כמעט שעה עברה מאז שטהוניה רובל קיבלה את כספי הזכייה ב"אח הגדול", והיא עדיין לא מוכנה לפתוח את המעטפה עם הצ'ק. הייתם מצפים שזה הדבר הראשון שתעשה, הייתם מצפים שהיא תצטלם עם הצ'ק ותעלה לאינסטוש. אבל לא. "זה מביך אותי", היא אומרת, "גם לא ראיתי אף פעם סכום כזה ואני קצת מפחדת".
אחרי לחץ פיזי מתון היא נאותה להוציא את המעטפה מהתיק, לקרוע אותה ולשלוף את הנייר הנכסף. מיליון שקלים מינוס 25% מס ניכוי במקור – ובסה"כ 750 אלף מזומנים ותקילין. לא רע לפחות מארבעה חודשי עבודה.
איך זה מרגיש להחזיק סכום כזה ביד?
"לא יודעת, זה קצת מוזר, לא? זו קצת מעמסה, הרי לא כל יום מקבלים צ'ק כזה ואני לא כל כך יודעת מה לעשות איתו. גם ממש לא בניתי על הכסף הזה, לא חשבתי שאני אגיע לסוף, לגמר, בטח שלא חשבתי שאני אצא אחרונה".
ועכשיו – יש משהו ברמה המידית שאת רוצה? חו"ל, אוטו, נדל"ן?
"בוא נגיד שבינתיים הכסף יינעל ואני לא אעשה איתו כלום עד שאקבל את ההחלטה הנכונה".
כפי שאתם שמים לב, טהוניה של אחרי הזכייה הגדולה בעונה החמישית של "האח הגדול" היא בחורה מחושבת. הראש אמנם בעננים, ממרומי 1.76 מ' בלי עקבים, אבל הרגליים לגמרי על הקרקע, כיאה לבעלת ניסיון חיים שגדול בהרבה על 25 שנותיה. הבחורה שנולדה באתיופיה כילדה העשירית למשפחה עם 13 אחים ואחיות, שעלתה בגיל 3 לארץ במסגרת "מבצע שלמה", שאחת האחיות שלה נחטפה בסודן ומאז איש לא שמע ממנה, הבחורה הזאת לא מוכנה לאבד את הראשון בגלל כמה מאות אלפי שקלים. התקפי זעם? התפרצויות אמוציונליות? צעקות ובכי? את זה היא מנסה להשאיר מאחור, בבית בנווה אילן.
"נכון, במהלך העונה צעקתי וקיללתי והתעצבנתי בלי סוף בצדק, אבל יכולתי לעשות את זה אחרת", היא מודה. "מצד שני, אני חושבת שהתחברו אלי כי לאורך כל הדרך הייתי כנה ואמיתית והייתי מי שאני בלי לנסות להתייפייף ובלי לחשוב מה חושבים עלי בחוץ. הרבה פעמים הרגשתי שהעולם שלי זה בית האח הגדול, שאין עולם אחר, אין עוד אנשים, אין חברים, אין משפחה, ולכן אני חושבת גם שההתפרצויות שלי היו בלי חשבון, כי לא שמתי לב למצלמות רוב הזמן".
יש איזו התפרצות מהעונה שאת מתחרטת עליה?
"שום דבר. אין לי על מה להתחרט, כי אם עשיתי משהו הוא בא מהלב ולא משום מקום אחר. הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא ההעמדה להדחה של ענת. במקרה של דורין, לא אמרתי שהיא אהמ-אהמ (הכוונה לפרוצה, ז"י), אלא שהיא מתנהגת כמו אהמ-אהמ, יש הבדל".
ועכשיו, כשהכל נגמר, את מתכוונת לעשות משהו עם בעיית העצבים? איזו סדנה אולי?
"האמת שכן. אני כנראה הולכת לעשות משהו שקשור בלימודי קבלה. תראה, התוכנית הזו לא באה להראות לי איזו סלב אני, היא באה להראות לי הרבה דברים מעבר לזה, היא הכירה לי את עצמי. למדתי המון דברים, גם חיוביים וגם לא. עכשיו אני רק צריכה להירגע מהרעש שמסביב ואז אני חושבת שאתחיל ללמוד ולהתעסק בזה. הגיע הזמן".
