כמו לא מעט הורים צעירים, גם תום אבני סובל ממקרה קשה של FOMO, פחד להפסיד. במקביל להתאהבותו באבהות לג'וּן בת השלוש, הוא לא מפסיק לחשוב:איזה חוויות הוא מפסיד ברגעים אלה? מה קורה שם, מחוץ לחדר הג'ימבורי? האם יש איזו אטרקציה שהוא מפספס? "אני שואל את עצמי הרבה, מי אמן יותר טוב: אדם שאין לו שורשים ומשפחה והוא בודד, או מי שיש לו משפחה שנותנת לו להגיע לעומקים אחרים ולהבנות אחרות? אין לזה תשובה מדעית אבל הנטייה שלי היא דווקא לחשוב שאדם ללא עכבות ושורשים, יש לו אופציה להיות אמן טוב יותר. יש אמנים מדהימים שלא היו להם ילדים".
ואתה לא תהיה אחד מהם.
"אני אישית נכנעתי לחיים, אני אבא, ואני מקבל את זה וממשיך לעשות את האמנות שלי ולהיות שמח בהורות במקביל. אבל לא הייתי מאוהב בזה בהתחלה. כשזה מגיע, זו התנגשות חזיתית בעולם, זה סוג של תאונה שיוצא ממנה משהו חיובי אבל גם המון רסיסים עפים לכל מקום. במיוחד כשזה בא בתקופה שבה הכל קורה – דברים שחיכיתי להם הרבה זמן. כשג'ון נולדה, התחלתי לעבוד בתאטרון באר שבע, וזה היה מימוש עצמי אדיר, סוף סוף הפנטזיה והשאיפות שלי התגשמו. ומה שהתחשק לי באותו רגע, זה לטרוף הכל; לשים הכל בצד ולהתמסר באופן טוטאלי למה שבוער בי. קשה לשכנע מישהו שבוערת בו התשוקה, שזו שבמקום אחר – היא החזקה".
מה עם הצדדים הטובים של ההורות?
"אומרים שילד משנה לך את החיים, שהכל נכנס לפרופרוציות ושאתה מבין הכל - אבל לא, לא הבנתי, ולא נכנסתי לשום פרופורציות. כנראה שאי אפשר להיות מוכן באמת. גם אדם שיעמוד עם ידיים פתוחות לשמים ויאמר 'בואו, תפילו עלי כרגע תינוק', כשזה מגיע באמת – גם האדם הזה לא באמת מוכן. אז אנחנו לומדים הכל תוך כדי תנועה, וחוסכים בצד לפסיכולוג שלה".
להגיד שאני לא אבא חרדתי? רק היום התחבאתי מאחורי עץ ובלשתי
השנה מלאו לתום אבני 30 – סוף סוף גיל שאפשר לשים לידו את התואר "איש". "עברתי את זה בסבבה, זה הרגיש לי הגיוני שאני בן 30, אני מרגיש יותר קרוב לעצמי", הוא אומר. אבל האמת היא שהגיל הנפשי של אבני מבוגר אפילו יותר מהגיל הביולוגי. קצת אירוני שמי שהיה ילד פלא ושכל המדינה הכירה כמוגלי המקפץ בתוך חיתול אדום, הוא למעשה אחד הצעירים הזקנים ביותר שאפשר לפגוש. אלה לא רק הפרטים הביוגרפיים – נישואין ללירז צ'רכי שמבוגרת ממנו ב-8 שנים, הורות מוקדמת, קריירה משגשגת בתאטרון – זה נמצא בכל אחד מקווי המתאר של דמותו. בחירת המילים, מחוות הגוף, הסלידה שלו ממאפיינים רבים כל כך של בני דורו, כמו חשיפה אובססיבית או סגידה למקל סלפי – כולן מעידות שאיזה עודד קוטלר קטן-גדול שוכן לו שם בתודעה.
