מייקל לואיס מסדר את כובע הגרב שעל ראשו, שולח מבט אל הנוף הקריר הנשקף מחלון דירתו בניו יורק, ורוצה רק דבר אחד: שתאהבו אותו. "אני מקווה שהפעם זה יהיה אחרת", הוא מהרהר, "מקווה שהקהל הישראלי יקבל אותי".
אחרי שלוש שנים בחו"ל הוא חוזר לגיחת עבודה בארץ, לנסות להשתלב שוב בתעשיית הבידור ש"בעטה לי בתחת", לדבריו. "בהתחלה אנשים נגנבו מהשם שלי, מהמראה שלי, מהדמות. אבל אחר כך ההתלהבות ירדה והתחלפה ברגשות אחרים. מה לעשות, לא קל להצליח במדינה שלנו. עזבתי את הארץ כי שנאו אותי פה. הרגשתי שפשוט שונאים אותי. את יודעת מה, לא סתם שונאים – הרגשתי שרודפים אותי. לא נתנו לי מנוחה".
מייקל! אתה לא קצת מגזים?
"ממש לא. תשמעי, הסיפור שלי מאוד מסובך. היה קשה לעכל את מייקל לואיס בתודעה הישראלית: השם, המראה. נתקלתי בהרבה קנאה וצרות עין, תגובות נוראיות. ריססו לי מחוץ לבית על תחנת אוטובוס – 'מייקל לואיס, תקבל סרטן ותישרף בגיהינום'. היו צועקים לי דברים איומים, גם ליד אמא שלי – 'אתה יותר גרוע מאנס יא חתיכת מניאק, לך תשרת', 'אני מעדיף לראות אותך מתחת לאדמה מאשר מעליה, אפס', 'אתה מייקל לואיס לא? תחזור לארה"ב יא גוי זבל'. בגלל זה עזבתי. פשוט ברחתי מהארץ".
"בארץ לא מעריכים כישרון"
על הסיבה העיקרית לגילויי השנאה כלפיו נדבר מיד, אבל בינתיים קבלו אותו: מייקל לואיס בגרסה משודרגת – בוגר יותר, מבין יותר, ורק הקוביות בבטן נשארו בדיוק אותו דבר. "אני לא מזניח", הוא אומר, "ספורטאי, אחרי הכל".
ברגעים אלה ממש הוא נוחת בישראל, להשתתף בריאליטי המוזיקלי "ישנן בנות" – התכנית המוזיקלית של דנה אינטרנשיונל שתעלה בערוץ 24 ביום ראשון הקרוב (ימים ראשון עד שלישי, 19:00-22:00). את התכנית, שבמסגרתה תיבחר להקת הבנות החדשה של ישראל, ינחה לואיס עם ליאון רוזנברג, כשלצדה של האינטרנשיונל יישב צוות השופטים: ירדנה ארזי, צדי צרפתי ושי כרם. לואיס אמור ללוות את הבנות מאחורי הקלעים ולהעביר את החוויות שלהן מהתכנית. מישהו אמר בר רפאלי? "אני שם בתפקיד הסייד קיק של ליאון", מסביר מייקל. "זאת תכנית שהיא פאן, מאוד כיפית".
מתרגש?
"שמח. את יודעת, אחרי שאתה מרגיש לא רצוי ונותנים לך הזדמנות, זה משמח".
למה בעצם הגיעו התגובות האלה?
"קנאה, תסכול של אנשים. וגם לא עשיתי צבא".
אוקיי.
"אבל יש עוד הרבה שלא עשו, והם עובדים ורואים אותם בפריים טיים והכל בסדר. לא עושים להם את מה שעשו לי. ולי עוד יש סיבה מוצדקת, יש לי מסמכים רפואיים שיש לי בעיה בלב. אני נראה טוב, זאת הבעיה. אם הייתי שמן ונמוך – לא היו מציקים לי. אם לא הייתי ספורטאי – בכלל לא היו מציקים לי".
כן? אתה חושב שזה העניין?
"בטוח, מה זה חושב. אבל בסדר, לא לוקח את זה אישית".
לא, רק ברחת מהארץ.
