בסצנה הראשונה של הסרט "ארבע על ארבע", אושרי כהן מתעורר עם שותפיו למסע בתוך ענן של האנגאובר ושיכחה. במציאות, יש לכהן קיבולת קצת יותר רצינית. אלכוהול וסמים לא מפחידים אותו. "אני מעשן גראס, בטח שאני מעשן", הוא אומר, "אני בעד שזה כבר יהיה חוקי, ואני רואה שזה כבר הולך לשם אז אני לא מפחד לדבר על זה. למה, מה יעשו לי? אני לא עושה שום דבר רע ולא פוגע באף אחד. גראס זה טוב אם אתה בגיל המתאים ואם אתה לא מעשן כדי לאבד שליטה, זה יופי של דבר".
מה טוב בגראס?
"זה סם שעושה אותך רגוע ושלו, מנקה אצלך משהו ומוריד כאבים. לי יש כאבי גב, אני לא צריך מרשם לגראס רפואי, אבל זה עוזר לי. זה מגוחך שיש תרופות אנטי דכאוניות שרופאים נותנים כאילו כלום, למרות שזה הדבר הכי כימי עלי אדמות, וסם לכל דבר. או ריטלין, שזה פי חמש חזק מקוקאין ונותנים את זה לילדים בני 6".
קוקאין עשית?
"התנסיתי בכל סוגי הסמים. למזלי אני לא מכור לאף אחד מהם. היו לי גם חווית רעות, בעיקר בחו"ל, אפילו מגראס. ברור שעדיף בלי, אבל יש משהו בהתנסויות שהן לגיטימיות לנפש של אמן. זה טוב ליצירה".
יכול להיות שראינו אותך מסטול על מסך?
"כן. אני יכול לעשן גם על הסט, זה מותר ומקובל. אני משתדל לא להפוך את זה להרגל, או למשהו שאני לא יכול בלעדיו. אבל אם זה נכון לי בעשייה, זה לא עניין של אף אחד. אני לא שואל את הבמאי מה הוא אכל בארוחת בוקר ואם הוא עישן, אני רוצה שהוא יהי שם איתי כשאני שואל אותו שאלות על הדמות. אם עוזר לו לשתות שתן של פיל לפני הסצנה, בכיף".
כהן (32) לוקח שכטה מסיגריה רגילה, נותן שלוק מהקפה הקר ומביט בים. אנחנו יושבים בבית קפה מול החוף בתל אביב, החוף של אושרי. הוא גר פה ליד, במגדל מגורים יוקרתי. היום אין גלים לגלישה, אבל אם הם יגיעו – הוא כנראה יהיה מוכן לתפוס אותם. בשנים האחרונות, כך נראה, הרשה לעצמו ילד הפלא של הקולנוע והתיאטרון לאמץ את הפאן. מי שהתקבע בתודעה כשחקן כבד ראש עם סרטים כמו "בופור" ו"לבנון", עבר לפרויקטים קצת יותר אווריריים – נגיעות במוזיקה, נסיונות הוליוודים, הובלת הסדרות "נויורק", ו"ג'וני ואבירי הגליל", וגם תפקיד של כדורגלן שרמנטי ב"שושנה חלוץ מרכזי" – סרט שהכין אותו להמשך העבודה עם שי כנות, במאי "ארבע על ארבע". "זה סרט קיץ פאן מצחיק ומופרע עם דמויות גדולות מהחיים", הוא אומר בלי להתנצל. "פשוט השתוללנו עם התסריט".
"בארץ ישר יגידו שאני דיווה"
הסרט החדש של כהן הופק בתקציב מקומי, מה שאומר שעלילה שמתרחשת בסיני תורגמה לימי צילום בפארק תמנע, ושלחה את הכוכב להתגעגע לימים אחרים בהוליווד. בשנה שעברה זכינו לראות אותו ב"הומלנד", והיום הוא עדיין מהרהר במגורים באל איי, בזמן שהוא שולח אודישנים מכאן. לא מזמן נסע לעיר המלאכים כדי לצלם פרסומת כפרזנטור המותג הישראלי MANIA JEANS, אבל בסוף חזר לתל אביב ולגעגוע שהוא מטפח לאוויר שמעבר לים.
"יש לי סוכן אנגלי, כי המלהקים האנגלים הם המתווכים של המזרח התיכון להוליווד. בכל פעם שבסרט או סדרה רוצים מישהו ים תיכוני הם פונים לבריטים, ואני שולח אודישנים ברשת".
מה היה הכי כיף בתפקיד בהומלנד?
