דניאל ליטמן קלט את הכוויה על כף היד שלי ומיד נדרך. "קיבלת מכה? מה זה, מהתנור? למה את לא שמה פלסטר? שימי משחת שיניים, זה עוזר". לא ברור אם זה הג'נטלמן שהוא, או שהוא מתקשה לשחרר את תפקידו כעומר, הרופא הצה"לי בסדרה תאג"ד (yes Action, ב-ד, 21:00), אליה הצטרף בעונתה השנייה. "לא פשוט להיכנס למשהו מצליח, כי יש סיכון שאתה יכול להרוס אותו. גם אם זה יהיה טוב זה לא יהיה אותו הדבר, אנשים לא תמיד אוהבים שינויים וזה לגיטימי. אבל קיוויתי שאנשים יהיו פתוחים לזה, לטעם החדש".
בעונה הקודמת, תומר קאפון בלט בתפקיד הראשי ועזב בשל אילוצי לו"ז שגררו סכסוך מתוקשר עם היוצר. איך היה להיכנס לנעליו?
"בשיא הכנות, לא חשבתי על זה. ידעתי שברגע שאתעסק במסביב זה יוריד מהמאה אחוז ריכוז ואנרגיה שלי, ואם זה יהיה 99 אחוז אז יהיה לי סיכוי הרבה פחות טוב לשמר את מה שהעונה הראשונה עשתה. את התפקיד קיבלתי אחרי סאגת אודישנים, זה נמשך תשעה חודשים, כמו לידה. הייתי טוטאלי, רציתי את זה מאוד. הסדרה עניינה אותי, ציון (רובין, התסריטאי) עניין אותי, עבדתי מאוד קשה, ואז אחרי האודישן האחרון עם כל החבורה התקשרו ואמרו לי 'עדיין לא יודעים'. אחרי שבועיים נוספים התקשרו ואמרו שזה שלי. זה כבר לא היה שמחה כמו הקלה, אמרתי 'או, סוף סוף'. אני עובד קשה כדי להתקדם, קם כל יום בחמש וחצי, ומתחיל את היום עם כמה שיותר שעות עבודה. אני לא מאמין במזל. כל אחד מקבל הזדמנות בחיים, מי שיצליח הוא מי שיתכונן אליה".
אז איך מתכוננים?
"כשאני מסיים פרויקט אני לא נח. כמו ירקן נניח, המטרה שלו שהחנות עם הפירות והירקות יהיו מסודרים הכי יפה שיש. אם מישהו נכנס ולא קנה, זה אומר שהוא לא עובד? לא. הוא עדיין צריך להשתפר ולהתכונן ללקוח הבא. אותו דבר שחקנים".
אם לא הייתי מתקבל באודישן הראשון, הייתי מוותר וזהו
את הפריחה המקצועית הוא לא חוגג, ושפת הגוף שלו מחזקת את המסר: תתייחסו אליי אבל תעזבו אותי בשקט. בבית הקפה השכונתי שבו אנחנו נפגשים, שהוא בחר, ליטמן יושב מכונס עם כובע המצחייה שהפך לסימן ההיכר שלו מחוץ למסך. תזכורת, לדבריו, לביישנות של הילד שגדל בחיפה והעדיף שלא לבלוט. "הייתי ילד נמוך נורא, הכי נמוך בשכבה, היו צוחקים עליי, קוראים לי גמד. לא הייתי מדבר בכלל, הייתי ביישן בצורה קיצונית, כמעט תסמונת חברתית. העדפתי להישאר בכיתה בהפסקות, לא יצאתי לטיולים שנתיים, לא באתי למסיבות. להגיד שהיה לי טוב ככה זה מוזר, אבל ככה הייתי. שיחקתי כדורגל כי הרגשתי שבמגרש שום דבר לא חשוב וכולם שם בשביל אותה מטרה, ואחר כך זה קרה לי גם כשחקן".
היה שלב של שינוי?
"התחלתי לגבוה ולצמוח, אבל הגוף שלי השתנה והאופי נשאר. אין לי שום זיכרון מהתיכון, אין לי חברים מהתקופה הזאת, אני בספק אם הם בכלל זוכרים אותי. עד היום בצילומים אני אתן את כולי אבל בפרמיירות ואירועים קשה לי. אני עדיין הילד הביישן מחיפה ואני אוטומטית מסתגר. רואים אותי בטלוויזיה צועק, קופץ, ואז רואים אותי ברחוב והפרשנות הראשונה היא 'איזה סנוב'. אני מרגיש שזה שומר עליי, כולנו מכירים אנשים שמצליחים ומאבדים את זה, לא הייתי רוצה להיות שם".
