את יום הולדתה ה-34 חגגה יוליה פלוטקין לפני כחודש בפסטיבל הברנינג מן בנבאדה, לצד בן זוגה החדש. באביב האחרון הודיעה השחקנית והדוגמנית שהיא ושחר עוז, בעלה בעשור האחרון ואב שני ילדיה (בני 7 ו-5), נפרדים; בספטמבר דיווחה על אהבה חדשה. "רציתי למצוא זוגיות חדשה מהר", היא אומרת, "אני בן אדם זוגי ורציתי מישהו לחלוק איתו את החוויות שאני מתעניינת בהן. אני בן אדם של אהבה, של חום, של מגע, וזה מה שרציתי. כשאת הולכת עם הלב ומקשיבה לעצמך, כשאת מבינה שאת צריכה לסיים פרק בחיים, אז פרק חדש נפתח".
את חן דוידוף, מפיק טלוויזיה, הכירה במשך שנים רבות. "היינו ידידים מאז גיל עשרים, הוא מפיק והצטלמתי אצלו בעבר. בחיים לא חשבתי שאני והוא נהיה ביחד, והנה החיים הפתיעו אותי".
איך הופכים מידידים טובים לזוג?
"יצאנו לבלות ביחד וקרה קליק. זה לא שהיינו ידידים הכי טובים בעולם, פשוט הכרנו, אבל ברגע שאתה בא פתוח, אז אתה מייצר הזדמנויות, וזה פשוט קרה. הוא בן אדם מדהים, איש משפחה, גרוש עם שלושה ילדים. יש בו מלא מלא נתינה והרבה שמחת חיים ואופטימיות, וחיוביות וזה מה שאני מחפשת. מה עוד צריך בחיים?".
בעצם ביחד יש לכם חמישה ילדים. הילדים כבר נפגשו?
"הילדים שלי מכירים אותו, אבל הם עוד לא לגמרי מבינים שאנחנו בני זוג. אני מכירה את הילדים שלו, הם מקסימים, הכי מתוקים שיש. ואני מאוד שמחה להכיר את המשפחה שלו. בסופו של דבר באנו לעשות פה כיף, איחלתי לעצמי בן זוג קליל וכיפי. זה מה שזימנתי לעצמי".
גבר שנוסע איתך לברנינג מן, זה לגמרי מעיד על קלילות.
"חזרתי ממש רגועה, מלאת השראה. אני עם התחלות חדשות, זו שנה מרגשת. זה לא מובן מאליו למצוא זוגיות כל כך מהר. אבל ידעתי שזה יקרה".
View this post on Instagram
הגירושים, היא אומרת, הסתיימו בטוב. "זה נגמר בחברות ממש גדולה. כמובן קודם כל בשביל הילדים, אבל גם באנרגיה בינינו. לא מעניין אותי להיכנס למלחמות כלכליות ולמרמר לעצמי את החיים. זה לא אני. פנינו קדימה, שנינו ממש עסוקים בחיים החדשים".
התחתנתם כשהיית בת 24. איך מגיעים להבנה שזה נגמר אחרי יותר מעשור של זוגיות?
"זה לא מהיום וזה גם לא מלפני שנה. אנחנו המון שנים ביחד, והחיים לקחו אותנו לכיוונים שונים, צרכים שונים, אורח חיים מאוד אחר, ואני לא מאמינה שאתה צריך לחיות בחיים שאתה לא רוצה לעצמך. זה לא שהיו בינינו מלחמות והבית געש, ממש לא. אבל גם כבר לא היה בינינו את מה שבעיניי חשוב להעביר לילדים".
איך הם קיבלו את פירוק הבית?
"כל התהליך היה מאוד מטלטל. לפרק בית זו לא החלטה פשוטה, זה מצריך הרבה הרבה אומץ לצאת לדרך כזו. זה משהו שאני יודעת שיש לי, אני אוהבת לקפוץ למים. בהתחלה היה הלם. הבן שלי, אדם, אמר לי 'אני עצוב'. אבל להפתעתי ברגע שהם ראו אמא רגועה, אבא רגוע, כל אחד בפינה שלו – מהר מאוד גם הם נרגעו. אני מאמינה שזה עוזר שאנחנו גם חברים ועושים זומים ומתעניינים אחד בשנייה. חוץ מזה שהם מקבלים ימבה תשומת לב מכל כיוון".
