האינסטגרם שלה נראה כמו פרק מסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "סגנון החיים של העשירים והמפורסמים". מסיבות פרטיות, בילויים, בגדים באלפי שקלים ובת בשם גאיה שכבר הפכה בעצמה לסוג של איט גירל (או בעצם איט בייבי. בכל זאת, עוד לא שנתיים וחצי). אין שום דבר פייק באיך שכל זה נראה; בכל זאת, היא לי "ליקוש" מנחם. בתו של איש הנדל"ן שמעון מנחם שהיה בעבר שיאן השכר של המשק הישראלי, תושבת צפון תל אביב כשהיא לא קופצת לאחת מהדירות של משפחתה במנהטן. יש אפילו שיער בלונד-פלטינה להשלמת האפקט. אבל מה שעבר עליה בשנים האחרונות הוא הכל מלבד נוצץ.
אנחנו נפגשות בבית הקפה שכונתי שלה ברמת אביב. היא איחרה בכמה דקות כי עברה בחנות הטבע הצמודה: היא הייתה חייבת לקנות כמה הפתעות בריאותיות לגאיה. "אני האדם הכי חרדתי בעולם", היא אומרת. "עושה בדיקות דם כמעט כל שבוע. תראי, לפני כמה ימים שמעתי שמישהי מתה מסוכרת כמו שלי בגיל 30. עדיף ללכת על בטוח".
אפשר להבין את החרדתיות, ולאו דווקא בגלל הסוכרת. מנחם התמודדה עם גירושים, דיכאון קשה, הפלה ומחלה כרונית, עם ההסתבכות של אביה בפרשת בני שטיינמץ, ואם איכשהו זה לא מספיק, אז היא גם סעדה את אחותה שהתמודדה פיזית ונפשית עם הפרעת אכילה והתמכרות לסמים. כאמור, הכל מלבד נוצץ. אבל השיחה שלנו מתחילה דווקא בטבעת היהלום הבוהקת שלה.
זה שריד מבעלך לשעבר?
"מאבא. כשהתגרשתי הוא ישר הרגיש צורך לקנות לי טבעת יהלום חדשה".
למה?
"נשבר לו הלב על הגירושים שלי".
לא קצת מוזר שאבא קונה לבת שלו טבעת?
"זה נראה לי הדבר הכי הגיוני שאפשר לעשות. תראי, כשאישה מתגרשת גם ככה קשה לה. אז גם את הטבעת צריך לקחת לה?".
מנחם (26) היא בתם של שמעון ושלי מנחם. אמה היא אחייניתו של המיליארדר בני שטיינמץ, שנעצר לפני כשנתיים בחשד למתן שוחד לעובד ציבור זר ועבירות של הלבנת הון. חשיפת הפרשה הייתה תולדה של חקירה בינלאומית, והיא לא הסתיימה בחקירה של שטיינמץ עצמו: באוגוסט 2017 נחקרו בחשד למתן שוחד היועץ האסטרטגי טל זילברשטיין - ושמעון מנחם, כדורגלן העבר שהתבסס בעסקי נדל"ן ומשמש מנכ"ל חברת "סקורפיו" שבבעלות שטיינמץ.
קצרה היריעה מנבירה בכל הפיתולים של פרשת שטיינמץ, שהחלה בחשדות לשוחד בתמורה לקבלת זיכיונות כריית ברזל בגינאה והסתעפה עם הזמן לכדי חשד להלבנת הון באמצעות מרמה וזיוף מסמכים במדינות אחרות. אבל מבחינתה של ליקוש מנחם, התסבוכת התנקזה למעמד פשוט מאוד וקשה מאוד: אבא עצור.
מה עבר עלייך כשגילית שהוא עוכב לחקירה?
"אבא היה אמור בדיוק לחזור לארץ משבוע בניו יורק. אמא ואני חיכינו לו בבית כדי לספר לו שאני מתגרשת –".
די נו.
"באמת, ככה זה יצא. הוא הגיע ארצה בלילה, התקשר וסיפר שנחת, אבל אחרי כמה דקות הוא הפסיק לענות לטלפון. ניסינו להתקשר אליו שעות ולא היה מענה, זה היה מלחיץ בטירוף. פחדנו שקרה לו משהו נורא. בסוף הצלחתי להשיג אותו ותוך כמה דקות השגתי עורך דין שטיפל בהכל. הוא שוחרר עוד באותו הלילה".
