חודש מרץ עמוס ציפה ללאון שניידרובסקי. הסטייליסט, הפאשניסט, הפיינליסט ("האח הגדול") ולאחרונה גם הסטנדאפיסט עמד בפני לוח רצוף הרצאות והופעות סביב יום האישה הבין-לאומי וחג פורים; באופק כבר המתינה טיסה לקפריסין, שאליה הוזמן כדי להרצות לפני הקהילה היהודית במדינה. כשהראש שלו עמוק בכל העניינים האלה, אחרי שני אירועים שנדחסו לתוך אותו יום שישי, שניידרובסקי קיבל הודעה שהכניסה את הכל לפרופורציה.
"הייתי בדרך לארוחה אצל אחי כשפתאום האחיינית שלי הודיעה לי שאחיה, חמודי, נפטר", מספר שניידרובסקי השבוע. "באותו רגע עלו לי מלא שאלות – כאילו מה, מה זאת אומרת? הוא היה רק בן 26, רווק, בחור מהמם, מקסים וטוב לב. מה יהיה עכשיו? באיזה מצב תהיה אמא שלו, אחותי, ענת? זה לא המוות הראשון שאני חווה, אני למוד קרבות אחרי שעברתי מוות של אמא, אבל שום דבר לא מכין אותך לזה. בעיקר נורא פחדתי, היו לי חרדות ממה שאמצא ומה שאראה אצל אחותי. הרי זה משהו שאי אפשר באמת להתגבר עליו, זה לא לשים פלסטר על פצע. פשוט אין מה להגיד".
ענת היא בתה מנישואיה הקודמים של אמו, סוניה ז"ל. כשענת הייתה בת 16 היא התאסלמה, נישאה לבן לחמולת חאג'יחיא ועברה להתגורר בטייבה, שם הביאה לעולם שלושה ילדים והספיקה כבר להפוך לסבתא – כל זה במרחק נסיעה קצרה משניידרובסקי, אבל גם במרחק עולם שלם. ובעוד שנסיבות המוות של אחיינו הן נושא ששניידרובסקי מבקש שלא לדבר עליו, על האבל המשפחתי הוא מרחיב בפתיחות ובהתרגשות. "בטייבה לא יושבים שבעה, זה מנהגי אבלות אחרים, אבל מדהים לראות איך מתייחסים שם למוות ואיך הם דואגים לאחותי. אחרי הכל היא אמא שאיבדה בן. זה לקום לזה כל בוקר ולחלום על זה כל לילה".
איזה קשר יש בינך לבין אחותך?
"בגלל שאנחנו מאוד רחוקים, גם תרבותית, לא היינו מדברים לעתים קרובות. אבל מאז המוות של אמא התקרבנו, ועכשיו אנחנו בקשר יום-יומי".
על הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין משפחתה של אחותו הוא סיפר כאן בעבר. הריאיון הזה נערך ימים אחדים לאחר ששוב נפער קרע מדמם בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, אבל את הגישה של שניידרובסקי זה לא משנה. "אנחנו מסתכלים על ערבים בצורה מאוד רחוקה, אבל אצלי זה ברמה היום-יומית", הוא אומר. "נורא קל לשנוא, ללבות ולמצוא את הדברים השליליים, אבל אני בוחר להסתכל על הדברים הטובים שהמשפחה הערבית של אחותי הביאה לחיים שלה. הם לא זזים ממנה עכשיו, היא מקבלת כל מה שהיא צריכה. יש בהם אולי דברים שהם פחות טובים, אבל התמיכה שלהם מדהימה".
מה זאת אומרת "דברים פחות טובים"?