ואיך זה עבורך? זה הרי לא רק הזמן של הילדים שמתחלק בין ההורים, גם ההורים חולקים את הילדים.
"מלא פעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת בטירוף, ואני מוציאה אותם מהצהרון לפני הזמן כי אני רוצה להשלים כמה שיותר שעות איתם. אני האמא הכי מסורה והכי מעורבת שיש, זה מאוד לא פשוט. עכשיו, כשהייתי בחו"ל, התגעגעתי והייתי לחוצה, אבל בסוף את מגיעה ומבינה שהכל בסדר, וילדים הם סתגלנים. סופי השבוע הראשונים בלי הילדים היו מוזרים, אבל חייבים להסתכל תמיד על היתרונות. אין דרך אחרת לנצח את החיים".
בפעם הבאה שיחשבו מה הם כותבים
פלוטקין נולדה בבלארוס ועלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת שנתיים בלבד. זה לא מנע ממנה לחוות גזענות, ובהתאם להיות בין אחת המתנגדות הבולטות לשיר "קקדילה" של עומר אדם שיצא בסוף השנה שעברה. "כל החיים קיבלתי קללות כמו 'רוסייה זונה', 'תחזרי לרוסיה', 'רוסייה מסריחה', 'יוליה היא מרוסיה? לא, היא מברית המוצצות'. וואטאבר. חשבתי שהגזענות כלפי רוסים נעלמה עם השנים, אבל אז הגיע השיר הזה".
חטפת עליהום רציני כשהבעת את דעתך על השיר.
"זה באמת היה מלחיץ, נאלצתי לסגור את הפוסט לתגובות. לא חשבתי יותר מדי על ההשלכות, פשוט אמרתי את דעתי ואני חושבת שהיא הייתה חשובה. בפעם הבאה שיחשבו מה הם כותבים".
הרגשת גזענות בילדות?
"אין לי מבטא, אבל השם שלי מסגיר אותי. הייתה לי איזושהי בושה, כל החיים רציתי לשנות את השם. תמיד העדפתי שיקראו לי באיזה כינוי, יולי, יול, ג'ול, רק לא יוליה. כשהייתי עכשיו בארה"ב ושאלו אותי איך קוראים לי עניתי ג'וליה הכי בגאווה, אבל פה משהו עם היוליה לא מסתדר לי".
את חושבת שזה עיצב אותך באיזה אופן?
"כל מה שלא הורג מחשל, לא? קודם כל אני שמחה שעליתי לארץ ושלא נשארתי שם בבלארוס, החיים שם פשוט אומללים, מה שהולך שם בתרבות הוא נוראי, הפערים של העשירים והעניים, החברה השוביניסטית, היחס לנשים. מצד שני, אני יודעת שהרבה מהאינטליגנציה והכישורים שלי באים עם הגנטיקה הרוסית ואני שמחה על זה. גדלתי בעכו, הייתי רקדנית כל חיי ובתיכון הייתי במגמת תיאטרון, אבל תמיד הייתי בטוחה שאני אהיה רופאה או ביולוגית, הייתי חרשנית והכל היה חמש יחידות. בגיל 15 חברים רשמו אותי לתחרות יופי וניצחתי. הייתי מלכת היופי של הגליל המערבי".
נערה צעירה מהפריפריה נכנסת לעולם הדוגמנות, איך זה עובד?
"זה מפתח עצמאות. את מגיעה לבד לסט צילום בתל אביב, וזה בוסט מטורף לאגו. מסרקים אותך ומאפרים אותך ואת מחוברת לגוף שלך – יש בזה הרבה קסם, ומצד שני זו עבודה ממש קשה וזה גם פיתח לי הפרעות אכילה. הורה צריך לשים לב לילד שלו, ואם הילדה לא אוכלת או יש לה בולמוסים, אז לבדוק את זה, לא להתכחש. זה גם מראש לא מתאים לכל נער ונערה. צריך אופי מאוד חזק לדבר הזה".