אני מנחשת בזהירות - בסוף זה לא היה היום שבו סיפרת לו שאת מתגרשת.
"לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בכלל, חשבתי רק עליו. השבוע שהוא היה בבית לאחר החקירה היה כמו לחיות בתוך סיר לחץ. לא רציתי להכביד עליו, אז שמרתי בבטן את כל עניין הגירושים. כשהוא שאל למה חזרתי הביתה, אמרתי שזה כדי לתמוך בו. האמת שזה יצא אחלה תירוץ בהתחלה".
איך את חושבת שהפרשה הזאת תסתיים מבחינתו?
"אני בטוחה במיליון אחוז שהוא לא אשם. אני מכירה את אבא שלי ובגלל זה אני לא נכנסת יותר מדי לעניין של המשפט. לא מבינה בזה, לא ממש יודעת על מה מדובר, אבל אני יודעת שאבא שלי הוא האיש הכי טוב שאני מכירה. אני רוצה להיות כמוהו כשאהיה גדולה".
המקרה המוזר של הסוכרתית בבגד הגוף
היא נולדה בכפר שמריהו. "הייתה לי ילדות הכי מדהימה שיכולה להיות", היא אומרת ומחדדת כשאני עושה פרצוף של "נו בטח": "כפר שמריהו של פעם זה לא מה שמכירים היום. גדלתי ממש בכפר, היינו חולבים פרות, הולכים לצופים, יוצאים לטיולים בטבע. היום רוב התושבים נובורישים וכשאני באה לבקר את ההורים שלי אני שומעת ילדות שמדברות רק על איזה אייפון יותר טוב ולמי יש נעליים יותר יקרות. אני אומרת לעצמי, תודה לאל שברחתי משם".
את בטח מבינה למה זה נשמע קצת מתיימר.
"אני לא איתמם, המשפחה שלי אמידה ותמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות".
היית ילדה של אבא?
"לא ממש. תמיד היינו הכי מחוברים בעולם, אבל גדלתי בעיקר עם אמא שלי. אבא חי על הקו בין ישראל לניו יורק מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל הוא אף פעם לא רצה לתת לי הרגשה שהוא לא איתי. כשהייתי ביסודי הוא הגיע פעם לארץ ליומיים באמצע השבוע רק כדי לשמוע את השטויות של המורה שלי באסיפת הורים".
תגידי, איך בעצם נהיית ליקוש? זה מהבית?
"זה התחיל מההורים שלי ומאז כולם קוראים לי ככה. מורים, חברים, מפקדים בצבא. אני לא זוכרת משהו אחר".
היא סיימה בהצטיינות את התיכון, התגייסה והתקבלה ליחידה מובחרת, אבל לגוף שלה היו תכניות אחרות. "התחלתי להרגיש לא טוב, תוך חודש רזיתי בשבעה קילו ואף אחד בבית או בבסיס לא הבין למה. בוקר אחד פשוט נפלתי על הרצפה. אני לא זוכרת יותר מדי מהיום הזה, אבל באותו ערב כבר הייתי מיובשת ומסוחררת לגמרי, העור שלי התמלא בכתמים וכל הגוף כאב לי. למחרת בבוקר אושפזתי במיון ותוך פחות מיממה שוחררתי מהצבא".
איך מתמודדים בגיל כזה עם מחלה כרונית?
"למזלי הייתי נערה עם המון ביטחון עצמי, אבל עדיין, בתור בת 18 שהדבר שהיה לה הכי חשוב זה מה יחשבו עליה, פתאום מצאתי את עצמי במקום אחר, חלש. בחודש הראשון של המחלה לא הפסקתי לבכות, כי פתאום הייתי משועבדת. הזרקתי לעצמי 12 פעמים ביום ומדדתי את הסוכר כמעט בכל רגע. זאת חתיכת אחריות שנופלת עלייך פתאום, הייתי בלחץ ופחדתי לצאת מהבית".
מה קרה אחרי חודש?
"הבנתי שזה לא סוף העולם. להפך, זה נתן לי מוטיבציה ורציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעשות הכל. התחלתי לעשות ספורט, שזה משהו שבחיים לא עשיתי, עברתי לגור בארצות הברית ואכלתי כל מה שרציתי. החלטתי שאני אקח את זה כסוג של שליחות ואוכיח שניתן לחיות חיים מלאים. התחלתי לפרסם ברשתות חברתיות תמונות שלי עם המשאבה של הסוכרת ולהתנדב באגודה הישראלית לסוכרת, דבר שאני עושה עד היום".