"אהבתי את קדושת הסט. זו הפקה ענקית עם מיליון אנשים, אנחנו לא יכולים להתחרות בזה. יש שם המון כסף ועל כל עבודה של אדם אחד שם עושים את זה ארבעה. אתה מגיע לחזרה ומפנים את כולם מהסט, אתה והבמאי עוברים על התפקיד רבע שעה ומתכננים. אם אני אבקש לעשות את זה בארץ, ישר יגידו שאני דיווה".
חשבת לגור באל איי?
"לעזוב הכל ולעבור לגור שם עוד אין לי אומץ, אולי זה יקרה יום אחד. אמנות היא מראה של החברה, ואם אני רוצה להיות סטורי טלר באנגלית אני צריך להכיר את המקום הזה מקרוב. לוס אנג'לס היא עיר מדהימה, גם ניו יורק, אלה מקומות שהביטוי העצמי מאוד לגיטימי בהן, האמנות חזקה וברחובות יש פסלים לא של גנרלים אלא של אמנים. אבל האמת היא שהעיר שהכי מתאים לי לגור בה זו תל אביב. הים, המועדונים, זה הכל חלק גדול מהחיים שלי".
אתה היפסטר?
"אני כאילו היפסטר, כן", הוא מגחך, "אני אוהב מועדוני אנדרגראונד עם מוזיקה טובה, מקומות שמארחים אמנים. זו תרבות בעיני. אני יוצא לפנדה, אלפבית, כולי עלמא. לא תמצאי אותי במקומות מיינסטרימים".
ההיפסטריות של כהן הביאה איתה – מלבד זקנים עונתיים – גם אלבום עם נגיעות אלקטרוניות שהוציא לפני שנתיים. "לא הרבה קנו אותו, כמה אלפים. אבל לא ציפיתי ליותר. היום יש לי מופע של מוזיקה מקורית אלקטרונית שאני עושה על המקום, זה סוג של די ג'יי לייט, אני מופיע לפעמים ומי שצריך לדעת יודע. הטעם והסגנון שלי לעולם לא יהיו להיטי נוער או קיץ, זה לא מוזיקה לגלגלצ אלא לרוק אנד רול אמיתי ולברים חשוכים. מה שהיה לי קשה במוזיקה זה למכור את עצמי. קל לי לדבר על פרויקט שאני מעורב בו כשחקן, אבל לקדם אלבום שלי זה משהו שאיי פריקד אאוט ממנו. זה מה ששלמה ארצי עושה, מקדם את האלבום שלו במיליון דרכים, אבל אני לא הצלחתי".
עכשיו, הברים החשוכים שאושרי מבקר בהם בלילות מתחלפים בהשתתפות מחזמר "בילי אליוט", כאחיו המאצ'ו של בילי הרקדן, והבן של אבי קושניר, שהפך לחבר טוב. "קושניר מגיע אלי מאוחר יותר היום, אנחנו רוצים לכתוב משהו ביחד אבל לא אספר מה", הוא אומר. הוא לא ממש מתחבר לפוליטיות של הדמות שלו ב"בילי אליוט", כורה פחם ששובת ומייחל למותה של מרגרט תאצ'ר. כשהמציאות הישראלית דופקת לו בדלת, הוא בדרך כלל צועק שהוא לא בבית.
"אני מודה שאני מאוד מבולבל. לא הצבעתי בבחירות האחרונות, לא היה לי למי להצביע והרגשתי שאני לא מספיק מעורב ולא יודע מה נכון. בכל חיי הבוגרים הצבעתי פעם לעלה ירוק ופעם למפלגת העבודה. אני בא מבית של מפלגת העבודה. שמאל-מרכז".
עבדת עם חבורת "לטמה" הימנית כשהנחית את "הכל שפיט".
"נכון, הם די ימנים אבל אני לא. מבחינתי זו הייתה התנסות ראשונית עם סאטירה, אמרתי שאולי זה יכניס אותי לעניינים, כי מנחה של תכנית כזו צריך לדעת מה קורה. אבל זה עדיין לא עניין אותי ממש".
איפה אתה במאבק המזרחי?
"אני לא שם. אני גם לא כזה מזרחי כמו שעושים ממני, אני ספרדי בולגרי, המשפחה שלי לבנה לגמרי וכל הצבע שלי זה מהים. לא שיש לי בעיה עם זה, מגניב לי שאני יכול להיראות תימני. ניסו קצת לנכס אותי אבל אני לא מרגיש שהדור שלנו שם. הסיפור זה יותר פריפריה מול ערים גדולות מאשר מזרחים ואשכנזים. אני חושב שבני אדם, במיינד שהם נמצאים בו, יש איזה דיס. אנחנו מנסים לחיות במשוואה שאנחנו לא יכולים לחיות בה. אנחנו קופים בסופו של דבר - קופים יכולים לחיות עם עוד 20-30 אחרים, ולא מעבר. אם מנסים אחרת, נראה לך שזה עובד? יש מלחמות בחצי כדור הארץ".