היית רקדנית וזה לא פיתח אצלך הפרעות אכילה, אבל הדוגמנות כן?
"בתור ילדה רקדנית הייתי ממש רזה, אז לא הייתה בעיה. בגיל ההתבגרות ובצבא עליתי איזה עשרה קילו, ופתאום את צריכה להתמודד גם עם זה שהשמנת וגם עם זה שאת צריכה לעמוד באיזה סטנדרט בדוגמנות. אז את מתחילה בדיאטה, כמו שכל הפרעת אכילה מתחילה, ובאיזשהו שלב התחלתי להרעיב את עצמי ואז היו בולמוסים גדולים ואז ארבע שנים של הקאות. ואין, אין נורא מזה. זה הדבר הכי קשה שיש. את חיה בסתר, בשקר, שונאת את עצמך, הגוף שלך כואב, האובססיה תופסת לך את המיינד, בושה ענקית. זו מחלה נוראית".
איך יצאת מזה?
"אחרי הרבה שנים של סבל הרגשתי שהתחיל לכאוב לי הלב, ממש, כאבה לי הוושט והקיבה, אז סיפרתי להורים. מאוד פחדתי מהתגובה שלהם, אבל היא הפתיעה אותי ממש. הלכנו לרמב"ם, למחלקה להפרעת אכילה, עשו לי דיאגנוזה והתחלתי טיפול קבוצתי. תוך חודשיים יצאתי מזה".
אבל לא מדובר בהפרעה פיזית, אלא בהפרעה נפשית. גם אם עולים למשקל תקין, זה לאו דווקא אומר שיוצאים מזה.
"אצלי זה הגיע מפרפקציוניזם, וברגע שהתאזנתי בעזרת תזונאית וחזרתי למשקל שלי, נפתרה הבעיה מבחינתי. אבל כן, יש גם את העניין הרגשי שצריך לעבוד עליו, להפסיק עם ההלקאה העצמית. עברתי דרך והתפתחתי תודעתית למקום של, וואלה, קודם כל יש לי חמלה לעצמי. היום אני לא מתעסקת בזה, אבל הטוקבקים עדיין עוסקים במשקל שלי".
איך את מרגישה עם השיימינג סביב הרזון?
"אנשים שמרשים לעצמם לטנף מאחורי המקלדת הם אנשים קטנים ומסכנים בעיניי, אבל זה מעצבן, כל הזמן יש הערות. 'אה, היא לא אוכלת'. אומרים לי גם בפנים, 'מה, לא מאכילים אותך?', 'תאכלי משהו'. אני לא מגיבה, ולפעמים אני יכולה גם לענות בחזרה, 'הקנאה אוכלת אותך, אה? אוי, אני מצטערת בשבילך'".
זנות אינטרנטית זה לא סבבה
לפני מספר שנים חשפה פלוטקין בריאיון שנאנסה על ידי צלם אופנה במילאנו כשהייתה בת 17. היום היא יודעת שלחוויה הטראומטית הזו היה קשר ישיר להפרעות האכילה שפיתחה, אבל לקח לה הרבה זמן להבין את זה. "התחלתי להתנדב בארגון על"ם, אצל נערות שיוצאות ממעגל הזנות. הן כולן בהפרעות אכילה, כי הן מנסות להחזיר לעצמן את השליטה בחיים דרך הגוף שלהן, ופתאום האסימונים ממש נפלו לי. התחילו לי פלאשבקים והבנתי שניצלו אותי, לא הבנתי את זה המון שנים. כשהבנתי מה זה טראומה מינית ומה ההשלכות שלה, התחלתי להבין יותר את עצמי. בתור דוגמנית את מאד מנוהלת, לכי לפה, תעשי את זה, תתלבשי ככה, תתפשטי, אז המון בנות בדוגמנות מנסות איכשהו להחזיר לעצמן את השליטה באמצעות אוכל. אחרי שעברתי את האונס באיטליה אכלתי גלידות כמו מטורפת והקאתי אותן. זה טשטוש רגשי".
נשים שעוברות חוויה כזו נוטות להאשים את עצמן, "אני הייתי זו שנכנסתי לשם".