איך המחלה מתבטאת אצלך? היו לך רגעים חירומיים?
"כשהייתי בת 20 יצאתי למועדון בתל אביב עם חבר טוב. לבשתי בגד גוף סופר צמוד, רקדנו באמצע הרחבה, אחרי כמה צ'ייסרים הרגשתי שעלה לי הסוכר ואני עומדת להתעלף. ראיתי שחור בעיניים ונכנסתי לפאניקה. למזלי, החבר שהיה איתי היה מספיק ערני כדי לעזור לי להוריד את הבגד גוף באמצע הרחבה ולהזריק לי את האינסולין".
אני חייבת לשאול -
"המקום היה חשוך. אף אחד לא ראה כלום".
שנה במחלקה סגורה, שנה במוסד גמילה
מנחם היא הבכורה מבין שלוש אחיות. הצעירה היא נועה, כיום חיילת בסדיר. האמצעית היא רוני בת ה-24, שבשנת 2013 אושפזה במכון להפרעות אכילה ולאחר מכן במכון לגמילה מסמים. "יש לה אופי התמכרותי", אומרת מנחם. "היא עברה לבית ספר פרטי בתל אביב, לא הכירה אף אחד, היה לה קשה מבחינה חברתית והיא כל הזמן הייתה מבקרת את עצמה. היא רצתה להיות רזה יותר, יפה יותר. מאז המצב שלה התחיל להתדרדר. היא פיתחה אנורקסיה והגיעה למשקל 40 קילו. רק אז הבנו שהיא חייבת להתאשפז".
איך המשפחה תפקדה בתקופה הזאת?
"היא הייתה שנה במחלקה סגורה ובמשך כל התקופה היינו נוסעים כל יום לבקר אותה".
איך היו הביקורים?
"זה היה הדבר הכי מפחיד שראיתי. בנות ששוקלות פחות מ-35 קילו, מחוברות לזונדות ולא מסוגלות לזוז. היינו יושבים עם רוני, מעודדים אותה, מנסים לשמח אותה, אבל זה היה מאוד קשה. אסור היה להחמיא לה, כי אז היא הייתה חושבת שהיא השמינה. פעם אחת אמרתי לה שהיא נראית מצוין, היא הבינה שהתכוונתי שהיא השמינה והייתה לה הידרדרות משמעותית. עד היום אני מאשימה את עצמי".
מה דרדר אותה לסמים?
"חודש אחרי ששחררו אותה מתל השומר היינו כל המשפחה בסוף שבוע, והיא פשוט יצאה מהבית בלי להגיד לאף אחד, סגרה את הפלאפון ונעלמה. פחדנו שהיא פגעה בעצמה. ההורים שלי חיפשו אותה שעות ברחובות, עירבנו שירותי אבטחה ואת המשטרה, כל כפר שמריהו היה על הרגליים. בסוף הצלחנו למצוא אותה שיכורה ומסוממת. היא לא הייתה מסוגלת לתקשר איתנו".
מה זה עשה למשפחה, לבית?
"אמא לא ישנה לילות שלמים. הייתי שומעת אותה בוכה בלילות, אבל אף פעם לא לידנו. היא תמיד ניסתה להיראות חזקה מולנו, אבל אני יודעת שהיא הייתה מפורקת. אחותי הקטנה, נועה, עברה לגור איתי כי לא יכלה לשאת את מה שקורה בבית".
ורוני? לאן זה הגיע מבחינתה?
"היא הייתה מספיק חזקה כדי להבין שהיא חייבת לטפל בעצמה והתאשפזה לשנה במכון גמילה בבאר שבע. כשהיא הייתה יוצאת הביתה לחופשה, זה היה מכניס את כולנו ללחץ. כל הזמן פחדנו שהיא תיפול. טפו טפו, היום המצב שונה והיא נקייה. אני אפילו באה איתה למפגשים של 'מכורים אנונימיים'".
סטטוס: 25 פלוס אחת מינוס אחד
בגיל 20, כשהשירות הצבאי שנקטע מאחוריה, היא עזבה את הארץ לטובת לימודי מנהל עסקים בניו יורק. "גרתי בדירה שאבא שלי השקיע בה וההורים מימנו לי את שנת הלימודים, אבל אחרי שני סמסטרים הבנתי שזאת הייתה ההחלטה הכי גרועה שיכלתי לקחת".