בגיל 17 וחצי, כשהבין שבכדורגל לא ימצא קריירה ("הייתי מאוד טכני"), הוא החליט לצלול למשחק אחר. "כשהבנתי שאודישנים זה בחדרי חדרים, כמו שאני בחדר שלי, אז אמרתי לאמא שלי והיא זרמה ולקחה אותי לתל אביב. נסענו לסוכנויות. הסתכלו עליי כאילו מאיפה נחתתי עליהם, אבל הסכימו לתת לי הזדמנות. באודישן הראשון שהלכתי, התקבלתי ל'אלכס בעד ונגד' בערוץ הילדים".
מרשים.
"לא, לא. הייתי איום ונורא, אני מתכחש לתפקיד הזה, חתכו לי חצי מהטקסט ובצדק. היום אני מבין שהתקבלתי כדי שאתחיל בדרך הזאת".
אחרי התפקיד ההוא, ליטמן התקבל לסדרה "החולמים" לצד תובל שפיר, דניאל מורשת ואליאנה תדהר. הסדרה ירדה מהר, רוב הקאסט המשיך לסדרת הבת "גאליס", אבל לא ליטמן. "זו הייתה כאפה מקצועית, אבל תובל הוא שחקן מגיל 12, ומורשת הוא כוכב ואליאנה היא מדהימה. הם דיברו על תיאטרון ועל להקות, ויכולתי להגיד להם "מישהו ראה אתמול ברצלונה"? וזה לא עניין אף אחד. הרגשתי שאני בא במינוס בגלל הרקע שלי. נורא התביישתי, הרגשתי כמו איזה ערס חיפאי שלא מבין בתרבות ולא למד בשום מסגרת. עד שגיליתי שאריק איינשטיין ממש אהב כדורגל. כששמעתי שהוא משווה את האהבה שלו להפועל תל אביב לאהבה שלו למוזיקה, אמרתי - מי אני שאתבייש?".
ואיך הרגשת כשבישרו לך שאתה לא ממשיך עם הקאסט לגאליס?
"הבנתי שיש לי שתי אופציות: לעזוב או להתמקצע, אז נרשמתי ללימודי משחק. כשסיימתי זכיתי לסגור מעגל כשגיורא חמיצר שלא לקח אותי לגאליס, וחשבתי שהוא לא אוהב אותי, לקח אותי ל"החממה". הבנתי שפשוט לא הייתי מוכן. עכשיו אומרים לי 'וואו, איך בבום פתאום אתה בנסיקה'. איזה בום? זה בום של 11 שנה. הכל בזמן שלו, והכל נורא מדויק".
ב-11 השנים האחרונות התברג ליטמן בעיקר לסדרות ילדים ונוער. "ההגדרה שלי היא לא כוכב ילדים או כוכב נוער", הוא מתנער מההגדרה. "אני שחקן, ואם התפקיד והתסריט מעניינים אותי אני אתכונן אותו דבר לכל תפקיד".
שיחקת לצד כוכבי הנוער הבולטים של העשור האחרון, ואיכשהו שמך לא נקשר בכוכבות עד עכשיו. אין קנאה?
"ברור שאף אחד לא במקצוע הזה כדי להיות אנונימי, החשיפה וההכרה חשובים כי הם סימן שאתה מצליח במה שאתה עושה, אבל המטרה שלי היא לשחק ולגעת. אף פעם לא עשיתי משהו מתוך מחשבה שאני אקבל ראיון או קמפיין".
אני לא רוצה לקבל תפקיד בגלל העיניים הכחולות שלי
השנה הוא גם נבחר להצטרף לצוות הפרזנטורים של מותג רנואר. לצד יעל שלביה, עדן פינס וברק שמיר. "וואו, איזה סיוט להצטלם לידם. הם מקצועיים ויפים, פעם ראשונה אמרתי 'אני לא מצטלם לידם'. מה זה? אין לי שום סיכוי לצאת טוב לידם".
אתה לא חושב שאתה נראה טוב?
"כנראה שלא תאמיני לי, ויצחקו עליי, אבל מעולם לא אמרתי את המשפט הזה לעצמי. בחיים לא. גם כשאומרים לי, זה מביך אותי. אני אוהב להרוויח את מה שאני עושה. מה כבר עשיתי בשביל המראה שלי? נולדתי ככה, מה יש לי להתגאות בזה?"
ולצד הנבחרת, אתה לא מרגיש שווה ערך חיצוני?
"ברור שלא. ואני גם לא חושב שנבחרתי בגלל הסיבה הזאת, אלא בגלל המקום שאני נמצא בו בחיים".
ומה לגבי תפקידי משחק?
