אלינה לוי עומדת על במה ומדברת על מציצות. היא לובשת שמלה פרחונית רחבה וילדותית, שערה הבלונדיני סתור על פניה, עיניה הכחולות נפערות לגודל של פנסי תאורה, וזה יוצא ממנה בזעקה: מציצות, דפיקות, גברים מתעללים, סקס כנקמה או כנשק. זו לא היא, אלו הדמויות שהיא מגלמת: קודם גיבורת הסרט "מונסטר" ואחר כך גיבורת הסרט "נימפומנית" של לארס פון טרייר, הכל חלק מערב מונולוגים של כתה ג' בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. בעוד שחבריה למחזור בחרו בסצנות מיניות קלילות כמו זיוף האורגזמה מ"הארי פגש את סאלי, אלינה הלכה היישר להארדקור, למונולוגים קשים שמהדהדים פגיעה מינית והעדר דמות אב. הקהל לא תמיד יודע איך לאכול את זה. לפעמים מוחא כפיים, לפעמים שותק. גם אלינה משתתקת כשהיא חוזרת הביתה מערבים כאלה. לפעמים בוהה בקיר במשך שעה ולא מוציאה מילה. בן הזוג שלה דווקא כן מדבר.
"קשה לו עם ההצגה הזו", היא אומרת, "הוא אומר לי - 'תראי איזה דברים את אומרת על גברים על הבמה, ויש לך גבר בבית, מה אני אמור להרגיש עם זה?' אפשר להבין אותו. זה נכון, יש לי המון אישיוז מול המין הגברי. בתפיסה הבסיסית שלי, גבר הוא סוג של חיה. הראשון שהיה אמור להיות שם בשבילי עזב, ואז המשהו הכי בסיסי התערער, אין את הבסיס ואין אמון".
אלינה מישירה מבט ומתחפרת בטרנינג. היא בשלב שבו היא מתחילה לפוצץ את יבלות החיים, כולל החלק על האב שעזב אותה ואת אמה כשהייתה ילדה, והיא תנקז את הכל בסרט אוטוביוגרפי, שעל תסריטו היא שוקדת. "חסרים תפקידים טובים לנשים, אז אני כותבת אחד כזה", היא אומרת, "עוד לא החלטתי אם אני אגלם את עצמי או את אמא שלי, בינתיים אני כותבת ומחכה שיהיה לי יותר זמן להשלים הכל. אני שואלת את אמא שלי שאלות, עושה תחקיר".
ובינתיים מגלמת דמויות קשות על הבמה.
"פשוט ראיתי איך כולם במחזור שלי בוחרים דברים מצחיקים וקלילים והבנתי שלאישה שבי אין משהו מצחיק לספר או משהו שמח להגיד".
"אישה" היא מילה שתופיע הרבה בשיחתנו. אלינה מדברת לא מעט על האישה שהיא, על האישה שהיא רוצה להיות. רק בת 25, סטודנטית על סף סיום לימודי משחק ויציאה לעולם, עוברת לדירה עם חבר – על פניו הכל ממש בסדר, אבל היא מבעבעת מבפנים. אלין לוי של פעם אולי הייתה עוצרת ליהנות מהדרך, אבל אלינה לוי, שהחזירה את ה"ה'" לשם שלה לאחרונה - ממהרת לתפוס את מקומה בעולם המבוגר, הכבד והמהורהר. "אני הייתי פעם הקלישאה של הכל טוב, הייתי מסתובבת עם חיוך מודבק על הפנים, קלולסית כזו והכל סבבה", היא אומרת, "אבל האמת היא שהיו לי דברים בגוף שכל הזמן חנקתי. כאב ועצב היו בשבילי רגש שלילי ואוי ואבוי אם אם יצאו החוצה. זה לא היה אמיתי, וזה היה חייב להיפסק".
אבא שלי עזב אותנו, איזה קטעים
היא הייתה על המסלול הבטוח להיות הבייב המושלמת. יצאה מדלת בית האח הגדול כפיינליסטית חייכנית בשמלה וורודה, לא הפסיקה לצחקק מול המנחים ושוגרה מיד לקריירת פלאשים, עוד בהיותה חיילת: קמפיינים (TNT), מופעי בידור ("אנה ומלך סיאם", "אני פה בגלל אשתי", ומופע הקוסמות של חזי דין), טלוויזיה ("חדשות הבידור" ותכניות בערוץ 24 , ביפ וניקולודאון). על הדרך הפגינה נוכחות קבועה בהשקות, נהנתה מהתקשור של מערכת היחסים עם הכדורסלן אלישי כדיר - ובתוך כל הבלונד הזה הצליחה לשמור על איזו ישירות כובשת שגרמה לרבים לרצות ממנה עוד ועד.