"הסתכלתי למעלה ואמרתי 'אלוהים? למה זה מגיע לי?'"
כדי להתחיל להבין את טהוניה צריך לשמוע ממקור ראשון על הדרך שעשתה עד כאן. אין לה זכרונות מהחיים הקצרים באתיופיה, והזכרון הראשון שלה הוא משכונת הקרוואנים "גבעת המטוס" בירושלים, שבה שוכנה משפחת רובל מיד עם ההגעה לישראל. ארבע שנים וחצי התגוררו שם, עד המעבר לבית שמש, וזה לא היה קל. "היינו משפחה נורא גדולה אז גרנו בשלושה קרוואנים", היא נזכרת, "אחד להורים שלי ולי ולאחים הקטנים, אחד לאחים הגדולים שלי ואחד לאחיות שלי. כולם שם היו עולי אתיופיה, זה היה כמו קיבוץ שיושבים ואוכלים בו ביחד. הייתה לנו מועדונית מאחורי הבית ולשם היינו מגיעים אחרי בית ספר, מכינים שיעורים ואוכלים".
הרגשת מחסור?
"הרגשתי את זה רק בדיעבד, אחרי שעברנו לבית שמש ופתאום הגענו לבניין אמיתי. מקרוואן צפוף שהכל בו קטן אתה מגיע לבית עם מעלית, שעשוי מבטון, ויש בו קרמיקה. גם באתיופיה גרנו בצריפים, שזה לא בדיוק בית, ולכן זה היה לנו נורא מוזר. כשהגענו היו לנו מיטות עץ ששמנו בסלון, ולאט לאט קנינו דברים והתחלנו להפוך את זה לבית".
זוכרת רגעים קשים במיוחד כילדה?
"קודם כל הייתי הכבשה השחורה של המשפחה, אחת שעושה בלגן וצרות בבית. את כל החסך שהיה לי בבית השלמתי אצל חברה שלי, לירון. אם זה מבחינת אמא שדואגת, ארוחות חמות".
משפחה קשת יום המשפחה של טהוניה: אביה שעבד באתיופיה בחקלאות קיבל בארץ קצבת נכות מביטוח לאומי ("יש לו רגל אחת קצרה יותר מהשנייה") וכהשלמת הכנסה עבד בניקיון במפעל עד שיצא לפנסיה. אמה, שהייתה עקרת בית, עובדת כיום בניקיון בבית ספר.
חשבת להשתמש בכספי הזכייה כדי לעזור להם?
"תראה, אמא שלי היא לא מהאנשים שיביאו לה כסף והיא תפסיק לעבוד. היא אישה מאוד חרוצה והעבודה בשבילה היא גם סוג של בריחה מהבית. היא מאוד אוהבת את העבודה ואת האנשים, והרבה פעמים היא אומרת שהיא לא יודעת מה היא תעשה אם היא תצא לפנסיה. היו שנים שהיא עבדה בשתי עבודות, ואני זוכרת שכשכבר נכנסתי לעולם הדוגמנות אמרתי לה לעזוב את העבודה ושאני אביא לך את ה-2,000 שקל בחודש. היא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן".
כילדה וכנערה קיבלה חינוך קפדני, ענייני. אביה סירב ללמוד עברית משום שהרגיש ש"המדינה נטשה אותו", לדבריה, והבית לא היה מוצף בחום. "אבא שלי חונך באתיופיה לצאת לעבודה ולחזור וזהו, שלום וביי, בלי כל המסביב. הייתי רואה את הדאגה והאכפתיות של ההורים הישראלים, ואת האמא שמתקשרת כל הזמן ומכינה סנדביצ'ים והכל, ולא היה לי את זה. כל ילד רוצה את האהבה של אמא ואבא".
את כועסת עליהם?
