לפני כשנתיים, הרחק מעיני הציבור והמצלמות, התרחש דיסוננס עצום בחייה של מלי לוי. מצד אחד היא הגשימה חלומות והצטלמה לשתי סדרות מצליחות במקביל, ומצד שני היא התמודדה עם סיוט. "בתקופה שאמא שלי גססה צילמתי גם את 'מלכות' וגם את 'מלכת היופי של ירושלים'", מספרת לוי. "אלה תפקידים שרציתי כל כך, באמת, אבל בכל יום הייתי מתקשרת לסוכנת שלי ומבקשת שישחררו אותי, שיהרגו את הדמות שלי, שיקטינו אותה. הייתי מצטלמת כל היום בצפת, חוזרת הביתה לתל אביב בשביל שעה עם הילדים, נוסעת לירושלים להחזיק לאמא שלי את היד וב-4:00 שוב מתעוררת ונוסעת לצפת".
גם עכשיו, כשהיא מדברת על התקופה הזו, היא עדיין עוצרת מפעם לפעם, לוקחת אוויר. "אמא הייתה בהוספיס ביתי, אף אחד לא ידע לומר לנו כמה זמן נשאר לה. אני בכלל לא עיכלתי את העובדה שהיא גוססת", היא נזכרת. "אני בן אדם אופטימי, כמו אבא שלי, ולכן שנינו קיבלנו את זה הכי קשה מכולם. עד הרגע האחרון האמנו שהיא תקבל השתלת ריאות. זה לא היה מרפא אותה, אבל אולי מאריך את החיים שלה בעוד עשר שנים. כל יום של אמא היה בשבילנו עולם".
לאה לילי לוי, אמא של מלי, חלתה בפיברוזיס ריאתי אידיופתי, מחלה הפוגעת בריאות עד שהן חדלות מלתפקד. רשימת ההמתנה להשתלת ריאות בישראל הייתה ארוכה מדי לחולה, שמצבה הידרדר מיום ליום, ולוי מצאה לאמה תקווה בהשתלה פרטית בארצות הברית. "טסנו ובמשך שלושה ימים אמא עברה בדיקות כואבות לקראת ההשתלה. ואז התרחשה שם אחת הסצנות הכי קשות בחיים שלי. הרופאים יושבים מולנו, המנתח משפיל עיניים למטה, לא יכול להסתכל עלינו, והוא אומר, 'אנחנו מצטערים, היא לא תקבל את הריאות, היא לא תעמוד בניתוח'".
איך הגבתם?
"אני מתרגמת להורים שלי, ואמא שלי שואלת 'מה הוא אומר?', ואני מנסה גם להקשיב לו וגם להסביר לה: 'אמא, הוא אמר שאת לא תעמדי בזה', והיא אומרת לי: 'תגידי לו שאני מוכנה למות על שולחן הניתוחים, אני לא מוכנה למות בבית'. אמא ואבא שלי מחזיקים ידיים ובוכים, ואני לא מאמינה שאני מנהלת את השיחה הזאת בכלל. אני מנסה לא לבכות ואני מתחננת לרופא, 'בבקשה תשתיל אותנו, הגענו מהארץ, אל תוותר'. והוא אומר לי 'אני לא יכול, תחזרו הביתה, תיהנו מהזמן שיש לכם איתה. אם זו הייתה אמא שלי, זה מה שהייתי עושה'".
לוי, שעד השלב הזה של חייה התמודדה עם דרמות רק בתפקידים שגילמה, נאלצה לתרגם לאמא שלה שזה הסוף. שאין יותר מה לעשות. "רק עכשיו, בפעם הראשונה, אני מתחילה להבין מה היה שם. הייתי כל כך מנותקת, שנתיים מהחיים שלי הייתי כמו הדמויות שאני מגלמת, רק פועלת, לא נופלת, לא רואה בעיניים. אני הייתי אחראית לכל הטפסים והבירוקרטיה וגם על התקשורת עם עמותת 'למענכם', שאני לא יכולה להסביר במילים את מה שהם עשו בשבילנו".