למה, מה הלך שם?
"שנה נוראית. היה לי חבר אבל נפרדנו אחרי כמה חודשים, לא היו לי חברות אז לא היה לי את מי לשתף, הייתי לבד כל הזמן ובכיתי כל לילה. אבא שלי היה מבקר אותי כמעט כל שבוע והוא שם לב לכל מה שעובר עליי, עד שפעם אחת הוא הסתכל עליי כמה שניות ואמר 'לי, את בדיכאון. את לא נשארת פה'. הוא פשוט שלף אותי משם".
מנחם חזרה לארץ, התקבלה לעבודה במשרד יחסי ציבור ("התאהבתי בתחום, אבל היום אני בהייטק, עובדת כ-Customer Success") והחלה ללמוד תקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. באותה תקופה הכירה את רוי ליבוביץ', די.ג'יי תל אביבי מצליח. לאחר שנתיים של זוגיות הם נישאו ובשנה השלישית נולדה גאיה.
היית בת 24 כשהתחתנתם. זה נורא מוקדם.
"אולי, אבל הוא כבר היה בן 30 ואני חשבתי שזה הדבר הנכון. הזוגיות שלנו הייתה הכי קלאסית, היינו חברים טובים שלוש שנים, חגגנו המון ביחד. זאת הייתה התקופה הכי מדהימה, אבל כשגאיה נולדה הדברים השתנו. אני סבלתי מדיכאון אחרי לידה, רוי היה עובד כל לילה וכמעט לא היה איתי. הרגשתי שאני מתמודדת עם הכל לבד ובסוף הבנתי שהזוגיות איתו לא בשבילי".
את יכולה להסביר מאיפה בא הדיכאון?
"אני לא מצליחה להבין את מי שאומר שהיריון זה דבר יפה. הלוואי שהייתי חושבת ככה. בחיים לא הייתי שמנה, אבל עליתי 23 קילו ושקלתי 69. זה המון בשבילי. שנאתי את עצמי, לא יכולתי להסתכל במראה, לא בהיריון וגם לא אחרי הלידה. זה גם היה היריון נוראי, הייתי בשמירה חודשיים ואסור היה לי לצאת מהמיטה. כשהודיעו לי שהסוכרת יכולה לסכן את התינוק שמתי שעון שש פעמים בלילה, כל שעה עגולה, כדי למדוד לעצמי את הסוכר. ככה תשעה חודשים".
איזה זיכרון יש לך מהלידה?
"את תצחקי, אבל גאיה נראתה כמו יאסר ערפאת. עוד בחדר לידה זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. לא האמנתי שהדבר הזה יצא ממני, אמרתי שבטח אף אחד לא ירצה להתקרב אליה ולא יהיו לה חברים. כשנולד ילד אתה אמור לאהוב אותו הכי בעולם ואצלי זה פשוט לא קרה. ידעתי שאני אמורה לאהוב אותה, אבל עם כמה שניסיתי, זה לא קרה. האכלתי אותה, שיחקתי איתה, לא זזתי ממנה, אבל תפקדתי על אוטומט. חשבתי שאני יודעת איך לגדל אותה ותכלס לא ידעתי כלום. זה גרם לי להיות במתח נוראי. כל יום, באופן קבוע, משעה חמש לפנות ערב ועד הבוקר, לא הפסקתי לבכות. כאב לי כל הגוף מהתפרים, לא היה לי חשק לעשות כלום ואף אחד לא הבין אותי. לפעמים הייתי מביאה אותה לאמא שלי רק כדי שתיקח אותה ממני".
עכשיו אני כי ההוא הלך לעבודה
זה לקח זמן, אבל היא התגברה על הדיכאון ומצאה את החיבור לאימהות. "הייתי שוכבת במיטה עם גאיה ועושה 'Skin to skin' (מגע של עור בעור) רק כדי להרגיש אותה. ככה היינו ישנות רק שתינו במיטה וחיכיתי לרגע שפתאום אוהב אותה. ובאמת אחרי בערך חודשיים קמתי בבוקר והכל עבר. ברגע אחד התאהבתי".
איך רוי היה אחרי הלידה?