נהננו לראות אותה נהנית, אבל בחמש השנים שעברו מאז, אלינה רצתה להוכיח שיש יותר ממסלול אחד בו היא יכולה לצעוד: זה התחיל ברישום ללימודים אצל יורם לוינשטיין, בחירה לא טרוויאלית עבור מי שנמצאת בשיא הקריירה שלה; המשיך בחשיפת הסיפור המשפחתי הכואב במסגרתו הגיעה עם אמה למקלט של נשים מוכות, לפני שאמה נישאה בשנית; ובשנה שעברה, עוד שכבה של קושי נחשפה, אחרי שוויתרה סופית על החלום להיות יהודייה והצהירה כי היא מפסיקה בתהליך הגיור עקב קשיים שהערימה עליה הרבנות. היום, רגע לפני שהיא נפרדת מבית הספר - אלינה משוכנעת שאנחנו מספיק בשלים כדי לקבל אותה כאדם המורכב שהיא, גם אם ייקח לנו קצת זמן להתרגל לשם החדש.
"אלינה זה השם האמיתי שלי. בגיל 16 שיניתי אותו, הורדתי את ה-ה', כי אלין נראה לי משהו יותר חד וממוקד מטרה, אבל עכשיו אני רוצה להרפות ולשחרר, אז החזרתי. זה כדי לקבל את הילדות בחזרה, ואולי גם לקבל את עצמי כרוסיה. כשאומרים לי ש'אלין יותר יפה' אני מסבירה שככה נולדתי, אלינה. אני לא צריכה לחשוב מה יותר יפה. זו האנרגיה שנולדתי איתה לעולם הזה".
וכשטועים וקוראים לך אלין?
"אני מתקנת אבל לא מתעצבנת".
אנחנו יושבות בבית קפה בפלורנטין, לא רחוק מדירתה החדשה, אליה עברה עם בן זוגה בשנה האחרונה, חן אבוטבול, תלמיד שנה ב' בסטודיו של יורם לוינשטיין. לאלינה לוקח זמן להתעורר והיא מודה שעייפות היא מצב די רגיל אצלה. "אמא שלי כל הזמן שואלת אותי, איפה הילדה האנרגטית שהכרנו? מה זה? אבל האמת היא שאני באמת במקום שהוא יותר מבורך. שלושה ימים לישון לא יזיקו לי, אבל יש משהו יותר יציב ובהתנהלות שלי. פעם הייתי היפראקטיבית, היום אני פחות".
מה שעוד השתנה בה, היא טוענת, הוא המראה החיצוני. ספק אם הציבור יסכים, אבל אלינה הגבעולית מתעקשת שהיא שוקלת יותר מתמיד, ומתה על זה. "בגיל 23 הייתי אוכלת תפריט של חולות נפש ומתאמנת כמו חולת נפש. ובשביל מה? אז יש לי היום קצת יותר טוסיק וירכיים ובטן, אבל אני פאקינג אוהבת את זה, אני אישה, ואני לא צריכה לצמצם את עצמי", היא מצהירה. "שחררתי את המקום החיצוני, היום אם בא לי קרואסון אני אוכל אותו ולא אתייסר ואחשוב על זה עשר פעמים. לגמרי הייתה לי הפרעה בזמנו, לא יכולתי להסתכל על עצמי, אבל בשלב מסוים פשוט התאהבתי בעצמי מחדש. אני לא מסוגלת להתאפר יותר בבוקר, אני מתלבשת הכי נוח, כמעט לא נועלת עקבים. אני פשוט הבנתי שרגשות אשם זה הדבר הכי משמין שיש. הביקורת ההרסנית שהייתה לי כלפי עצמי קשורה גם לחינוך שקיבלתי. גדלתי בסביבה של בלט ותנועה ומשמעת מאוד גבוהה".
משמעת רוסית?