"לכל אחד יש את שק הנתונים שלו. הבנתי שיש לי מראה שאחרים יגידו עליו שקיבלתי תפקיד בגלל העיניים הכחולות שלי, אז הייתה תחושה שחובת ההוכחה גדולה. אתה מרגיש שאתה צריך להילחם כדי להראות שאתה מעבר. זה נשמע כמו 'אוי, מסכן, הוא צריך להילחם בזה שהוא נראה טוב', אבל אני לא רוצה לקבל תפקיד בגלל צבע העיניים שלי. חוץ מזה אני לא תמיד עושה את התפקידים של האלפא, נניח ב'שלטון הצללים', הורדתי במשקל בשביל התפקיד ושיחקתי ילד טוב. המראה שלי מעסיק אותי רק כהתאמה לדמות. לא יותר מזה".
דחית הצעות לקמפיינים לאורך השנים?
"עד השנה, בכלל לא הגיעו הצעות כאלה וגם עכשיו הייתי מופתע".
יהודה לוי לא השתתף בצילומים האחרונים. אפשר להכריז שאתה המחליף הרשמי?
"יהודה פשוט עסוק בצילומים לסדרה חדשה. ראית איך הוא נראה? הוא זיקית, איזה מדהים הוא".
בא לך להיות היורש של יהודה לוי?
"זה טייטל מלחיץ. הלוואי. להגיע למעלה זה דבר אחד, להישאר למעלה כל כך הרבה זמן זה משהו אחר וזה חלום. הקריירה של יהודה היא בעוצמות כל כך חזקות, יש לו כריזמה מטורפת לצד צניעות מאוד גדולה. זה מה שהופך אותו לאחד ויחיד".
אולי רק השנה הוא הפך לשם מוכר בכל בית, אבל ליטמן כבר הספיק לסמן וי קטן גם על הזירה הבינלאומית, כשהשתתף בהפקה הבריטית-אמריקאית 'המתופפת הקטנה'. "כשעשיתי את האודישן זה היה סודי, רק התלהבתי מההזדמנות לשחק עשר דקות באנגלית. מי חשב שאני אתקבל?"
וכשהתקבלת?
"הייתי בבית, עשיתי כביסות, באמצע קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי, שאמרה לי 'תקשיב, התחילה להיות התעניינות סביב האודישן מחו"ל'. אמרתי לה 'וואלה מגניב', ואז היא מתקשרת שוב ואומרת לי 'קיבלנו הצעה'. פה נעצרתי רגע, שאלתי, 'איך אני מגיב לזה?' ועניתי לעצמי 'תמשיך לנקות את הבית'".
איך היו הצילומים מעבר לים?
"שיחקתי לצד מייקל שאנון, אלכסנדר סקארסגארד, פלורנס פיו. בתוך תוכי מתתי מהתרגשות, אבל ניסיתי לשחק אותה קול מול המלבישה, אמרתי לה 'אה, גם הם פה? מגניב'. ואז גיליתי שהבמאי הוא פארק צ'אן-ווק, שהוא אחד המדהימים. טרנטינו מעריץ אותו! איפה באמת טרנטינו? בטח יושב כאן מאחורינו באיזה שולחן, בואי נלך לשאול אותו".
עוד מעט. עד כמה זה פתח את התיאבון?
"העולם פתוח לחלוטין היום, הסטרימינג שינה הכל, תראי את שירה האס שמועמדת לאמי, היא ועמית רהב מעוררי השראה והם מדהימים וראויים כל כך. אני אמשיך לעשות את שלי, לכוון ולתת לעולם לקחת אותי".
לומד ללכת
קשה להאמין שמאחורי החזות האיתנה של ליטמן יש סיפור גדול על חולשה של הגוף. בגיל 22, במהלך חזרות להצגת ילדים שביים אמיר פרישר גוטמן, דניאל לקה בתסמונת בשם גיליאן ברה - מחלה נוירולוגית נדירה שבה הגוף תוקף את עצמו, והפך משותק פיזית. "הרגשתי כבדות ברגליים, חשבתי שנתפס לי שריר, שאני אמרח משחה, אעשה מתיחות וזה יעבור, ופתאום זה לא עובר. הסבירו לי מה יש לי ושמכאן זה רק יילך וידרדר, וההחלמה תלויה בי".
חודשיים הוא היה מאושפז בבית החולים. הרופא הזהיר שייתכן ולא יוכל לחזור ללכת לעולם. "זה נכנס מצד אחד ויצא מהשני. הבטחתי למשפחה ולרופאים שלא רק אחזור ללכת, אני עוד אחזור לרוץ. התעסקתי רק בלהבריא, ראיתי קדימה. העמידו אותי ואמרו לי לך, באתי לעשות צעד ולא ידעתי איך. ואז ממש כמו ילד, גוף קדימה, רגל למעלה, נשען על הרגל השנייה ומניח את הרגל. למדתי ללכת, למדתי לכתוב. הייתי גם צריך קלינאית תקשורת לדיבור".