"בהתחלה לקחתי את זה אישית, עכשיו אני מבין שאני לא צריך להתייחס לזה. פשוט חיפשו שעיר לעזאזל ולקחו את מי שנראה הכי טוב".
אז מה, הקוביות בבטן לא עשו לך בהכרח טוב?
"קודם כל, הן כן עשו לי טוב כי זה מה שפרסם אותי. אחד מצליח בגלל הקול שלו, אחת מצליחה בגלל הציצים שלה, אחד בגלל כישרון כתיבה. לי היה גוף. אבל קנאו בי, זה מה שלא עשה לי טוב".
אבל גם בר רפאלי לא עשתה צבא, גם היא נורא יפה, והיא עובדת.
"אני מוריד בפניה את הכובע, בר רפאלי זאת בר רפאלי. אבל הנוסחה שלה היא אחרת, היא הצליחה מאוד בחו"ל ובגלל זה מסתכלים עליה אחרת בארץ. בזכות הקריירה בחו"ל סלחו לה. ברגע שאתה מצליח שם, מקבלים אותך כאן. גם אני עשיתי עבודות בחו"ל, אבל לא נפנפתי בזה. על העבודות שלה יודעים".
מה אתה עשית בחו"ל?
"פרסומות לאפל, סמסונג באסיה, סנצ'ורי 21. אפילו התקבלתי לסרט עם קמרון דיאז וברגע האחרון זה לא קרה בגלל טעות בירוקרטית שלא הייתי מודע לה בוויזה שלי. ועשיתי קמפיין גדול שהולך להיות באולימפיאדה שאני לא יכול עדיין לדבר עליו, אבל אחרי שהוא ייצא אנשים לא יוכלו לפקפק בי יותר. עשיתי דברים יפים, ועוד יש לי דרך ארוכה".
אז ניסיתי לעשות דברים גדולים בחו"ל כדי לחזור לארץ כמנצח?
"לא. עשיתי את זה כי אני יודע שאני יכול להצליח בחו"ל, האופי שלי יכול לנצח בכל מקום. אני מביא משהו שלהרבה אנשים אחרים אין. אני מדבר על האישיות, המראה פחות חשוב. בחו"ל מעריכים כישרון ואישיות, זה מה שיפה. בארץ לא מעריכים את זה. אני רואה את כל תכניות הריאליטי, והמנצחים שם זה אנשים שלא מגיעה להם במה, הכי לואו של הלואו מגיעים לטופ של הטופ. זאת התרבות שלנו בארץ, בלי שמות".
אתה נשמע מתוסכל.
"לא, פשוט נפקחו לי העיניים ואני מבין שאני לא צריך להצטער על מי שאני. ניסיתי להנמיך את עצמי, ניסיתי לא לבלוט כדי לא לצאת שחצן, אבל זאת הייתה טעות. אני צריך להיות אני".
לקחו לי את כל הקמפיינים
אנחנו מדברים באמצעות הסקייפ. אצלי לילה, אצלו בוקר; אני יושבת מול המחשב עם כוס תה ומסקרה של סוף היום, הוא קם, הולך, מסתובב, משחק עם הכלב של החבר שהגיע לביקור. קשה לו לשבת בשקט יותר מכמה דקות: "יש לי הפרעת קשב מאובחנת, אני כל הזמן צריך לזוז", הוא מסביר. "בגלל זה מהיום הראשון שנולדתי זרקו אותי לבריכה – הייתי היפראקטיבי בטירוף".
הוא בן 26, השני מבין ארבעה ילדים. אביו טייס קרב במילואים, אמו מנהלת חשבונות, עובדת בשגרירות האיטלקית. בגיל שלוש התגלה אצלו מום מולד בלב – תסמונת "וולף פרקינסון וויט", שהובילה אותו לצנתור בגיל 16. למרות שני אירועי לב שעבר, ועל אף אזהרותיהם של הרופאים שאסור לו לעסוק בספורט – לואיס הוא שחקן כדורסל ושחיין מקצועי ואף השתתף בתחרויות שזיכו אותו בלמעלה מ- 500 מדליות. "אני חי בידיעה שמשהו יכול לקרות לי כל רגע, אבל לא יכול בלי ספורט", הוא אומר. "אני חי כאילו אין מחר, ולא מפחד למות. עדיף למות באמצע אימון מאשר במיטה".