אבני זורם עם הבגרות המנטלית, וגם ויתר בדרך על שאריות הגלאם. למרות תדמית הכוכבנים, הוא אומר שהם חשים עצמם כנציגים אותנטיים של מעמד הביניים הישראלי. הם חיים בדירה שכורה, ועל אף ההצלחה של צ'רכי, שהמציאה את עצמה מחדש בשנה האחרונה כזמרת בינלאומית שאלבומים שלה בפרסית מופצים בחשאי בסצנת האנדרגראונד של טהרן, הם לא אימצו עדיין גינונים של ג'יי זי וביונסה. "אם אנחנו טופחים לעצמנו על השכם יוצא רק אבק", אומר תום, "אבל לא אבק כוכבים אלא אבק אמיתי. אני לא יודע איך הדברים נראים מבחוץ, אבל החיים שלנו רגילים, אנחנו מתמודדים עם אותן התמודדויות של כולם. אנחנו צריכים להדליק דוד כשאנחנו צריכים מים חמים והכלים נערמים אצלנו בכיור בערימות. אין זוהר במה שאנחנו עושים".
אז לירז צ'רכי הנסיכה שוטפת כלים כאחד האדם?
הוא צוחק, "לירז נולדה ברמלה, ורק אחר כך עברה לרמת השרון ולהרצליה. יש לה סטאר קוואליטי מכאן ועד איראן, ברור, אבל תדמית זה משהו שנרכש דרך תפקידים ודרך מה שחושבים עליך. זה לא דבר שמענייןאף אחד מאיתנו".
מה חלוקת התפקידים ביניכם בבית?
"כולם עושים הכל ויש מטרה משותפת – שיהיה אחלה. האויב הגדול שלנו הוא הזמן. אין לנו מספיק זמן כדי לעשות את מה שאנחנו רוצים. אני מתחיל להבין שאבא שחקן זה לא מגניב. אני לרוב יוצא להצגה בדיוק בשעות שבהן ג'ון חוזרת מהגן, וחוזר אחרי שהיא ישנה. אם יש לי מזל, לירז מחכה לי".
ילד ראשון זה אתגר גדול לזוגיות.
"כן, תמיד יש את הגעגוע למי שהיינו פעם. אבל אנחנו נהנים ביחד, שלושתנו. אנחנו שלישייה מאוד טובה וג'ון היא אחת מהחבר'ה. כשאנחנו נפרדים, זה קשה לכולנו".
מדברים כבר על מס' 2?
"עקרונית אנחנו לא רוצים להשאיר אותה לבד, אבל אנחנו עדיין בהתאוששות".
מה שכיף באבא שחקן – או לפחות באבא השחקן הספציפי הזה – זה הבוז למושג "גבולות". ובמילים אחרות, אם תראו ברחוב דיזנגוף ילדה לבושה בבגדי פילון, ייתכן מאוד שזו ג'ון אבני. "אני נותן לה לצאת מהבית עם תחפושות, בטח. זו יכולה להיות אלזה, שהיא כמובן המלכה-האם וקודש הקודשים, אבל זו גם יכולה להיות חיה שהיא בחרה להיות באותו יום. חשוב לי שהחברה לא תסגור עליה ולא תגביל אותה, שלא ישימו לה תקרות זכוכית ומכשולים. ככה גם גידלו אותי".
אתה אבא חרדתי?
"אני יכול להגיד לך שאני לא חרדתי, אלא שרק בדרך לפה הצצתי מאחורי עץ ליד הגן שלה כדי לוודא שהיא משחקת בגן ושאף ילד לא עושה לה כלום חס וחלילה. התחבאתי כמו עלוב. יש לי קושי להיפרד, כי זה הרי משהו שמלווה אותנו כל הזמן: אנחנו נעים לעבר המוות, זה המנוע שמניע אותנו. ובעולם שלי אני כבר חווה אותה בת 18 עוזבת, מתבגרת, מתרחקת ממני כמייצג הדמות הגברית שלה".
ומתאהבת באחר.