איפה את נמצאת היום בתהליך של האבל?
"בחגים זה קשה. כולנו היינו יחד, והחיסרון שלה מאוד בולט. זה מאוד מבגר לאבד אמא. הבן אדם הזה שהכי אוהב אותך, גם את הדברים הטובים וגם את הפחות טובים, איננו. אני עדיין מתמודדת עם הכאב הזה יום-יום, אבל אני מנסה להתגבר".
הצלחת להמשיך לעבוד?
"המוות של אמא שלי שבר לי את הלב, ואחרי 15 שנים של עשייה ועבודה נון-סטופ הרגשתי שאני צריכה לעצור ולעכל את הדברים. דחיתי פרויקטים שלא הייתי דוחה בחיים, אבל במשבר כזה גדול רציתי רק להיות עם בעלי והילדים, אז לקחתי הפסקה ועכשיו זה קצת כמו להתחיל מחדש. אני צריכה לאחות את השברים ולחבר את הלב שלי בחזרה כדי להיות שלמה".
ואז הבנתי לאן אני נכנסת
לוי (42) היא הצעירה מבין חמישה אחים במשפחה ירושלמית קלאסית, מלוכדת ודומיננטית. היא גדלה במבשרת ציון ועברה עם משפחתה אל ירושלים, ובשנת 1992, כשעיר הבירה התחילה להתנער מהאייטיז ולקבל את הגרוב של שנות ה-90, ניגש אליה צלם מוכר בעיר והציע לה להצטלם. "התחלתי מבוק. זה מצחיק, אבל ככה זה עבד פעם", היא יוצאת לטיול במורד הזיכרון, "בזכות התמונות הציעו לי להשתתף בתצוגות אופנה בקניון האחים ישראל, הקניון הראשון בעיר. הייתי בת 12 וקיבלתי צ'ק של מאה שקלים, הרגשתי וואו".
אחרי שנתיים רשם אותו צלם את לוי לתחרות היופי "מיס ירושלים". "לא היו לי ציפיות לזכות, אבל זכיתי. אחת השופטות בתחרות הייתה בטי רוקאווי, שאמרה לי 'את בוסר, אבל תגיעי אליי בעוד שנתיים'". כשמלאו לה 16 התייצבה לוי אצל רוקואווי, שניהלה את סוכנות אימג', החממה הכי נחשבת לדוגמניות ישראליות אז. הסוכנת רשמה את לוי לתחרות "סופרמודל" – וגם הפעם היא זכתה. מלכת היופי של ירושלים יצאה לעולם הגדול, אבל ככל שגדלה הצלחתה, כך היא הרגישה צורך להשתבלל. "גדלתי בבית מאוד עוטף ומוגן, אבל כשזכיתי ב"סופרמודל", המקום הזה התחיל להתערער. ביום שאחרי התחרות היה לי שער ב'עולם האישה'. הגעתי לבית הספר, והרבה ילדים קנו את השער ותלו בכיתה את התמונה עם ציורים מצחיקים על הפנים שלי. מאוד נפגעתי. פתאום הרגשתי לא כל כך מוגנת, מישהי שכולם מדברים עליה. גם המורות עשו לי חיים קשים. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי לאן אני נכנסת".
גם הטיסות לחו"ל בטח לא תרמו למצב החברתי שלך.
"הטיסות לחו"ל גרמו לי לבדידות מאוד גדולה ולמשבר עם החברים שלי. אני נוסעת לחודש וחוזרת, מנסה להמשיך מאותה נקודה שבה עזבתי, אבל הכל לא נשאר אותו הדבר. דברים קורים ומתפתחים ויש חברויות חדשות ויש מערכות יחסים עם בנים ואצלי הכל נעצר".
בת 16 ומסתובבת לבד בעולם?