"תשמעי, התקופה הזו עם כל הפיגועים כן הכניסה אותי לסרט רע, אני הולך ברחוב ומסתכל לצדדים בלחץ. אבל כשאני שם זה פחות מורגש לי, לכן גם לא מפריע לי לבקר שם. אני מרגיש מאוד בטוח בקן המשפחתי שלי. כשאין את הכותרת הזו, 'ערבים', יש בני אדם. אנחנו הרי לא שונאים ערבים, אנחנו שונאים מחבלים ואנשים שמוּנעים משנאה. ערבים הם חלק מהמשפחה שלי, אני אוהב אותם, אבל כל הסטורי שלי מוצף עכשיו בשאלות של 'איך תיסע ואיך תבקר'. אז אני אגיד לך, אלו אנשים נורמטיביים לחלוטין, אנשים עובדים, אנשים שמחים, וגם הם מאוד לא אוהבים את הקיצוניות הזו ומפחדים ממנה. מה, גם אחותי יכולה מחר להסתובב ברחוב ויירו בה, זה לא שהיא נראית ערבייה. זה אותו פחד".
את אמא זה היה מרסק
אנחנו מדברים דרך הזום. כחודש לאחר הטרגדיה המשפחתית החליט שניידרובסקי להיעתר להזמנה מקפריסין והוא משוחח איתי מחוף הים, מסונוור מהשמש. "אני עושה כאן סטנדאפ על אופנה, וההופעה סולד אאוט", הוא אומר. "100 נשים חמודות קנו כרטיס ובאו לצפות, והאמת שמהמם פה. הייתי צריך את זה אחרי החודש המטורף הזה".
איך ענת מתמודדת?
"לראות אותה מתאבלת מהצד זה פשוט קשה. היא עברה דברים כל כך קשים בחיים, ודווקא כשהיא מצאה את דרך המלך בא הסיפור הזה והרעיד את הכל. צרחות של אמא שאיבדה את הילד שלה, זה משהו שיהיה איתי בסיוטים. מעבר לזה, כולנו עדיין בהלם. אני לא מאחל דבר כזה לאף אחד, ושתביני – לאורך כל הדבר הזה אני עדיין בלו"ז של הרצאות, אירועים. אם זה היה סרט, היו שומעים זעקות של אבל ואז קאט, אני שר 'היום היום הולדת'".
זה לא נשמע כמו חוויה פשוטה.
"אני באמת מרגיש שאזלו לי הכוחות בגוף מהסיפור הזה, לכן כל כך רציתי לטוס לקפריסין, אבל אני רוצה להגיד לך משהו: אחותי היא האישה הכי חזקה בעולם, בחיים שלי לא ראיתי כזה חוזק. אנחנו מדברים עכשיו כל יום, לפעמים גם פעמיים ביום, ואני פשוט מעריץ אותה. היא קמה מהדבר הזה ובוחרת כל יום להמשיך לחיות, לקום בבוקר ולדאוג לילדים ולנכדים שלה".
ואיך אתה?
"כשאתה פוגש מוות בחיים שלך, אתה כל הזמן מתעסק בשאלות של 'למה זה קרה דווקא לי'. עד שהצלחנו קצת להתאושש מהמוות של אמא, למה הדבר הזה צריך להעיב עכשיו על המשפחה? אבל האמת, אני מאוד שמח שאמא שלי לא בחיים לראות את הדבר הזה. זה כנראה היה מרסק אותה. היא מאוד אהבה את אחותי, היה לה מקום מאוד רגיש עבורה".
עברו ארבע שנים מאז שהיא נפטרה. זה צף עכשיו שוב?
"נדמה לי שקצת לקחתי את החלק של אמא שלי עם אחותי, נוצר בי יצר אימהי כזה לגונן עליה. מעבר לזה, המוות שלה עדיין מרחף מעלינו. ארבע שנים ועוד לא הייתי בקבר שלה, עוד לא הייתי בדירה שלה. זה נושא שהוא עדיין לא מספיק מגובש. יש לנו אחיין במשפחה שלא הכיר את סבתא שלו, אבא שלי לבד מאז שהיא נפטרה".
הוא עוזר לך בהתמודדות עם האובדן?