"על זה אני לא חושב בכלל. מסתבר שאני פרימיטיבי. זו תהיה התנסות מעניינת בשבילי, אני אפרגן, אבל אדאג.זה לא שאני חושד בגברים אופן מיוחד. החשדנות שלי היא כלפי כל המין האנושי".
באינסטגרם שלי לא תמצאי אותי חס וחלילה מאושר
אנחנו יושבים בבית הקפה הקבוע שלו בדיזינגוף. סיבה הפגישה היא תפקידו הראשון של אבני בסרט קולנוע – "החטאים", של אבי נשר. דרמה תקופתית על פוליטיקה, תקשורת ותככים שמתרחשת בישראל של שנת 77'. מבחינת אבני זה קאמבק חצי היסטורי אל המסך, אחרי שנים שבהן הקדיש כמעט את כל כולו לתאטרון באר שבע. הוא הוביל שם את "רומיאו ויוליה" ו"חתונת הדמים" שירדו לאחרונה, וכעת מככב ב"הרולד ומוד" ומתכונן להפקה מחודשת של "גן הדובדבנים".
לקח לו זמן להפוך לשחקן עם גולגלת של שייקספיר על החגורה. הוא פרש בשביל זה מהנחייה בערוץ הילדים לפני שבע שנים ואף גזר על עצמו התנזרות-מרצון מפרסום בכלל, כדי להקדיש את עצמו לבניית יכולות המשחק וחיפוש ההזדמנויות המתאימות בתאטרון. מסתבר שאין המון כאלה. באותן שנים בקושי שיחק, למעט הבלחות ספורות בטלוויזיה (המוקומנטרי "24/7", הדרמה "אורים ותומים", הקומדיה "סברי מרנן"), והתפרנס רוב הזמן מעבודה מאחורי הקלעים: תרגום מחזות, בימוי עבור ערוץ הילדים ועריכת וידיאו. "התאטרון תמיד היה מרכז עולמי", הוא אומר. "באזורי גיל ההתבגרות ואחרי הצבא סטיתי מזה והתגלגלתי לדברים אחרים שעניינו אותי אז. אבל זה תמיד היה שם והיה לי רצון עז לחזור. זו הייתה דרך ארוכה ולא פשוטה שהצריכה הרבה עבודה והתמדה. להיות בעין הציבורית ובתודעה – זה לא העסיק אות אף פעם. גם לא כשהייתי ילד. זה לא הניע אותי".
ובכל זאת, באותן שנים במדבר, את המנות הקצובות מעצמו סיפק למעריציו באמצעות האינסטגרם, שם הפך למה שנקרא אושיה. הוא כמובן מתנער מזה. "אני מתגרד משיווק עצמי", הוא אומר, "מכניס אותי לדיכאון לראות אנשים אחרים מאושרים ברשתות חברתיות, זה מבאס אותי, אז באינסטגרם שלי אין רמז אחד לאושר. הייתה תקופה שגם הסתרנו את הפנים של ג'ון בתמונות, כי העניין הציבורי גורם לך להיות באנטי, אבל ירדנו מזה ועכשיו אנחנו כן מראים את הפנים שלה. אבל לא במופגן".
בקיצור, לא נראה אותך מככב בריאליטי.
"לא, אין עולם שבו אני פותח את חיי הפרטיים בפני מישהו או נותן לצוות צילום לעשות את זה. אני רואה מאסטר שף, נהנה לראות אחרים עושים את זה וגם שמח לאידם לפעמים, אבל זה לא בשבילי".
וזה לא הקו האדום היחיד. אבני גם לא רואה את עצמו בשום אופן לוקח חלק בעולם הבידור על שלל חלקיו – תוכניות בידור, טוק-שואוז, לייט נייט, יו ניימאיט. "נפרדתי מהפן המסחרי וההנחייתי, סירבתי לכל מה שלא קידם אותי בתאטרון. החיים כל הזמן מנסים לפתות אותך בהצעות עם כמה אפסים בסופן. היו פיתויים מסביב כל הזמן, ואתם משלם מחיר בקניות לסופר או בתקופות שההורים שלי היו צריכים לעזור לי כלכלית. יצאתי עם צידה טובה מהשנים שהשתכרתי יפה אבל הם גם היו צריכים לעזור. הרווחתי בעבר סכומים יפים שמקיימים אותך כל עוד הם באים, אבל כשהם אינם זה אחרת. היו רגעים שמחים ורגעים לא שמחים והיו אולי גם רגעים שבהם הייתי מדוכא. בעיקר הייתי חדור מטרה. אני לא חושב שהיה משהו שיכול היה להזיז אותי".
