסף מהצגות בקניונים זה בטוח, אבל בהופעה פרטית לא בטוח כמה אנשים יקנו כרטיסים. אני בנאדם מאוד ריאלי ושמרן בהתנהלות הכלכלית שלי. אין לי מינוסים, אני לא לוקח הלוואות, והייתי אומר ליובל 'אתה צריך לקנות בית, תעבוד כרגע במה שבטוח מביא לך כסף'. זה נתן לי השראה מאוד גדולה מצד אחד, ואומץ לעשות את אותו צעד מצד שני. לא הרגשתי לרגע קנאה. יובל הוא חבר טוב שלי, ואני שמח בשמחתו".
מתי הייתה הפעם הראשונה שהרגשת שבאמת הצלחת?
"האמת שהשבוע, כשראיתי סרטון שמישהו שלח לי, של אנשים בשוק התקווה שרוקדים לצלילי 'שיר הקנגרו' שכתבתי. מסתבר שכל יום שישי הם מקבלים איתו את השבת בשוק, והשבוע כשגיליתי את זה התחלתי לחפור קצת, ואני מגלה בפייסבוק סרטון חתונה של 1,000 איש שרוקדים לצלילי השיר הזה, ואנשים מבוגרים בחוף דור שרוקדים עם השיר ברקע. פתאום הבנתי שזה פיק שאני לא יודע ליהנות ממנו כי אני לא מסוגל להכיל אותו. מה, אני אעצור? זהו? לאן אפשר להתקדם? אני טיפוס חרא בקטע הזה, לא נותן לעצמי ליהנות עד הסוף. אני לא אוהב לראות תכנים שלי, יש לי ביקורת עצמית גבוהה, אני לא רוצה להתלהב כדי לא להרים את האף, אז כל פעם אני מוריד לעצמי מחדש".
לא ברור אם זו הביקורת העצמית, אבל משהו באורח החיים של אסודון התחיל לתת את אותותיו. לפני כארבעה חודשים, באמצע הטירוף של ההופעות, הוא התחיל להרגיש לחצים בחזה. "חייתי בהכחשה טוטאלית שמשהו קורה לי. לא סיפרתי לאף אחד חוץ מלמזכירה שלי, שאיתי כבר 18 שנה. אני אומר לה 'משהו לא טוב קורה לי בגוף'. הימים עוברים, הלחץ ממשיך ואני מתחיל להרגיש שיש שעות שקשה לי ממש לנשום, קשה לי לתפקד. אני מתחיל לדאוג אבל עדיין לא מספר לאף אחד".
התקף חרדה?
"זהו, שעד היום לא ברור מה זה היה. הייתה לי פגישה מאוד גדולה, ולפניה הרגשתי דפיקות לב חזקות והתחלתי להזיע, ואני אומר לעצמי 'זה כלום, זה כלום', מגיע לפגישה מפורק ובסיומה מפנה את עצמי לבית חולים עם חשש לאירוע מוחי, זאת הייתה האבחנה. מכניסים אותי לבדיקות, סיטי מוח, MRI מוח, חושבים שזה אולי סרטן. כל הגוף שלי חלש ורועד, הידיים נרדמות, ובסוף משחררים אותי ב-2 בלילה בלי לדעת מה יש לי. ככה שבועיים אני בלופ של בדיקות, סורקים אותי בכל בדיקה אפשרית בבית חולים, נתנו לי מכות חשמל בידיים, שמו לי הולטר, ואני הולך עם ההולטר ליום צילום עם ילדים, מתנהג כרגיל ואף אחד לא יודע ממה שקורה לי. התחלתי כבר להיפרד מכולם, אני מחזיק את הילדים בידיים ומתחיל לבכות – מי יגדל אותם? התינוק קורא לי בלילה ואני בוכה בטירוף, אם אני מת מחר, מי מגדל אותו? לראשונה בחיי הרגשתי שזהו, זה עומד להיגמר. הגדלתי את ביטוח החיים שלי, וככה, תוך שלושה שבועות, כמו שזה הגיע, ככה זה עבר".
אולי הגוף מאותת לך שאתה עובד קשה מדי?
"אני חושב שזאת אולי הייתה הצטברות של שנים שהתפוצצה לי בפנים. אבל זה היה, זה נגמר, אני לא רוצה להתעסק בזה או לחשוב על זה, אני לא רוצה לעצור. אני לא יכול לעצור".
עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך? אתה רואה את עצמך בן 60 ורוקד עם ילדים?
"כל עוד יתנו לי את הבמה אני אקח אותה. הפחד הכי גדול שלי הוא שאני לא אהיה רלוונטי ולא אדע שאני לא רלוונטי. זה הכי עצוב. זה יכול לקרות גם מחר בבוקר. יבוא דור חדש, דוד חדש, וידחוק אותי. והכי עצוב אם אני אנסה להיאחז בקרנות המזבח. יש אנשים כאלה בתחום, בלי שמות כמובן, שכבר לא רלוונטים אבל לא יודעים את זה".
יש לך פלאן בי ליום שאחרי הפרישה?
"אני מאוד אוהב לכתוב. כתבתי רומן מתח למבוגרים בשם 'חדר 9', ומבחינתי עד תחילת השנה הבאה הוא צריך לצאת כספר, ועד 2020 הוא חייב להיות סרט. במשך חצי שנה כתבתי כל שבת כמה עמודים, ועכשיו אני מחפש עורך שישכתב את זה, כי אין לי ניסיון בכתיבה ספרותית".
מה היית אומר לילדים שרוצים לפנות לתחום?
"שיחכו קצת. יש המון אמנים כיום, מאוד קשה להצליח. אני עליתי על הרכבת יחסית בזמן, בתקופה שלי זה היה יותר קל. היום יש את כל האמנים שיש להם אולי הרבה עוקבים ברשת, אבל מה יש להם לתת מעבר? אני מביא 25 שנה של עבודה עם ילדים, מה הם מביאים? זה כמו שאתה יוצא עם בחורה יפה אבל שאין בה כלום, הכל אוויר ובלי תוכן. בהתחלה אתה מתפעל, אבל בהמשך אתה מחפש את הנשמה".
"העולם המטורף של דוד חיים" משודרת בראשון-חמישי ב-17:30 בהופ