"אבא שלי, זה מורכב. הוא טיפוס מאוד מופנם, אז הוא מראה אבל ועצבות בצורה שונה ממני ומאחותי. אני אדם מאוד דרמטי ומוחצן רגשית. הכל בחוץ, אני לא מסתיר כלום".
אמא נפטרה, לאבא אתה פחות קרוב רגשית, ואתה מהווה משענת עבור אחותך. מי תומך בך?
"האמת שאני מרגיש מאוד בודד. בדיוק נסעתי עם אבא באוטו ואמרתי לו, 'אני חייב שתגיד לי שאתה אוהב אותי, שמישהו יגיד לי שהוא אוהב אותי'. אני מתקרב לגיל שהרבה מהחברים שלי הגייז כבר בזוגיות קבועה, עם ילדים, ולי אין את הדבר הזה. כשאתה בן 35 ובחיים לא הייתה לך אהבה, אתה מתחיל לשאול את עצמך למה – כי אתה לא מספיק נותן? לא מספיק יפה? לא מספיק גברי? אני כל הזמן עסוק בלמה אין לי את המשענת הזו. אמא שלי הייתה הדבר הזה בשבילי, היא הייתה זו שאמרה לי שאני מוצלח, מדהים ואהוב, ומאז שהיא מתה זה איננו. אני לא נכנס למרות שחורות, לפחות לא מאז הציפרלקס, אבל זה נורא מכאיב. כנראה בגלל זה אני בטרפת של עבודה: אני כל הזמן אומר לעצמי שאני חייב חופש, אבל כשזה קורה ישר מתחילות לצוף השאלות והחרדות. נראה לי מוזר נורא לעבור את החיים האלה בלי אהבה".
מותר להגיד שלא רואים עליך את הבדידות?
"אני תמיד קורא לעצמי 'הליצן העצוב'. כל הזמן אני עסוק, ובעבודה אני ישר במוד של הכל מדהים ויאללה, שמחה וששון. אבל אני בטוח שהפער הזה עוד יעלה לי".
האנשים בתעשייה לא יהיו חברים שלך
שניידרובסקי, יליד לנינגרד, היה בן שנתיים כשעלה ארצה עם אמו, אביו, אחיו התאום ואחותו למחצה, שאביה חי בניו יורק. היום הוא מחפש תא משפחתי משלו – במוצהר, לרבות תמונה גלויה בטינדר ובגריינדר – אבל למסע החיפושים הזה הוא יצא עם מטען של חששות. "לפעמים אני מפחד שאני אהיה אבא נוראי", הוא אומר. "הילדות שלי הייתה בחוסר כלכלי, אז אני כל הזמן מפחד שלא יהיה כסף. זה לא משנה אם יש כסף, זה פשוט פחד שקיים. גדלתי עם דפיקות בדלת מההוצאה לפועל, זה היה הפסקול של הילדות שלי. העלייה מרוסיה, ההורים שלא הצליחו להתאקלם, החובות – הפחד הזה עדיין מקנן בי, פחד של מה יקרה אם פתאום לא יהיה ואיך הילדים שלי יחיו. מצד אחד אני חושב שאהיה אבא מהמם, אבל מצד שני, אם תשאלי חברים שלי, הם כנראה יגידו לך שזה כבר לא יקרה. גם לא תמיד קל לחפש. כולם חושבים שהם מכירים אותי, אבל אף אחד לא מכיר אותי באמת".
ומי אתה באמת?
"אני חושב שרוב האנשים מכירים בי רבדים אחרים. נגיד, הצופים ב'גולסטאר' ראו דמות מאוד מסוימת שלי, דמות של גיי מוגזם שרוקד בבגד ים ורוד עם דודו כהן מעפולה וצורח. תקופה מאוד ארוכה זה שירת אצלי משהו – אולי זה היה לברוח מעצמי – אבל הלכתי לאיבוד בדמות הזאת. מפיקים ומלהקים מחפשים את הדבר הזה, אבל זה לא אני. בחיים האמיתיים אני לא לובש בגד ים ורוד וצורח אמא'לה ואבא'לה ויאחתי ותרימי. ביום-יום אני לא מורח לק ותמיד 'הפי הפי ג'וי ג'וי'".