פתאום כולם מתעסקים במוצַא וכותבים שאמא שלהם אוהבת אותם יותר
סיפור החיפוש העצמי הזה הסתיים, מכל המקומות, בבאר שבע. תאטרון באר שבע. אם תשאלו את אבני, הוא יאמר שמשמעות המונח "חלום שהתגשם" עבורו זה לחכות להסעה ולהופיע בפני המנויים המקומיים. בעבר שלו הוא עוסק רק במסגרת הקרנות פרטיות לג'ון, שלמדה לאהוב את מוגלי שנגלה אליה ביוטיוב, "למרות שלקח לי זמן לשכנע אותה שזה באמת אני", הוא מבהיר. "זה היה לי חשוב שהיא תבין, והיא מתחילה לקלוט מה זה אומר".
הוא היה בן עשר בלבד כשהתגלה ב"ספר הג'ונגל", אז זכה לעבוד לצד טוביה צפיר והבמאי חנוך רוזן, בהפקה שהפכה לאחת הפופולריות בכל הזמנים. אבני, שגדל באילת, נורה ממנה כמו מתותח ועשה אחר כך הכל מהר-מהר: גויס לערוץ הילדים בגיל 16, כיכב בסרט "סופר בוי", חרך במות של פסטיגלים ומופעי בידור, ובאחרון שבהם – "זורו", הכיר את צ'רכי, שחקנית וזמרת שהשנה עשתה תפנית מעניינת בקריירה, סביב שורשיה הפרסיים (אחיינית של ריטה, למי ששכח), כששירים שהקליטה בשפת המקור הפכו ללהיט במועדונים באיראן. "היא לא נוסעת בעולם", מספר אבני, "אבל שומעים אותה בכל מקום. מדי פעם אנחנו מקבלים וידאו מחתרתי שרואה שם איך משמיעים אותה באיראן, וזה מאוד מרגש. אנחנו לומדם עד כמה רוב האנשים שם נאורים".
אפשר לומר שבאופן כללי צ'רכי הייתה הצלע המסוקרת והמתוקשרת יותר בין בני הזוג בשנים האחרונות, מלבד רגע אחד, זכור למדי, שבו אבני כבש את הפריים, או לפחות את הפיד. לפני כמה שנים צילם סרטון יוטיוב משעשע במיוחד שבו ענה לקלטת שהשאיר לעצמו בגיל 11. "מדהים שיצאת סטרייט", הוא נוזף שם בילד העולץ שנגלה אליו מהמסך. צחוק הגורל הוא שדווקא אותו סרטון פרודי היה זה שזיכה אותו כעבור זמן בתפקיד קולנועי מכובד. "אבי נשר קרא לי לאודישן אחרי שהוא צפה בסרטון ההוא", הוא משחזר, "וסיפר לי שהוא ראה שם זיק של מישהו שחושב מחוץ לקופסה. יש כאן גם סגירת מעגל, כי הסרט של אבי, 'סוף עולם שמאלה', היה הדבר הראשון שלירז עשתה".