"כן, אני הלכתי, אני אפשרתי. ובתור ילדה את לא מבינה שיש פה בעל סמכות בן ארבעים שמנצל אותך. הייתי בהדחקה, לא הבנתי כלום. גם כשהייתי אחר כך בטיפולים רגשיים לא הצלחתי לדבר על זה. מנגנון ההדחקה הוא לטובתנו, הוא מגן עלינו עד שנהיה מוכנים ובשלים לדבר ולהציף את הבעיות. היום אני מרגישה שיש לי את האומץ, והלוואי ולעוד בנות היה את האומץ שיש לי".
היום, בין היתר, מעלה פלוטקין בתיכונים הצגות יחיד והרצאות בנושא אלימות ברשת, והיא מרבה לפגוש בני נוער ברחבי הארץ. "יש מלא בנים שרואים פורנו ואין להם מושג מה ההשלכות של זה, ואם לא ידברו איתם על זה הם לא יבינו שזה מעוות להם את המציאות", היא אומרת, "עכשיו אנחנו בתהליך בריא ואני מאמינה שגברים חושבים פעמיים, שלא נאמר כבר חוששים על חייהם, לפני שהם ניגשים לאישה. לנו הנשים יש מלא תמיכה, אבל לגברים אין, ואני חושבת שהמון נערים חשים שהם בהתגוננות תמידית וגם הם צריכים את התמיכה הזאת".
ומה עם הנערות?
"מצד אחד יש יותר מודעות, מצד שני יש פורנוגרפיה בכל מקום, אז יש פה סתירה ולדעתי זה מבלבל את הנוער. הנערות לא יודעות מתי זה החפצה ומתי זה העצמה. זה שאני אוהבת את הגוף שלי זה אומר שאני צריכה לצלם אותו בעירום כל הזמן? אני רואה גם הרבה בנות כבדות משקל שבאמת נותנות השראה והן בטוחות בעצמן, ואני בטוחה שיש לזה את האימפקט, ועדיין הפרעות האכילה עלו באיזה 200%, אז זה לא באמת. אנחנו נורא מושפעים מכמה תגובות ולייקים אנחנו מקבלים וזה עובר מאינסטגרם וטיק טוק לאפליקציות כמו Onlyfans, שפשוט מעצבת את התודעה שזנות אינטרנטית היא סבבה. היא לא סבבה, וצריך לתת על זה את הדעת".
כשהגיעה להתנדבות בעל"ם, היא אומרת, לא באמת ידעה מה זה זנות. "מבחינתי זה היה 'החלונות האדומים', חשבתי שזו בחירה של נשים מבוגרות ופתאום גיליתי שזה ילדות בנות 12 שבורחות מהבית בגלל התעללות מינית או נפשית וזו הדרך שלהן לשרוד, וככה הן מתגלגלות למקום הזה. ועכשיו זנות פתאום גולשת מנערות בסיכון לכלל האוכלוסייה, זה נורא ואיום. ומי אשם בזה? אנחנו, המשפיעניות, שתומכות בדבר הזה, שמשווקות את הדבר הזה. אין על זה שום פיקוח, זה ממש מסוכן".
למה זה כל כך בוער בך?
"כל מה שקשור לנפש האדם תמיד נגע בי. הייתי מש"קית נפגעים, למדתי פסיכולוגיה, אני מתנדבת, אני הולכת ללמוד טיפול בתנועה. זה חשוב. מה יותר חשוב מזה? עוקבים? אני אף פעם לא אלך עד הסוף עם טרנדים למען מסחריות. תמיד אני אלך עם האמת שלי. זה משהו שאני מגלה על עצמי".
אני יודעת שאני שחקנית פגזית
היא למדה משחק בסטודיו של יורם לווינשטיין, כיכבה בסדרות נוער ובשנה האחרונה הצטלמה לסרטים "מבט אחד מלמעלה", "ליבי ואני" ו"מולוטוב" שגם זכה בפרס סרט הדוקו המתוסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים. ולצד זאת, בחנוכה הקרוב תיכנס פלוטקין לנעליה של באנה, חברתו של מוגלי ב"ספר הג'ונגל", ובמקביל היא משחקת ב"ביצה שהתחפשה", "שזו הצגת הילדים הכי מקסימה שיש".