"בעבר כן, היום לא. כעסתי על זה שהם לא ידעו לכוון אותי, לא ידעו להבדיל בין המנטליות שהייתה שם למנטליות כאן, שלקח להם המון זמן להבין שהם בישראל ולא באתיופיה. אבל אני תמיד שאפתי ליותר ותמיד ידעתי שאני לא אשאר במקום הזה. היה לי ברור שמתישהו אני אפרוץ והחדרתי לעצמי למוח שלא משנה מה – אני אעשה עם עצמי משהו. אני לא אהיה עוד אחת".
השלב הראשון היה להחליט לא לשתוק. לא מול גילויי גזענות שנתקלה בהם ברחוב ולא מול רכזת השכבה שניגשה דווקא אליה מכל הילדים וביקשה ממנה לנקות את הכיתה המטונפת כי "היא הכי בולטת". טהוניה אמנם שינתה למספר שנים את שמה ל"מיכל" כדי להרגיש חלק (""זה בגלל מיכל ינאי "), אבל מהר מאוד החליטה שלא תהיה הבחורה השקטה וחסרת הביטחון שנותנת שידרכו עליה, שלא תיתן לדימוי שיש לעדה להשתלט עליה. אולי כמנגנון הגנה פיתחה את הפה הגדול שלה, זה שעונה על כל דבר, לעתים בבוטות, בתוקפנות, בקול רם. באופן טבעי, הפה הזה הפך לחרב פיפיות.
"מורים תמיד אמרו לי שיש לי שכל, אבל שהפה שלי וההתנהגות שלי זה מה שיפיל אותי", היא מספרת. "המחנכת שלי בכיתה ז' הייתה אומרת לי כל הזמן 'את כל כך חכמה, כל כך אינטליגנטית, למה את הורסת לעצמך עם הפה'? הייתי נורא תוקפנית. זה בגלל שכל הזמן כעסתי, גם בתור ילדה. על הרבה דברים. הרבה פעמים אמרתי לאמא שלי 'למה נולדתי למשפחה הזאת? למה עשו אותי ככה? למה נולדתי אתיופית? למה עשיתי את כל הדרך לארץ רק כדי לספוג את כל העלבונות האלה? זה לא היה קל – כשאתה קטן אתה צריך להתמודד עם ילדים, וילדים הם עם רע שלא דופק חשבון. הייתי מסתכלת הרבה פעמים למעלה ופונה לקדוש ברוך הוא ואומרת 'למה אלוהים? למה זה מגיע לי?'".
זה מטען נורא כבד לסחוב מילדות.
"כן. ובסופו של דבר אמרתי לעצמי 'זה מה שאת, ובואי תראי לאן את יכולה למנף את זה. זה קרה קצת לפני הצבא – התחלתי להתחבר לאנשים, קיבלו אותי כמו שאני, התחלתי להסתובב בתל אביב ושם לא הרגשתי שמסתכלים עלי כי אני שונה. לא הייתי 'האתיופית', הייתי טהוניה".
"היינו אוויר, ועכשיו רואים אותנו"
אלא ש-48 שעות אל תוך העונה של האח הגדול חזרה טהוניה להיות ה"אתיופית", במהלך ריב אלים ומלוכלך עם רוני מיילי, במהלכו השתמש באוצר דימויים עשיר במיוחד כדי לתאר את צבע עורה. טהוניה לא נשארה חייבת לרגע, ומאותו שלב שאגה בכל פעם שהרגישה שהיא נדחקת לתבנית "המקופחת", יצאה בקול רם נגד הגזענות ונתפסה לכל אזכור של הצבע השחור. מפתיע אם כך לגלות שדווקא בחיי היומיום היא הרבה יותר סלחנית: חברתה הטובה והלא-אתיופית מכנה אותה בחיבה "טוני שחורי", והיא עצמה מכנה את אחת מקרובות משפחתה "שחורה קטנה ויפה". האם אין כאן סטנדרט כפול? טהוניה מתעצבנת. "נו באמת, אי אפשר להשוות", היא אומרת. "כאן זה לא מגיע בקטע של להעליב או בקטע של גזענות. רוני זרק וירק שם מילים מגעילות שלא מזכירות משהו כמו 'שחורה מהממת שלי'. הוא אמר שאני בושה לעדה, שעוד שנייה יכבו את האור ולא יראו אותי, קרא לי סודנית. יש הבדל עצום בין זה לבין כינוי החיבה 'שחורי', שאני מוכנה לקבל. זה כמו שבהארלם הם יכולים לקרוא אחד לשני 'ניגר' ולאף אחד מבחוץ מותר, זה כמו שאבא שלי קורא לי 'טוקריט' (Tookrit , שחורה באמהרית – ז"י), זה אחר לגמרי".