במרכז "חטאים" עומד ניצול שואה שבנותיו חוקרות את עברו. אבני מגלם עורך עיתון מחתרתי, בן זוגה של אחת משתי הבנות (נלי תגר), בסרט שמספק צוהר לנושאים תקופתיים –מפרשות שחיתות ועד לפרשות מין. באופן מפתיע, דמותו של אבני אינה מבוססת על אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של השבועון "העולם הזה", אלא דווקא על זו של עמוס גפן, שערך את המגזין המתחרה, "בול". עיתון שהיה בוטה יותר, כמעט פורנוגרפי. "זו פעם ראשונה שאני מגלם דמות שמבוססת על אדם אמיתי, אז היה לי חשוב לדעת עליו. עמוס גפן נפטר, אז נפגשתי עם משפחתו, גיליתי עליו דברים כמו שהוא היה מתרגם, כמוני. הוא היה אבי המד"ב המתורגם בישראל ואפילו המציא את המילה חייזר".
הדברים שהוא עשה לא נחשבים פוליטיקלי קורקט היום.
"בשנות השבעים השתמשו בעירום כעטיפת מתנה, שבתוכה מסתתרים מסרים פוליטיים וכך התאפשר לעורכים להחדיר את האג'נדה שלהם לקוראים. הם היו לוחמים. היום זה אחרת, סקס אולי עדיין מוכר, אבל יש פרובוקציות יותר יעילות. היום כל אחד כותב את מה שהוא חושב בפייסבוק, אין יותר את הצורך להערים על המערכת כדי להגיד את מה שאתה חושב. בא לי להגיד שזה פחות מסוכן היום להתבטא, אבל גם זה לא נכון. הרי מתחיל להיות שוב מסוכן. מתחיל להיות כאן ניסיון לשלוט במחשבה של אנשים. אם אנחנו מדברים על תרבות, הדיון כבר גולש למה מותר לחשוב ולהרגיש בזמן שמתנגן המנון. זה כבר מעבר לאיזה תוכן יקבל איזה תקציב".
שרת התרבות מירי רגב עומדת במרכז כמה מדאגותיו של אבני לאחרונה. הוא מעולם לא פגש אותה, אבל כמי שעומד לככב בהצגה של צ'כוב בקרוב, קשה לו שלא לקחת את ההתבטאות שלה לגבי המחזאי האלמותי ("אני, מירי סיבוני רגב מקרית גת, מעולם לא קראתי צ'כוב") באופן אישי. "נשמח שהיא תבוא ותראה צ'כוב, אני בטוח שזה יעניין אותה". הוא אומר. "אני חושב שקורה פה משהו טרגי. השינוי שהיא מחוללת, שיכולות להיות לוהשלכות היסטוריות, זה דרדור רמת השיח למקום נמוך מדי, עד כדי אלים. אלימות זה דבר כל כך רחוק ממה שכולנו באים לעשות. גם ככה השיח יורד, ככה טראמפ עלה לשלטון. יש ניסיון לשלוט על מה אנחנו חושבים, ואז פתאום כולם מתעסקים במוצַא וכותבים שהאמא שלהם אוהבת אותם יותר משל אחר. זה לחוות אלימות כל הזמן, גם בלי ששום אגרוף נשלח לכיוונך".
הטענה היא שאנשי תאטרון, במיוחד שנראים כמוך, משתייכים לשבט לבן שמנותק מהציבור הישראלי.
"אני חצי אשכנזי וחצי אלג'יראי. הדור שלנו גדל על איזה פער שההורים שלנו חוו, עבדנו קשה כדי לצמצם את זה ופתאום יש תחושה שהמילה אשכנזי היא גנאי מבחינת שרת התרבות. מוזרה לי הגישה הזו שמנציחה פילוג שלא קיים באמת. אנשים אמיתיים יש בכל מקום. גם בתל אביב וגם בבאר שבע וגם באילת וגם בקריית שמונה וגם בקיבוצים".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: מעיין מילס | איפור ושיער: מיכל ארן | ע. צלם: עוזי אברהם | בגדים: ג'קט עור, חולצת משבצות מכופתרת: טומי הילפיגר, ג׳קט קורדרוי, טי שירט לבנה, ג׳ינס בהיר: דיזל, סווטשירט לבן, אפודה, כפפות: ZARA, חליפה מחוייטת, חולצת גולף, מעיל צמר: ZARA