בשל המחלה לא גויס לצבא. לטענתו ביקש להתנדב ולא נענה, "אבל אם הייתי הולך לצבא לא הייתי רוצה לשבת ולעשות קפה למישהו", הוא אומר. "בגלל זה העדפתי לעשות קריירה. אם הייתי יכול הייתי הולך לתפקיד הכי קרבי, הייתי נותן הכל למדינת ישראל. כמו אבא שלי".
את הקריירה התחיל בגיל 16 כדוגמן להלבשה תחתונה, ומאז המריא רוב הזמן; הוא היה פרזנטור של FOX, השתתף בפסטיגל ובהצגות ילדים וכיכב בטלנובלה "האלופה". חוץ מזה השתתף בסדרות כמו "דני הוליווד" ו"נשות הטייסים", אבל השיא שלו ללא ספק נרשם ב-2009, כשזכה בתכנית "רוקדים עם כוכבים". יחד עם אנה ארונוב, זוגתו בתכנית, הוא גבר בהפרש ניכר על משה פרץ, שהגיע למקום השני. אלא שדווקא אז הגיע המשבר הגדול.
"הזכייה ב'רוקדים עם כוכבים' הייתה היום הכי יפה בחיים שלי, ולמחרת הזכייה – היום הכי נוראי בחיים שלי", הוא אומר. "לא חשבתי שאנצח את משה פרץ, עם כל המעריצים שלו, ואחרי הניצחון אמרתי: איזה יופי, עבדתי כל כך קשה והשגתי משהו שבחיים לא חשבתי שאשיג, מקום ראשון בתחרות ריקודים. והייתי אמור להנחות בערוץ הילדים ולעשות קמפיין אופנה ולפרסם את מועצת החלב. אבל כל זה נפל בבת אחת. משם התחילה ההידרדרות בקריירה: לקחו לי כל מה שהייתי אמור לקבל – את כל הקמפיינים, כל ההבטחות. יום אחד הייתי בטופ ולמחרת הייתה נפילה מאוד מאוד קשה".
מה בדיוק קרה?
"פתאום אני בסיטואציה שיושבים מולי 30 אנשים מאוד חזקים במדינה, ואומרים לי – לא תקבל את הקמפיין למועצת החלב כי לא עשית צבא. אגב, בסוף דנה פרידר קיבלה אותו. ואני מראה להם מסמכים שמוכיחים שאני לא משתמט: לא התחתנתי, לא הצהרתי שאני דתי, לא פגעתי באף אחד, יש לי בעיה רפואית שבגללה לא גויסתי. ואני רואה איזה 150 איש שהגיעו למשרדים של מועצת החלב בראשון לציון, עומדים בחוץ עם שלטים נגדי, והם היו חזקים יותר מאלה שתמכו בי. זה מה שחרה לי: שהשנאה אליי הייתה יותר חזקה מהאהבה. שיגע אותי שבגלל קומץ כזה קטן של אנשים אני צריך ליפול, ועוד על מה? לא העלמתי מס, לא עברתי על החוק, לא עשיתי שום דבר שאמור לגרום לי לאבד עבודה. שום דבר".
נשמע שאתה עדיין פגוע.
"התחושות היו קשות. בן אדם במעמדי שעשה כל כך הרבה, בן אדם שהגיע משום מקום, שזרקו אותו מכל מסגרת אפשרית, שהעיפו אותו מחמישה בתי ספר, שהצליח להגשים חלום – בועטים לו בתחת. הרי עשיתי הכל לבד. לא היו לי קשרים, לא כסף, לא הכרתי אנשים שיסדרו לי. אז במקום לתמוך, בעטו בי. לא הבנתי מה כואב לאנשים. למה לשנוא אותי? למה לעשות לי את העוול הזה?"
אבל אתה יודע, בכתבות על סלבס תמיד יש טוקבקים עם לא מעט שנאה ורוע, והמפורסמים סופגים את זה איכשהו. אולי אתה פשוט רגיש מדי?
"יכול להיות שיש לי אובר רגישות. כן".
בכית?
"אני לא בוכה. גם כשסבתא שלי נפטרה לא בכיתי. אבל הייתי פגוע נורא, מאוכזב. לא ציפיתי ליפול ככה".