אז מה כן?
"כשהייתי צעיר הייתי כל הזמן בהשקות ובמסיבות וביציאות, אבל היום זה כבר מרגיש לי צבוע. מאוד קשה למצוא אמת בעולמות האלה, אז היום אני בעיקר עם החברים הקרובים שלי, לא יוצא ולא מבלה. אני מבין את ההתלהבות מללכת לשבוע האופנה או להצטלם בהשקה של גרנולה, אבל בואי, זה לא המהות. רוב האנשים בתעשייה לא יהיו חברים טובים שלך. זה לא אנשים שילוו אותך כל החיים, לא אנשים שיהיו איתך במצבים הקשים. זה אנשים לתקופה, אנשים שנשארים חברים כשזה משרת את האינטרס שלהם, והם נעלמים מהר".
נכווית?
"חד-משמעית, מלא אנשים נעלמו לי. יואב מאיר ואני, למשל, היינו ביחד כל הזמן. גרנו ביחד, עשינו תוכנית ביחד (DIY בערוץ זום – א.פ), היינו הכי אחד בתחת של השני, אבל בשלב מסוים גיליתי שהוא עובד על תוכנית אחרת מאחורי הגב שלי ומאז הקשר בינינו נותק. אני לא מאשים את יואב, יש לו את הסיבות שלו וכנראה שזה משהו שהיה צריך לקרות, אבל זו הייתה תקופה מאוד מטלטלת".
אגב טלטלה, אנחנו מדברים בתקופה של אוורור רציני בקהילה הלהט"בית. איך אתה רואה את זה?
"בקהילה הגאה הכל מאוד חיצוני. ההתעסקות בביוטי, ברזון, בשרירים ובחיצוניות כל כך קיצוני, שלפעמים אנחנו מאבדים את זה. בגלל הצבא יש בארץ גם זיקה מאוד ברורה לגוף גברי וחסון, להיות הצבר הישראלי, שזה דברים שלא קיימים בחו"ל".
ולמה זה גורם?
"תראי, אני יכול להגיד לך שחוויתי המון הטרדות מיניות. הרבה פעמים עשיתי דברים כי לא היה לי נעים או כי 'הוא כבר פה', וזה נהיה כזה מכאני ואתה מתנתק מעצמך. לא עברתי אונס, אבל נגעו לי בתחת, הפליקו לי, תפסו לי באישיוז. קרה שנרדמתי במסיבה והתעוררתי כשגבר זר מנשק אותי, היו לי מפגשים שאומנם לא אמרתי בהם 'לא', אבל הרגשתי שהם לא צריכים להיות. מפגשים של 'בוא רק נסיים עם זה'. בעבר נורא פחדו להעלות את הנושא הזה של הטרדות מיניות, וטוב שמדברים על זה. טוב שילד שנכנס לקהילה, למסיבות ולאפליקציות, יבין מה המשמעות של מיניות ומה המשמעות של 'לא'".
גם אצלך דברים השתנו במובן הזה?
"אני לא רוצה להיכנס לקלישאות, אבל היום אני מתעסק בעיקר, לא בטפל. פעם הייתי עסוק כל הזמן בחיצוני, במותגים, בגוף, וכבר לא בא לי".
למה התעסקת בזה כל כך בעבר? הרגשת צורך להוכיח את עצמך?
"כל הזמן. לפני שנתיים התחלתי להתאמן ולקחתי את זה נורא ברצינות, הייתה לי פנטזיה כזאת להיות עם קוביות. הרעבתי את עצמי, אכלתי רק קוטג', ואת יודעת מה גיליתי? שלמצוא אהבה מטורפת לא קשור לאיך שאתה נראה. אתה יכול להיות עם אחוזי שומן גבוהים ועדיין למצוא אהבה, להיות מקריח ועדיין למצוא אהבה".