"בהתחלה הייתי טסה עם אמא, פעם אחת עם אבא, פעם עם אחי או אחותי, עד שההורים שלי עשו לי שיחה שאם זה משהו שהולך לקרות הרבה, אני צריכה להבין שזה המקצוע ואני צריכה לעשות את זה לבד. היה לי מאוד קשה, אבל עשיתי את זה. סבלתי והמשכתי, אני לא יודעת להסביר למה. להיות לבד, לגור בדירת דוגמניות עם דוגמניות מכל העולם שצורחות עלייך שאת מכשילה אותן אם את קונה אוכל. אני לא אשכח איך פעם אחת בלונדון קניתי גלידה ושמתי במקפיא, ומישהי פתחה אותו, צרחה 'מי קנה את הגלידה הזאת?' וזרקה אותה לפח".
אלו היו ימים שלפני תנועת #MeToo, והטרדות מיניות היו לגמרי חלק מהעניין. אני מניחה שגם את חווית כאלו.
"אין דוגמנית שלא חוותה הטרדות בדרך כזו או אחרת. זה עצוב, אבל בתקופה שבה הייתי דוגמנית זה פשוט היה באוויר כל הזמן, המון הטרדות מילוליות, לאו דווקא נגיעות. רק ההשפלה הזאת שאת עובדת בסט עם תחתונים וחזייה, והמבטים, והאמירות, 'וואו, איזו שווה את'. אלה דברים שלא היו קורים היום".
הייתה חוויה ספציפית שנחרטה בך?
"אני זוכרת רגע כזה בפריז שהגעתי לסטודיו של צלם וראיתי שאין שם צוות של איפור או שיער או מישהו אחר על הסט, הוא עושה הכל. כשהוא סידר לי את השיער, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא התקרב אליי מאחור, וגם כשהוא איפר אותי הוא נגע בצורה מטרידה. אמרתי לעצמי, 'מה אני עושה אם חס ושלום הוא תוקף?' התחלתי לחפש את המטבח, איפה יש סכינים. אני בן אדם נורא דרמטי".
ידעת להגן על עצמך?
"אמא שלי ז"ל לא הייתה נותנת לי ללכת מטר ברגל בירושלים אחרי שמחשיך, היא כל כך שמרה עליי, היו לי הוראות מאוד ספציפיות כמו לשתות רק מבקבוקים סגורים, וכשהייתי יוצאת היו לי בתיק גז מדמיע וסכין. הסתובבתי בעולם כמו לארה קרופט, שרק מישהו יעז. אז באותה סיטואציה עם הצלם התחלתי לחשוב מה לעשות, אבל ראיתי שזה לא מתפתח. היו שלוש שעות מחרידות וחזרתי לדירה שלי. אחר כך סיפרתי לסוכנת שלי מה קרה, והתשובה שקיבלתי ממנה הייתה 'ככה זה בפריז, תנוחי'".
את יכולה לדמיין את הבת שלך, הילי, עוברת את המסלול הזה?
"אני לא חושבת שהייתי ישנה בשקט אם הייתי יודעת שהיא בפריז לבד. לא היו אפילו סלולריים אז, הייתי מחפשת טלפון ומתקשרת לאמא שלי בגוביינא. היום אם הבת שלי לא עונה לי שעה, אני מתחרפנת".
לא חשבת באיזשהו שלב לעצור, לחזור הביתה?
"היו לי רגעים כאלה, אבל הייתה לי מטרה מאוד ברורה. זה היה חזק ממני. רציתי לסמן וי ולהצליח בכל מקום שהגעתי אליו, וזה היה בכל פעם אתגר חדש, פריז, רומא, ניו יורק, לונדון, גרמניה, ובכל פעם אנשים חדשים, שפות שונות. זה מאוד ביגר וחישל אותי, זה לא שיעור טריוויאלי שכל נערה עוברת. הייתי צריכה ללמוד לעשות דברים לבד כמו לכבס, לבשל, לנקות, להתנהל עם כסף. היום, כשיש לי ילד בן 15.5, אני לא יכולה לחשוב עליו מתנהל לבד בעולם הזה".
והעולם היה מאוד שונה אז, יותר גדול ופחות נגיש.