הניצחון של טהוניה – דמות שאף אחד לא יכול היה להישאר אדיש אליה – יכול להביא איתו השלכות חברתיות חיוביות ביחס של החברה הישראלית לקהילה. עוד במהלך השהות בבית נבחרה לאחת הנשים האתיופיות המשפיעות, לצד מלכת היופי טיטי איינאו, ח"כ פנינה תמנו-שטה, השחקנית מסקי שיברו ועוד. "אל תשכח שאין לנו יותר מדי נשים בולטות. יש את טיטי, יש את חגית יאסו, יש את פנינה שאני מורידה בפניה את הכובע, אבל זהו בערך. אפשר לספור אותנו על עשר אצבעות", היא אומרת, ומעיזה להגיד שגם היא מרגישה רוח של שינוי. "מישהו אמר לי השבוע שפתאום, בעקבות התכנית, כשהוא הולך ברחוב ורואה אתיופים הוא מסתכל עליהם, מיישיר מבט. כאילו עד היום לא שמו לב אלינו בכלל, היינו אוויר, ועכשיו רואים אותנו".
תכננת להיות דמות מייצגת?
"נכנסתי לבית עם המטרה הזאת, להראות משהו אחר. אני לא באה על רקע של מסכנות, אלא הנה, אני שחורה, ואני יודעת להתבטא, ואני מצליחה ועושה מלא דברים. הדבר הכי חשוב לי היה להראות את זה לעדה שלי, להוכיח להם שהם כן יכולים לעשות את זה, לא משנה איזה צבע אתה ואיזה מין אתה ואיזה גזע אתה. הרבה פעמים שמעתי מהחברים של אחי משפטים כמו 'מה, אני אתיופי, מה כבר יכולים לעשות איתי', וזה נורא עצבן אותי. מה זה שייך שאתה אתיופי? אם יש משהו שאתה רוצה, אם יש לך מטרה ויש לך יעד – לך תעשה את זה".
את מתכוונת להיות פעילה חברתית?
"כן. אני מתכננת, אני רק רוצה שיירד הלחץ קצת. יש לי משהו בראש, איזו תוכנית שאני רוצה להרים, ואני מאמינה שבעזרת השם זה יקרה בשנה הקרובה".
ואם תראי היום את גילי ורוני מיילי מתקרבים אלייך ברחוב?
"לא אעבור מדרכה, אבל גם לא אעצור את ההליכה".
"אני לא יודעת אם איתי עבד עליי"
את השיזוף שלה מתחת לאור הזרקורים התחילה טהוניה עוד לפני "האח הגדול". אחרי שירות צבאי בחיל ההובלה החלה לעבוד כדוגמנית ואף חיה מספר שנים בלונדון.
מתי הבנת שאת יפה?
"מאוחר מאוד. כל הזמן היו אומרים לי אבל אף פעם זה לא עניין אותי. אני זוכרת שכשהכרתי את הבן זוג האחרון שלי, הוא היה אומר לי 'למה את לא עושה עם זה משהו?', אבל עד שעלה לי הביטחון ויכולתי להסתכל על עצמי במראה ולהגיד שאני נראית סבבה לקח זמן. רק באזור גיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הזה של היופי".
בן הזוג המדובר הוא מעצב השיער מישל מרסייה, המבוגר ממנה בכמה עשרות שנים. הם היו יחד כארבע שנים, בהן רובל גם עזרה בגידול ילדיו. השניים נפרדו לפני כשנה וחצי והיא מעדיפה שלא להרחיב עליו את הדיבור, הן מפני שמדובר בהיסטוריה עבורה, והן מפאת כבודו של האיש. "חוץ מזה אני חושבת שצריך להתעסק בי ולא בו", היא אומרת חצי בהומור.