זה לא מסוכן להיות קופים? זה לא הופך אותנו לחברה בה יורים במחבלים לא חמושים ועושים לינצ'ים?
"תראי, אם מישהו ירוץ כאן עם סכין, הייתי רוצה לחשוב שאקפוץ עליו. זה לא משנה אם הוא ערבי או ערס במועדון. אדם שרץ עם סכין, ראוי שהוא יקבל מכות רצח. זו דעתי".
"היה משבר לראות ככה את אבא"
על הבמה של "בילי אליוט", הוא מתחבר בחזרה לילדות האבודה שלו. "הילדים שם בני 14 בערך, אני הייתי בן 12 כשעשיתי את מוגלי ב'מלך הג'ונגל', זה מחזיר הרבה חוויות. מאחורי הקלעים, אני משתדל לבדוק איך הם מרגישים, לוודא שנעים להם. כל התהליך איתם מחזיר אותי למקום של ילד בתוך מבוגרים. זו חוויה שיש לה מחיר, אתה מפסיד טיולים שנתיים ואת המשפחה שלך, היו תקופות שזה הרגיש לי קצת בודד, לא היה לי כיף, רציתי לשחק כדורגל בשכונה".
אז למה לא עזבת?
"כי כשאתה על הבמה אתה שוכח מזה. אתה מקבל מחיאות כפיים וזה גובר על הכל. המשחק זה מה שעניין אותי. כשהתחילו להגיע כל מיני הצעות לערוץ הילדים ופרסומות, הייתי מציב גבולות. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לשחק, לא לעשות פרסומות כי זה מביך, ובהתחלה היא לא הבינה אבל מהר מאוד אני נתתי את הטון. עד היום, אני לא כל כך מתייעץ עם משפחה וחברים על פרויקטים שלי".
אושרי ממשיך לא להתייעץ בכל יום שישי כשהוא מגיע לראשון לציון לארוחה משפחתית. אמו, ירדנה, היא מנהלת בית ספר, אישה חזקה ונמרצת. אביו, ניסים, היה בעליו של עסק של חלקי חילוף בלוד – עד שחטף מהלומה בשנים האחרונות. "הוא היה צריך לסגור את העסק, היום הוא עובד כשכיר בחברה, וזה לא פשוט. זה עסק שהיה קיים יותר מארבעים שנה, פרנס משפחה, ופתאום זה מגיע לשלב זה פחות רלוונטי, וצריך לסגור. זה היה משבר, לראות ככה את אבא שלי מתמודד עם חוסר וודאות, קם בבוקר ולא יודע בשביל מה. לשמחתי לא הגענו למצב שאני צריך לעזור להם עם כסף".
נשמע כמו סיפור קלאסי של שחיקת מעמד הביניים.
"כן. זה עסק קטן, ואבא שלי לא היה איש עסקים דורסני או משהו כזה. זה היה מקום של שלום בתוך אזור אלים ואגרסיבי, שכונת הרכבת בלוד, ובתוך זה אבא שלי היה דמות שכולם אהבו וסמכו עליה. הוא היה נורא ישר, אולי בגלל זה הוא לא מספיק הצליח. אבל אני מעדיף אבא כזה על אבא דורסני".
גם אתה התנסית בעסקים. אתה יותר קשוח ממנו?
"לא", הוא נאנח, "אני לא איש עסקים טוב. אני מאוד מפוזר".
בין היתר, השקיע כהן בשנים האחרונות בבר, במשרד פרסום ובמסעדה. מכולם הוא נחלץ, בזה אחר זה. הנשמה הגבוהה שלו כנראה לא מצאה עצמה בעולם של ביזנס. "את הבר פתחנו כי זה נראה לנו הדבר הכי כיפי לעשות, וזה באמת היה ככה. אחר כך הגיעו משרד הפרסום והמסעדה, וזה לא שהפסדתי כסף, מהבר אפילו הרווחנו. אבל הדברים האלה הפכו להיות כאב ראש, לא משנה כמה אומרים לך לפני שזה לא ישפיע לך על לוח הזמנים ושאתה יכול לעשות גם וגם, זה לא נכון. אם אתה פותח עסק, אתה צריך לבלות שם כמות גדולה מהזמן. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאת האנרגיה הזו אני רוצה להוציא באמנות. זה היעוד שלי, ומה שאני רוצה לעשות. הפרידות לא תמיד היו קלות, כי אנשים נהיים אגרסיבים כשמדובר בכסף, אבל לשמחתי אני כזה שלא מפחד לצאת פראייר".