"זה מצחיק, המטפלת שלי עדיין אומרת לי שאני מתייחסת לעצמי כמו מאמנת רוסייה, אחת שנותנת לעצמה פליקים בטוסיק וצועקת - תתפקדי! אז אני עובדת על להרפות, עושה טיפול של גוף ונפש, מדיטציות בכל יום. אני לא רוצה יותר להיות זו שצוחקת, 'כן, אבא שלי עזב אותנו, איזה קטעים'. לא, היום אני מבינה שסיפור החיים שלי ואיך שגדלתי, זו הייתה חוויה של ילדה שורדת. אני לא רוצה ליפות את זה יותר. תאכלו את זה ותתמודדו".
מזמינה את עצמי לאודישנים
הגרסה החדשה של אלין מבקשת לשמור כל הזמן על האיזון המחודש הזה בין השחקנית עם שאיפות ההצלחה, לאישה שמבקשת לחזור ולחקור את דרכה עד לפה. כך למשל, בשנה הקרובה נראה אותה בתפקיד משני ב"אחיות המוצלחות שלי", הסדרה של גורי אלפי, והיא ממשיכה להגיש תכניות רדיו ב"רדיו ירושלים". במקביל, ואם הכל יסתדר, היא תמשיך את המסלול שהתחילה כמדריכה קהילתית. "אני מדריכת נוער בסיכון בסטודיו בשנתיים האחרונות ואני רוצה למקצע את זה, ללמד בעוד מקומות", אומרת לוי. "עשינו עבודה עם ילדי שכונת התקווה, שם נמצא הסטודיו. הם בני 15-16, ילדים שכשאת שואלת אותם על אהבה והתרגשויות הם עונים לך בחיוך ציני וגיחוך, כי אין אצלם את הדברים האלה, הם צריכים לשרוד. חלקם מתחת לקו העוני, והגענו איתם לדברים מדהימים".
גם את היית בעצם נוער בסיכון.
"כן. אני הייתי בדיוק כמותם, ולא היה מי שיעזור לי. עד עכשיו לא התרגלתי לכאב שרואים בשכונה הזו. זו שכונה שהוזנחה הרבה שנים, הזקנים יושבים ברחוב, יש המון עוני ולכלוך, אבל בתוך זה יש חיבור ואהבה בין אנשים".
אלינה עצמה חיה שנתיים בשכונת התקווה עם שותפים, בצמצום ובחריצות. כשהייתה צריכה לעצור פרויקטים בשביל הלימודים, לא התמרמרה. בבית ספר שבו להיות פיינליסט ריאליטי זה לא כבוד גדול, היא ידעה שיהיה מחיר לאפרוריות שבה בחרה: "נלחמתי כדי לשמור על תכניות הרדיו שלי, למרות שהתחילו לקרוא לי בבית ספר א' אילוצים, כי תמיד יש לי משהו. פה נכנס משהו לאינסטגרם, שם נכנס איזה צילום למוצר. אלה דברים נחמדים, אבל אי אפשר לבנות עליהם. רוב הזמן הייתי צריכה לעבוד כברמנית כדי לכלכל את עצמי, וישנתי 3-4 שעות בלילה".
במקביל בית הספר נהנה קצת מהזוהר שלך, לא? בכניסה לסטודיו תלוי ראיון איתך על לוח המודעות.
"בשיווק אני טובה. תמיד רוצים שיבואו אנשי מקצוע להצגות של הסטודיו, אז אני מזמינה כי אני מכירה את כולם - מלהקים, מנהלי תאטראות, אנשים שיביאו פרנסה. אתה צריך לדעת איך לשווק את עצמך וזה לא בושה. אין לי בעיה גם להתקשר ולהזמין את עצמי לאודישנים. אני לא צריכה להיות הארד טו גט, זה לא הוליווד פה".
מה עם לעשות עוד ריאליטי?
"הייתה הצעה אחת מדהימה, עם המון כסף שהיה מסדר אותי לשנים הקרובות, וויתרתי על זה בלב שלם. אני לא אחזור אחורה. מצד שני, גם להגיע לאירוע בשביל כסף זה מדהים, כי אתה עושה סכום בחצי שעה, ואני לא חושבת שאני צריכה להתבייש בזה, למרות שאין שום דבר אמיתי בכל האירועים האלה, זה לא כיף. אמא שלי אומרת שמה שבעייתי בתחום שלי, זה שהכל עם חשבוניות".