דבר מפחיד לשחקן, לאבד את יכולת הדיבור. איך התעשייה קיבלה את זה?
"הסתכלו עליי ברחמים. יכול להיות שגם אני הסתכלתי בהתנשאות על העולם, בקטע של 'מה אני עברתי ואתם לא'. דווקא אחרי ההחלמה הדברים התחילו לצוץ. חזרתי לפרויקטים שהייתי מחויב להם, אבל הייתי חצי כוח, עשרה קילו פחות, בלי שרירים בגוף. היה לי כפיל, לא הייתי אני, אבל לא הייתה ברירה. הסתכלו עליי כאילו אני איזה גיבור ולא הבנתי למה, היום אני מבין זו הייתה מתנה שזכיתי בה. בזכותה יש לי היום ראייה אחרת על החיים".
גיליתי את העץ
ליטמן הקדים את העולם עם הכניסה לפרופורציות. "כאב הלב על אנשים שאיבדו את מפעל חייהם או את חייהם בגלל הקורונה הוא נורא. שכן של ההורים שלי נפטר מקורונה, אני מכיר מישהי שהתאבדה בגלל המצב. זה עצוב מאוד, ואז אתה רואה את דרך ההתנהלות של הפיצויים. והכי קשה שאין לדעת לאן זה הולך. בתחילת המשבר עשיתי רשימה של כל הדברים שרציתי לעשות, ואף פעם לא היה לי זמן אליהם. פתאום התחלתי לקרוא המון, לעשות מדיטציות, גיליתי את העץ, בניתי ספסל. כל בוקר קמתי מוקדם והלכתי לחפש באתרי בנייה משטחי עץ זרוקים, קניתי לעצמי צעצועים, מסור חשמלי, מלטשת, והתחלתי לבנות רהיטים. לקחתי את התקופה כזמן השתפרות ולמידה".
את הרהיטים שבנה הוא מיקם היטב בדירתו בצפון תל אביב, אותה הוא חולק עם בת זוגו מזה שנתיים, שירי, סטודנטית לעיצוב פנים. מדי פעם תגיח תמונה זוגית לפיד האינסטגרם, אבל לא מדובר בשום אופן בזוגיות מוחצנת. "אני חושב שכל מי שנמצא בעין הציבור חייב לשמור על כמה דברים פרטיים למען השפיות שלו. גם מאוד חשוב לי שהיא לא מהתחום, אני חושב שבריא ששני אנשים באים מעולמות שונים ויש נקודת מבט אחרת. כיף לי שאני מצליח לשמור על זה שלנו".
איך הכרתם?
"באינסטגרם. סתם, כמו פעם, במסעדה. היו חילופי מבטים. אכלתי צהריים, היא ישבה מולי ולה היה את האומץ לגשת".
לפני זה התחלת עם נשים?
"לא. אין לי אומץ, זה מוזר בעיניי, אני גם לא אגש לסתם אדם ברחוב לשאול אותו משהו, זה מביך אותי".
בטח יש עליך סטיגמה שאתה הכי בליין תל אביבי כמו הרבה שחקנים אחרים.
"איפה? כשאנשים חוזרים מהבר אני כבר מתעורר. אני בן אדם שמחפש לחזור הביתה, זה ערך מספר אחת בשבילי, משפחה".
ויש צעדים לקראת משפחה משלך? כמה ילדים מתוכננים?
"בונים דברים לאט לאט, אבל אני רוצה ארבעה. אני רוצה תאומים. בעצם לא יהיו לי, כי זה מדלג דור, נכון? אני הייתי תאום והעובר השני לא שרד. אמא שלי הייתה בערך בחודש שלישי, הלכה לרופא ואמרו לה שהייתה לה הפלה טבעית אבל השני שרד. רק אז היא גילתה שהיו לה תאומים".
וואו. אתה מרגיש משהו כתאום?
"האמת היא שאני מרגיש שיש לי אחות איפשהו. גם סבתא שלי אמרה לי שלפני שידעו שזה הריון עם תאומים היא חלמה שיש לאמא בת בבטן".
ועד הילדים, איך שירי מגיבה לסצנות האינטימיות שלך?
"היא מאוד תומכת, היא מקבלת את זה מדהים, היא יודעת עם מי יש לה עסק, אני לא נותן לה סיבה לקנא".
ומה עם התלהבות מזה שחבר שלה הוא שחקן ופרזנטור עסוק ומצליח?
"זה כל כך לא מעסיק אותה. אני יכול לחזור מיום צילום והיא תגיד לי 'שתוק שתוק, לך תעשה כביסה'".
צילום: אור דנון | סטיילינג: לירון שמעוני | איפור: מרום טל וינשוק | שיער: עדן ירושלמי