"חשבתי שג'סיקה היא האחת שלי"
התגובות ברחוב המשיכו לדקור, הקמפיינים המשיכו לא להגיע, עד שיום אחד החליט לעזוב. "לא רציתי להישאר במקום שלא רוצים אותי בו וחוץ מזה, פשוט לא עבדתי. אתה יושב בבית, רואה שאין לך ביקוש, אז אתה אומר – הגיע הזמן לקום ולעזוב. זה לא כזה קשה, אנגלית זו שפת האם שלי, והסוכנים שלי בחו"ל רצו שאבוא לעבוד שם. גם יש לי את הכישרון. מצד שני אני מאוד אוהב את הארץ, ומחובר לאמא שלי ואוהב את הים. אז זה לא שהיה לי קל. אני גם טיפוס של בית. אבל באיזשהו שלב עשיתי סוויץ' ואמרתי 'אני אתן לעולם להיות הבית שלי'".
וכך עבר מתל אביב להארלם, לדירה עם שני שותפים. "בחודשים הראשונים היה לי קשה, לא היה לי הרבה כסף, הייתי צריך למצוא עבודה", הוא מספר. "התחלתי לעבוד כברמן במסעדה של חבר, הייתי הברמן הכי גרוע עלי אדמות, לא ידעתי מה זה ג'ין. אני לא שתיין. התחלתי לשתות אלכוהול רק בגיל 23".
ילד טוב.
"ותחשבי שתמיד הציעו לי אלכוהול, סמים. לא נגעתי בכלום, אני ספורטאי. אבל לא הסתדרתי כברמן. המשכתי ללכת לאודישנים והדרכתי קרב מגע, אבל בעיקר הייתי מנעולן. עשיתי קצת כסף מזה, אבל זאת עבודה קשה".
ממשחק ודוגמנות למנעולים – לא דיכאון קליני?
"לא. אני בן אדם יציב. שם חזרתי להיות פשוט, להיות מייקל. יש מייקל לואיס, ויש מייקל. הרגשתי שקיבלתי את מייקל בחזרה, ועל הזין שלי מה יגידו".
נעזרת בפסיכולוג?
"לא, אני לא בן אדם של פסיכולוג. הפעם היחידה שהלכתי לפסיכולוגית הייתה בגיל 16, ובסוף אני הייתי הפסיכולוג שלה. הלכתי לעשר פגישות כי הייתי מחויב, זרקו אותי מבית ספר כי לא באתי ללימודים ואמרו שאם אני רוצה להתקבל לבית ספר אחר אני צריך חוות דעת פסיכולוגית שאני יכול ללמוד בבית ספר רגיל ולא בכיתה מיוחדת. חשבו שאני בעייתי אבל הבינו שבחייאת, פשוט לא עניין אותי לבוא לבית ספר".
גם בבית לא היה קל, בעיקר כלכלית. "לא באתי מבית עם כסף, ולא תמיד היה לנו הכל", הוא אומר. "לא היו לנו חופשות משפחתיות, למשל. ולא היינו מתפזרים או מרשים לעצמנו יותר מדי. בתור ילדים אני זוכר שרצינו קצת יותר, ולא תמיד ההורים היו מסוגלים לספק. ארבעה ילדים זה לא קל, למרות שאמא שלי תמיד נתנה 200 אחוז מעצמה. היא באמת אמא למופת. היא החברה הכי טובה שלי, האדם הכי קרוב אליי, אישה נדירה. היא אפילו הסתירה מאיתנו את זה שהיא הייתה חולה בסרטן פעמיים".
וואו! איך אפשר להסתיר דבר כזה?
"היא לא רצתה שאף אחד יידע שהיא חולה. זה היה לפני עשר שנים בערך, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, לא בטוח שהיא תאהב את זה. אבל היא הייתה חולה ועברה כריתת כליה. היא סיפרה לנו רק אחרי שהחלימה סופית ולא נראה חשש באופק. אבל היא עדיין בבדיקות כל הזמן".