איך זה להשתתף בסרט שזוכה בפסטיבלים, ולצד זה לשחק בהצגת ילדים? יש שחקנים שרואים בהצגות ילדים חלטורה זמנית עד לפריצה הגדולה.
"שואלים אותי 'מה, לא בא לך להתקדם?'. להיפך, כשהילדים שלי רואים אותי על הבמה בהצגה שהם אוהבים - מבחינתי עשיתי את שלי. אני גם נוסעת לבתי ספר עם רמקול שאני מביאה, אני מחליפה שמונה דמויות, אני מביאה ערכים, אני מייצרת שיח. מבחינתי אני עושה משהו חשוב ולא אכפת לי מה חושבים, העשייה יותר חשובה לי מהפרסטיז'. הצגות ילדים זה דבר נפלא ויש הרבה מהן, זו נישה שאנשים מתפרנסים ממנה ואין מה לזלזל. אם דיברנו קודם על כמה קשה זה דוגמנות, אז אני חושבת שצריך אופי עוד יותר חזק בשביל להיות שחקן".
למה?
"באופנה את מקבלת הרבה 'לא', אבל יש לך מלא הזדמנויות, את עובדת. בתור שחקנית את יכולה לסיים שלוש שנים לימודים ולשבת בבית ולא לעשות כלום, ולכי תתמודדי עם זה. גם זה יכול לפתח הפרעות נפשיות. כל עולם הבידור הוא לא סימפטי במיוחד, צריך אופי חזק וצריך גם גיבויים, להבין שאתה לא יכול לעשות רק דבר אחד בעולמנו, במיוחד פה בעיר שאתה צריך להרוויח עשרות אלפי שקלים. אני היום מנהלת סושיאל, אני לא מחכה רק לתפקיד הבא. אני עובדת, אני קמה בבוקר לעבוד. אני מאמינה שעשייה משאירה אותך בחיים לכן אני הרבה פחות מתוסכלת".
יהיו שיגידו שצריך להישאר רעבים לעבודה, שאסור להסיט את הפוקוס מהמטרה.
"אני מכירה שחקנים שנותנים את כל-כולם רק לדבר הזה, וכל אודישן שיש הם משקיעים בו הכל. ובאמת ככה אפשר להצליח, אבל בגלל האופי שלי וגם בגלל המציאות אני לא יכולה לחיות מאודישן לאודישן. זה מחליש. אין בארץ הרבה הזדמנויות, בסוף מלהקים ברוב הפעמים את אותם האנשים, ואני בטוחה שגם זה שאני רוסייה זה בעוכריי, בסופו של יום 100% מהתפקידים שעשיתי היו של זרות. אני יודעת שאני שחקנית פגזית ואני רק הולכת ומשתכללת, אני כל הזמן לומדת ואני גם מלמדת משחק המון שנים, אבל אני לא יכולה לשים את החיים שלי בידי אחרים ובאמת לבנות על זה".
לא יתנו לך לשחק איזו דנה או מיכל?
"אני מאד מקווה שכן, שמי שירצה אותי יעשה את ההתאמה".
את בהחלט ממשיכה לפעול ולעשות, עיצבת קולקציית תכשיטים.
"יצרתי עם מותג התכשיטים Gemma קולקציה שמספרת את הסיפור שלי, עם הרבה וינטג' והשראה מהטבעות של סבתא שלי. יש פיס אחד שהוא מאוד יקר לליבי, ורד, שעיצבתי עבור אחיינית שלי בת השמונה שחולה בסרטן, והמכירות מהוורד הזה יילכו לעמותת 'גדולים מהחיים' שמלווה אותה. היא באמת גדולה מהחיים הילדה הזו, הכי מצחיקה, מוכשרת, חזקה, פייטרית. השראה. יש הרבה תכשיטים שהם העצמה נשית ויש הרבה מין המיסטיות. יש, לדוגמה, טבעת ועגילים עם נחש שמסמל בריאות, ומבחינתי אני בתהליך בריא. גם אם הוא קשה, אני עושה משהו שנכון לי".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אלכס גידרון | איפור שיער: רפאל איתי ברון | הפקה: אור-אל רבינוביץ