אם יש לך רחם, תתפקדי
לא מזמן עבר בן הזוג טבילת אש כזו מול מצלמות ("באירוע שחשבנו שהוא פרטי ופתאום היו בו מצלמות", אלינה רוטנת), והבין שאין להתחמק מזה: החברה שלו היא סלב. "איזה כיף להכיר מישהו שלא ידע מי אני", היא אומרת, "הראיתי לו קטעים מהתכנית והוא לא האמין שזו אני. הוא בא ממקום אחר, הוא היה בשירות קרבי, סמ"פ בצבא, והיום הוא גם שותף בחברת תיירות. כשראיתי אותו שאלתי מי זה? היו לו פנים מדהימות, גבריות נורא. ונוצר ביננו חיבור אמיתי, נשמתי. הייתי ארבע שנים לבד לפניו, זה לא פשוט. עם אף אחד לפני חן לא נכנסתי למקום עמוק".
סטוצים היו לך?
"לא. אין לי את היכולת, את הצורך להיות עם גבר שאין לי אליו חיבור רגשי. אצלי המיניות זה מקום חושף מאוד, ונשים שיכולות לעשות סטוצים מסקרנות אותי. זה עולה הרבה בלימודי המשחק, את מגלמת דמוית עם חשקים, ואת רוצה לייצג את הדמות בכבוד. אבל דווקא משם אני בוחרת מחדש את הזוגיות שלי. לא משנה מה יש בחוץ, הרי זה מעורר בחילה באיזה שהוא שלב. יש לך המון אופציות, הכל קל ונגיש, אבל יש לי גבר מדהים בבית".
קשה להכנס לזוגיות שוב?
"זוגיות זה קשה באופן כללי. היא מציפה את החורים השחורים בנשמה שלך. התייחסתי בציניות לכל שלב בקשר עד חן, זו פעם ראשונה שהלב שלי נפתח באמת".
גם לא עם אלישי כדיר? הייתם זוג מושלם כביכול.
(צוחקת), "הייתי בת 19. זה היה פריסטייל, אגדה, חבר ראשון. הייתי ילדה, והיום אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להתחתן. אני כן מאמינה בזוגיות אבל מרגיז אותי שאישה בת 30 לא נשואה, זה משהו שנחשב לבעיה. או אם היא בוחרת לא להביא ילד, זה אוי ואבוי, כאילו היא לא אדם, לא נשמה. מצפים ממך שאם יש לך רחם, תתפקדי. אני כן רוצה ילדים, אבל חתונה היא שאלה אחרת".
למרות שוויתרה על הגיור אחרי שלל קשיים מצד הרבנות, שכפי שטענה בעבר לא השלימה עם המקצוע שלה או העובדה שיצאה עם בחורים - הנושא עדיין לא שקט אצל אלינה, שנדמה ופשוט נעלבה. "יש לי חיבור עמוק לאלוהים", היא אומרת, "אני חושבת שדת זה משהו שהיה אמור להיות תדר של אהבה וחיבור בין אנשים, ובמקום זאת, דת הפכה להיות גורם של מלחמה ואלימות. אלוהים יושב למעלה וכואב לו לראות את האנושות במצב הזה. אז הפסקתי לשתף עם זה פעולה מתוך בחירה ולא מתוך כעס. ועדיין, יש קטע של חוסר שייכות. אני לא נוצרייה, לא מתפללת בכנסיות. מצד שני אני לא מוגדרת כיהודייה וזה משהו תהומי בחיים שלי שאני צריכה ללמוד לחיות איתו".
למה לא ניסית גיור רפורמי?
"כי הוא לא תקף במדינה הזו. אם כבר אני עושה את זה, אני רוצה שיהיה רשמי".
עד כדי כך חשוב מה כתוב בתעודת הזהות?
"את לא מבינה את זה כי לך כתוב שאת יהודייה. את אולי לא מרגישה את זה, אבל העובדה שנולדת לדת מסוימת משקיטה מקום מסוים בנשמה שלך, והנשמה שלי לא שקטה".
צילום: יונתן בלום | סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה | ע. סטיילינג: ילנה שולמן | פריטים: תכשיטי מדיא, הלן לוקאש, מיכל נגרין, מיס גיישה, ZARA| שיער ואיפור: שלומי הלל | עיצוב פרחים: Limi’s עם פרחי "אמנות בפרח"