"בעיקר המודעות הייתה אחרת. היום ילדים טסים מגיל אפס, אבל בשבילי לטוס כל הזמן זו הייתה מתנה, לא האמנתי שזה קורה לי, ועוד שילמו לי על זה. הרגשתי אשת העולם הגדול, בגיל 16 טסתי ליפן וחזרתי עם סכום כסף מאוד גדול וזה בלבל אותי. אמא שלי ביקשה ממני להוריד את הזבל ואמרתי לה 'נראה לך?'. באותו הרגע קיבלתי כאפה מצלצלת לפרצוף, לא אשכח את זה כל חיי. היא אמרה לי, 'תרדי מהעץ שעלית עליו, ועכשיו את מורידה את הזבל'".
הדוגמנות הייתה עקב האכילס שלי
באופן אירוני, התלאות בחו"ל הן אלו שהובילו אותה לאהבת חייה. כשהייתה בת 19 חלקה דירה בניו יורק עם יעל גולדמן, ובדרכה חזרה מביקור בארץ שוטטה בוכייה ועצובה בדיוטי פרי בנתב"ג. שם פגשה את הכדורגלן שמעון גרשון, אהבה צעירה שממשיכה לבעבע כבר יותר מ-20 שנה. "חיימשלי", היא פולטת בכל פעם שמזכירים את שמו. "הוא היה עם הקבוצה שלו בדרך למשחק, והיו כמה ששרקו לי. אמרתי, 'איף, אין לי כוח' והתרחקתי מהם, הלכתי לחנות דיסקים. הייתי עם דמעות, כל כך עצובה שאני צריכה לנסוע שוב, שהעמסתי לסלסילה את כל הדיסקים הישראליים. שמעון היה בחנות וניגש אליי, הוא היה מאוד חמוד ושאל מה אני שומעת. אמרתי לו שאני צריכה לשמוע עברית, והוא אמר שהוא יעשה לי היכרות עם מוזיקה ישראלית. אפילו הוא לא ידע אז שזה עוד יוביל לאלבום משותף שלנו. הוא זה שנתן לי אומץ לשיר".
ארבע שנים אחר כך נישאו שמעון ומלי בחתונה מתוקשרת. "תמיד ידעתי שאתחתן מוקדם", היא מסבירה, "גם בגלל שבמשפחה שלי כולם התחתנו צעירונים, אבל זה בעיקר בגלל התחושה ששמעון נתן לי, תחושה קסומה כזאת, שהיא מעבר להתאהבות ופרפרים, יש בו משהו סופר-מאזן, הוא עם רגליים על הקרקע, מכיל ותומך ונמשכתי מאוד לתחושה הזאת".
זה מה שגרם לך לוותר על הקריירה בחו"ל?
"כשהכרנו היה לי לוח על המקרר בדירה בניו יורק וספרתי כמה ימים נותרו עד ששמעון מגיע. עד שבשלב מסוים לא יכולתי יותר לשאת את זה שהוא חוזר לארץ לבד. רבתי עם הסוכנת שלי והודעתי לכולם שאני חוזרת. כשחזרתי זה פתח לי תיאבון לקריירה גם בארץ, ואז הגיע אקזיט, וזה בכלל קרקע אותי".
המוזיקה בשבילך הייתה יותר מסתם ניסיון.
"התחלתי עם קאברים, ואז הוצאתי את השיר 'מאוהבת' ופתאום התחלתי להופיע בכל מיני ימי עצמאות ולעבור בין במות. ואז אמרתי, 'רגע, זה לא כל כך אני, לא לזה התכוונתי'. אז עצרתי. אחרי החתונה שמעון ואני הוצאנו ביחד את השיר 'שמיים כחולים' ואת כל האלבום עם אחיו, אבל זה נקטע די מהר. לא ממש אהבו את זה בכדורגל של שמעון. עשינו אפילו כמה חתונות, הופענו בחופות, עד שאמרו לנו שהוא חייב להפסיק עם זה. לא הייתה לנו ברירה".
הפכת לאמא בגיל מוקדם.