על המחזרים שלך מהבית אפשר לדבר?
"מי?"
איתי וולך. מצלצל מוכר?
"כן, אבל מי יכול לחשוב על רומן בתוך הבית".
פאולינה ולאון, אור ודור. אבל עזבי – עכשיו את מחוץ לבית, איתי מעניין אותך?
"אני לא יכולה לחשוב כרגע על עניין רומנטי. אני רוצה להתמקד בקריירה שלי אז כרגע זה לא כזה מעניין".
מה בדיוק היה ביניכם?
"הוא הבנאדם היחיד שנפתחתי אליו בבית, היחיד שראה המון צדדים אצלי שאף אחד אחר לא ראה. אני עדיין לא יודעת אם הוא עבד עליי ושיחק את המשחק או שהוא באמת הרגיש כלפיי משהו".
אבל את לא הרגשת כלפיו, אז מה זה משנה?
"כדי לדעת אם אני יכולה להמשיך איתו בקשר חברי. כי הוא בחור מדהים. גם אמרתי לו שאם יהיה מישהו שאני אהיה איתו בקשר – זה הוא. אבל בקטע ידידותי".
אז ספרי להמוני הגברברים שיקראו את הכתבה: מה את מחפשת?
"איזה שטויות!"
ובכל זאת?
"מה שבעיקר אני מחפשת במערכות יחסים זו תקשורת טובה. שתהיה חברות לפני הזוגיות".
איך את בתוך זוגיות? עדיין עצבנית או חתלתולה?
"בוא נגיד שאני לא מהשקטות. אני עדיין אישה דעתנית, אומרת מה שאני חושבת. האמת היא שאני מחפשת גבר שגם יידע להעמיד אותי במקום. אני לא יכולה להיות עם גבר שאם אני אגיד לו 'מאמי תרד לשם, תביאי לי את זה, תלך לכאן' הוא ישר יעשה. זה קצת פאתט. אני צריכה גבר, בקיצור".
החיים של טהוניה נכון לראש השנה תשע"ד משכשכים קצת בבלגן מובנה. למשל, היא עדיין לא התארגנה על מגורים אחרי השהות בבית האח – בינתיים ישנה לילה אחד בבית הוריה בבית שמש ומאז היא שוהה בבית מלון במרכז הארץ. לא ממש ברור לה איך ייראו החיים שלה בטווח הקצר, ואם – או יותר נכון איך – היא תשמור על רמת הפרסום שלה.
את מתכוונת להגיע להשקות, לאירועים? איפה את בספקטרום שבין 1 לליהיא גרינר?
"אני לא הטיפוס שאפשר לראות אותו בהשקות, אבל מי יודע. בינתיים לא הלכתי. זה לא אני. עוד לפני האח הגדול אני זוכרת שהייתי בהשקה של הבושם של פרארי והיה לי נורא מוזר שם. אני לא מתחברת לאירועים האלה.
"אם אתה שואל אותי על מודל לחיקוי, אז זה אלירז שדה. התחברתי אליו עוד אז, וגם סימסתי לו. יש משהו נורא אינטליגנטי בבחור הזה, נורא חכם. נכון שזו לא חוכמה של מחברות וספרים, אבל זו חוכמת חיים, חוכמת רחוב שהיא נורא מעניינת".
מעניין אותך לעשות מה שהוא עושה? להנחות?
"אני עדיין לא יודעת מה בא לי לעשות. כלומר אני יודעת שאני אלך ללמוד משפטים, בכל מקרה, כי זה הדבר שהכי מעניין אותי. אם לא אתחיל בסמסטר הזה, אתחיל בסימסטר הבא. לגבי עניין הטלוויזיה, אני לא יודעת. צריך לראות, לבדוק אם אני בכלל אוהבת את זה".
אז נכון לעכשיו, מה בעצם השאיפות שלך בחיים?
"אמרתי פעם לאבא שלי שעד גיל 35-36 אני עם משרד לעורכי דין. לא סתם עובדת, יש לי משרד, ובהמשך, אם ייצא – אולי שופטת. תמיד שאפתי רחוק. אולי אני אהיה השופטת האתיופית הראשונה".