לפני שמונה שנים הוריו התגרשו; אביו עזב לבריטניה והוא נשאר בארץ עם אמו ואחיו. "לא הופתעתי, זה תמיד היה באוויר", הוא אומר. "אבל מה שהיה לא קל, שאני הייתי המתווך ביניהם, הייתי כאילו המבוגר האחראי בין הילדים. בסוף זה נגמר בשקט יחסי, בלי יותר מדי בלגן. היה עדיף שכל אחד יילך לדרכו. זה מאוד ביגר אותי. אמא שלי טיפלה בארבעה ילדים, היה לי חשוב לעזור לה, כל השנים האלה אני עוזר לה. זה נתן לי עוד אחריות. להבין שזה לא רק אני בעולם".
והייתה עוד מישהי שעזרה לו להבין את זה: ג'סיקה, דוגמנית אמריקאית שהייתה בת זוגו במשך שנתיים. "ג'סיקה הייתה האהבה האמיתית הראשונה שלי, אחת מהסיבות שעברתי לארה"ב זה בגללה", הוא מודה. "הוצאתי ויזה ועברתי את התהליך המייגע הזה לקבלת הוויזה בגלל שהאמנתי שמצאתי את האחת שלי. השארתי הכל מאחור, האמנתי שמצאתי שותפה לדרך, מישהי לסלול איתה מסלול חיים יחד. ג'סיקה הייתה הקשר הכי ארוך שלי. אני רגיל להיות לבד, ופתאום לחלוק את החיים עם מישהי – זאת הייתה חוויה מעצבת".
מתגעגע אליה?
"כן. לפעמים. נפרדנו לפני שנה בערך. הרגשתי מאוד בודד אחרי הפרידה, אבל ההחלטה להיפרד הייתה הדדית ונכונה. כל ההתחלה שלנו הייתה לא בריאה. איך אומרים, כשהזין עומד השכל בתחת? פגשתי אותה על היום הראשון שנחתתי בני ויורק והלכתי לסוכנות. הרגשתי שאני לבד והיא הייתה שם, ג'ס. עברנו תלאות כי היה לה מאוד קשה שאני מצליח והיא לא. כלומר, שהייתי כוכב במקום שממנו באתי ושעשיתי קצת כסף. הייתה הרגשה של קצת תחרות. גם תשמעי, לצאת עם בחורה אמריקאית זה לא קל. הן דורשות הרבה תשומת לב".
הצחקת אותי עכשיו, והישראליות לא?
"דורשות, אבל... לא יודע. היא נראתה מאוד מאוד טוב. אמא שלי תמיד אומרת – ככל שתצא עם בחורה יותר יפה ככה תצטרך לתת מעצמך יותר. וזה היה נכון. אחריה הייתה לי חברה פורטוגלית, קיקה. אבל זה היה קשר קצר יותר, כמה חודשים".
מצחיק שכשמגגלים עליך, ההשלמות האוטומטיות הן "מייקל לואיס גיי" או "מייקל לואיס יוצא מהארון".
"תמיד היו עליי שמועות, אבל אני יותר מדי אוהב נשים בשביל להיות עם גבר. יש לי הרבה חברים גייז, גברים גם מתחילים איתי יותר מנשים כי הם פשוט מרשים לעצמם יותר. אבל אישה מבחינתי זה הדבר הכי יפה שנברא עלי אדמות, אף פעם לא נמשכתי לגבר. מבחינה אינטלקטואלית הרבה גברים שפגשתי בחיי סיקרנו אותי מאוד, אבל לא מבחינה מינית".
תגיד, מתי תחזור לארץ?
"לצמיתות? לא יודע, לא בשנים הקרובות. אני רוצה לראות עולם, לעבוד, לחוות. את יודעת, יש משפט שאומר – 'אם עשית את זה בניו יורק תוכל לעשות את זה בכל מקום'. אני אומר – 'אם עשיתי את זה בישראל אני אוכל לעשות את זה בכל מקום'. אם התגברתי על חוסר הפרגון שיש פה, אני אצליח בכל מקום".
ואיך תתמודד עכשיו עם תגובות לא אוהדות?
"אני אתעלם. חוץ מזה, ההייפ שהיה סביבי נרגע קצת ואני גם מקרין יותר אנרגיות של ביטחון. אני חושב שהפעם אני יכול לעשות את זה יותר טוב".