אתה מבין בכסף? קורא מוספי כלכלה?
"לא, אני גרוע במתמטיקה ולא משנה כמה יגידו לי, עדיין לא הבנתי מה זה ריבית. לפני שלוש שנים קניתי דירה כי ההורים שלי הכריחו אותי, אז זרמתי איתם. את הדירה שלי בתל אביב אני שוכר. גם כשהיה לי פחות כסף בחשבון ותקופות קשות עם העסקים, ולא היה לי כסף לשכר דירה, תמיד קניתי את מה שבא לי. לא הגעתי למצבים של מינוסים מטורפים, אבל הרגשתי שאם אתה חוסם את עצמך זה חוסם את העולם מלהביא לך".
"לוקח זמן לביית אותי"
כשכהן מדבר על פרידות עסקיות, קשה לא לחשוב על איתי תורג'מן – מי שהיה שותפו לבר התל אביבי, לדירת רווקים וגם לעונת הוי.איי.פי של "הישרדות", עד שהתרחקו. התקשורת ייחסה את הקרע ביניהם לזוגיות של איתי עם אנה ארונוב - אבל גם היום, כשהוא כבר רווק, השניים עדיין רחוקים. את התשובה לשאלה "מה שלום תורג'י", הוא שולף כמו כל אקס: "אני לא יודע, נראה לי שבסדר".
אתם לא בקשר בכלל?
"אנחנו פחות בקשר היום אבל אני אוהב אותו, ובטח שאשמח לעבוד איתו בעתיד. תמיד נהיה שם אחד בשביל השני. פעם גרנו ביחד, היום כל אחד גר בנפרד, כל אחד עסוק בעשייה שלו. אנחנו במקומות אחרים".
ויש גם זוגיות יותר קונבנציונלית. אריאל, סטודנטית מתוקה לתקשורת בת 23 שעובדת בחברת היי טק, מגיעה לשנורר סיגריה באמצע הראיון. "אל תשאלי מאמי, יוציאו אותי כאן מסומם", הוא אומר לה, אבל אריאל לא דואגת, "סמים זה בסדר, רק אל תדבר על נשים אחרות". הם חמודים ביחד. "תשמעי, אנחנו זוג שלוש שנים, זה הרבה אצלי, כמעט שיא עולמי. לוקח זמן לביית אותי. זה נוחת עליך שוואלה, עברו שנתיים, הזמן עושה את שלו, נפרדנו וחזרנו ואנחנו נשארים ביחד. כיף לי, אני אוהב אותה, הכל טוב".
איך הכרתם?
"בבר. עשיתי דאבל טייק כשהיא נכנסה, היא קלטה אותו, ולמזלי חבר שהיה לצדי הכיר אותה. השאר היסטוריה. היא מדהימה, מכילה אותי, היא שם בשבילי מאוד, חכמה נורא, ויש לה רגליים על הקרקע וזה מה שמשאיר אותי על הקרקע".
קנאית?
"כן, מאוד. היא מסתכלת לאן העיניים שלי הולכות, אבל את יושבת איתי כבר שעתיים ולא הסתכלתי יותר מדי מסביב, לא? היתי סבבה, לא?".
היית נהדר.
"זה לא תמיד קל. זה קשה מאוד, אני לא יכול להגיד שפיצחתי את המונוגמיה, אני עדיין בדיאלוג עם זה ולא יודע אם זה הדבר הנכון לגבר לעשות. אבל אני לא מכיר אף אחד ביחסים פתוחים, אז כנראה זה פשוט לא עובד".
צילום: שי יחזקאל | סטיילינג: אביב כפיר | סטייליסט הבית Mania Jeans: יניב נעמאט | איפור: טלי פרץ ל"סולו" במוצרי מאק | שיער: אבנר מלכה | ע. איפור: מורן אהרוני | ביגוד והנעלה: Mania Jeans, תכשיטים: מלכה תכשיטים - דיזינגוף, כפפות ואביזרים: עדי רותם, אגרוף תאילנדי Fight TLV.
תודה ל-ENERGYM sport
התמונות צולמו במועדון הכושר הגראז', ראול ולנברג 2 א', רמת החייל.