איך יצאת מזה?
"בהתחלה, כשהייתי חדור מטרה, גברים חתיכים שלא הסתכלו עליי קודם התחילו להתעניין בי. אבל כשהבנתי שזה לא עובד, פשוט שחררתי. אתה לא יכול לחיות לנצח על קוטג' ופחות 5% שומן לא יגרמו לך לאהוב את עצמך יותר. זה עשה לי אישיוז עם המראה שלי, הרבה פעמים הייתי מסתכל בראי ואומר, 'אוי, זה מגעיל אותי'. לא ברמה של אנורקסיה, אבל הייתי מאוד אומלל. לא לאכול זה מצבי רוח, דיכאון, עצבים. זה לא שווה את זה".
שעשרה גברים יילחמו על הלב שלי
בימים אלה הוא עובד על סדרה חדשה לערוץ הילדים, אבל שניידרובסקי כבר חושב על היום שאחרי. "אני כל הזמן עסוק ב'עד מתי תחום הבידור?'", הוא אומר. "מה, גם בגיל 40 ו-50 אני אקפוץ על במות ואשמח ילדים? אני כל הזמן מנסה לדייק את עצמי ולהבין מה מתאים לי כרגע".
ומה מתאים לך כרגע?
"אני מניח שהדבר הבא זה אהבה, בא לי שהריאיון הבא שלנו יהיה 'לאון מאוהב'. אני בכלל חושב שצריך לעשות סדרה כמו 'לאהוב את אנה', 'קח אותי לאון'. עשרה גברים שנלחמים על הלב שלי".
ומעבר לזוגיות?
"אני מרגיש שאני עדיין לא נהנה מהחיים כמו שהייתי רוצה, אני כאילו לא מספיק חי את הכאן והעכשיו. אני עסוק המון בפחדים, בחרדות ובדברים שמונעים ממני לחיות. אפילו עכשיו אני בחופשה, ובמקום לנוח אני מדבר איתך".
מקצועית יש מקום אחר שאתה רוצה להיות בו?
"אני מתחיל להרצות בחוג לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, וזה מרגש אותי. פתאום לאון מרעננה שהיה במגמת פרסום מרצה בקורס בין-לאומי לתקשורת. אבל אני מרגיש שאנשים עדיין לא לוקחים אותי ברצינות בגלל התדמית שלי, בגלל שאני מצחיקן, בגלל שאני עושה פרויקטים לילדים ושטויות ביוטיוב. אני מת שיגיע איזה פרויקט כזה – נגיד 'מחוברים', זה כאילו תפור עליי – שאוכל להראות בו צד אחר, יותר בוגר. אנשים שמכירים אותי יודעים שאני לא תמיד שמח, יש מצבי רוח משתנים והתמודדויות".
חרטות?
"אני יכול להגיד לך שלגבי אמא יש לי המון חרטות, אני מאוד מתחרט שלא הייתי איתה יותר בתקופת המחלה שלה. הייתי די מרוכז בעצמי ובלשרוד את זה, לא ידעתי איך אני אתמודד ומה יקרה. פחדתי שיהיה לי התקף חרדה, שאני אשתגע, שיאשפזו אותי. בסוף הבנתי שאני יותר חזק מהכל, שהחיים חזקים מהכל ושלא משתגעים כל כך בקלות, אבל אני גם מאוד מתחרט על הפרידה שלנו. לא היו לנו מילים אחרונות, לא היה לנו קלוז'ר. אני כל כך רוצה לחלום אותה. אני כל כך רוצה שהיא תגיד לי דברים".
מה אתה צריך לשמוע?
"רק לשמוע שהכל בסדר ושהיא שומרת עליי. רק לשמוע שהיא בסדר".
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: דור אליהו | סטיילינג: חן בר כליפה | איפור ושיער: שי אלבז