"בגיל 27 ילדתי את נועם, אחרי שנתיים ושמונה חודשים את הילי, ואז חיכינו די הרבה, ורק אחרי שבע שנים את דניאל. בדיעבד אני יכולה להגיד שאחרי שנועם נולד חוויתי דיכאון אחרי לידה. זה לא היה חמור, אבל התנתקתי מכולם. חברים רצו לבקר אותי, ואני לא יכולתי להכיל אף אחד. כשבאו החברות שכן הסכמתי שיבואו, הן דיברו איתי על הדייטים שלהן, ואני הייתי כולי כאובה ועם חזה גדוש, כמו חיה פצועה, חצי בן אדם. הרגשתי שאני לא יכולה להכיל שיחות על בחורים כי אני גמורה מהאחריות על עולל קטן שבאמת היה כל עולמי, ומצד שני הרגשתי שהכל משתנה לי. החיים שלי נעצרו ושמעון המשיך כרגיל, הלך בכל יום לאימון. זה היה קשה, מזל שהייתי עטופה באמא שלי ובחמותי".
הפוגת הלידה הזאת דווקא דחפה את מלי לחלום המשחק שתמיד בער בה. "חשבתי שהדוגמנות תפתח לי דלתות. לא ידעתי שזה יהיה עקב האכילס שלי".
גם עכשיו, אחרי כל תפקידי המשחק שעשית, את עדיין מרגישה ככה?
"היום כבר לא, אבל כשהתחלתי כן. הקאתי דם כדי להיות במקום שאני נמצאת בו היום".
את דרכה כשחקנית החלה לוי ב"השיר שלנו" וב"מסודרים". במשך נשלחה לאודישן ל"בובות", ולקראתו קבעה פגישה עם המורה למשחק ערן פסח. "ערן אמר לי דברים שבחיים לא אמרו לי", היא מספרת, "הייתי בטוחה שאני שחקנית, והוא אמר לי, 'את לא. את תהיי, אבל את צריכה ללמוד'. התחלנו תהליך תובעני ועוצמתי, ואז עשיתי את 'בובות', ואחר כך נכנסתי גם לקולנוע והתחלתי לקבל תפקידים יותר משמעותיים".
התפקידים שלוי מתייחסת אליהם היו בין היתר בטלוויזיה, ב"סרוגים", "עיר מקלט", "המשרד" "מלכות" ועוד, וגם בקולנוע - "זינוק בעלייה" ו"פלאפל אטומי", הופעה שעליה הייתה מועמדת לפרס אופיר. התפקיד המדובר הבא שלה הוא כאשתו של יהודה לוי ב"האויב שבתוכנו" - סדרת המתח והריגול שעתידה לעלות בהמשך בקשת 12, ובה תגלם את אשתו של יהודה לוי. מלבד קריירת המשחק המצליחה, בימים אלה היא מככבת כפרזנטורית של תכשיטי מילר, ובמקביל מנסה גם אפיק חדש ומשווקת בושם חדש שייצרה. "זו הגשמת חלום. מגיל קטן אהבתי לרקוח ריחות מכל מיני פרחים שקטפתי בשדות של מבשרת. רציתי לעשות משהו עם האהבה הזאת לבשמים, והבושם הזה הוא חלק ממותג ריחות שאני הולכת לפתח. זה בושם נישה שמופק מחומרים איכותיים מאוד ותכף יוצא עוד ריח חדש, השני בסדרה".
במקביל, כדי לשמור על ההומור, לוי מטפחת חשבון טיקטוק פרוע שבו היא משתפת סרטונים עם שמעון והילדים. "בשנתיים הקשות מאז שאמא שלי נפטרה חיפשתי את ההנאות בחיים. הילי היא אשפית טיקטוק ואותי זה פגש במקום של להחזיר נשימה ולעשות פאן עם המשפחה שלי. לא ידעתי שאנשים יעופו על זה. אני חושבת שהמוות של אמא עשה אותי אמא יותר טובה, כי כשאת מאבדת את אמא שלך את מבינה את המהות שלך בעיני הילדים שלך. הבנתי מה אני בשבילם ואני מודה על כל רגע איתם".