"הוא תמך בי מרחוק, אבל הוא פשוט לא היה שם ובימים הראשונים אחרי הלידה הכל צף. לא עבר יום בלי שהיינו רבים וצועקים, לא יכולנו כבר לסבול את הקשר ביננו. היו שם יותר מדי פערים שלא הצלחנו לגשר עליהם. תביני, גאיה נולדה ב-18 במאי 2017 ובלילה שאחרי רוי כבר חזר לעבוד כרגיל. בלילה הייתי מתעוררת איתה כל שלוש שעות, וכשהייתי פותחת את הפלאפון הייתי רואה סטורי שלו רוקד עם ידידות ומרים צ'ייסרים עם בחורות שאני לא מכירה".
נבהלת מזה? בכל זאת, די.ג'יי, חיי לילה.
"בחיים לא. סמכתי עליו לגמרי בקטע הזה. לא הסתכלתי לו בטלפון ולא שאלתי כלום, אבל פתאום התחלתי לשמוע דיבורים של אנשים".
מה שמעת?
"תראי, תמיד מדברים, אבל כל יום הייתי שומעת 'ידעת לאן את נכנסת' וזה היה מרתיח אותי. ידעתי מי זה רוי ומה העבודה שלו, אבל לאף אחד אין זכות לשפוט אותי. מצד שני, אני חושבת שזה שדיברו הקל על ההחלטה להיפרד ממנו. לא יכולתי יותר לשאת יותר את החיים האלה".
ניסיתם טיפול זוגי?
"כן, זה לא שרציתי לפרק את הבית. הלכנו ביחד לכל מפגש, עשינו כל מה שהמטפל אמר ושנינו נרתמנו לעניין, אבל זה לא עזר".
לאיזה תובנות הגעת בעקבות הטיפול?
"גיליתי שאני הרבה יותר חזקה משחשבתי. הייתי בטוחה שלא אצא מהדיכאון, שזהו, אני בת 25 גרושה פלוס אחת והלך עליי. אבל הטיפול גרם לי להרגיש שאני חזקה בזכות עצמי".
איך עברו עליכם הגירושים?
"היינו כל כך שלמים עם ההחלטה שאפילו לא היינו צריכים עורכי דין. לא עניין אותי הכסף שלו ולא הרכוש שלו, הדבר היחיד שדרשתי היה משמורת מלאה על גאיה. וזה מה שהחלטנו, שהוא רואה אותה פעם בשבוע וכל סוף שבוע שני. אבל זה לא שהיה קל, להפך, אלה היו החודשים הכי קשים שהיו לי בחיים. בגלל זה החלטתי לחזור לבית של ההורים. ואת כבר יודעת מה קרה ביום שהחלטתי לספר לאבא שלי שנפרדנו".
לרגע היה נדמה שהכל מאחוריה. אביה שוחרר, הליך הגירושים הסתיים, אחותה רוני חזרה הביתה. ואז, יום אחד, "חברה שלי גררה אותי למכשפה, מגדת עתידות כזו, זרמתי איתה ובאתי. איך שהתיישבתי היא פשוט התחילה לצעוק שאני בהריון".
אני אומרת שוב, די נו.
"גם אני אמרתי שאין סיכוי שזה נכון, גאיה הייתה אז רק בת חודשיים. אבל בדרך הביתה קניתי בדיקת הריון והיו שם שני פסים".
מה עשית?
"לא ראיתי אפשרות אחרת חוץ מלעשות גרידה. למרות שלא ממש שאלתי, רוי הסכים לזה. לא יכולנו להביא עוד ילד למערכת יחסים כזאת".
מפסיקות להתנצל
בואי נדבר על אינסטגרם. יש לך ולגאיה נוכחות מאוד בולטת שם.
"אני באמת לא יודעת מה גורם לאנשים להתעניין בי, אבל אני מקבלת הודעות מבנות 18 ומסבתות בנות 60. זה מצחיק, אבא שלי מספר לי שתמיד עוצרים אותו בשדה התעופה, הוא בכלל לא מבין את הטירוף סביבי. אנשים כל היום רוצים להצטלם עם גאיה, אבל אני לא מוכנה לזה".
איזה פידבקים את מקבלת?
"בגדול מאוד חיוביים. מפרגנים לי כי יודעים מה עברתי, וכמובן שיש כאלה שקשה להם לפרגן ומבקרים המון דברים. לאנשים קשה לקבל את זה שאני גם אם חד הורית וגם נהנית מהחיים שלי, הם אומרים שזה בגלל הכסף, למרות שתכלס אין שום קשר. אבל לא אכפת לי, אני עונה לכולם. אם לבחורה יש אומץ לשלוח לי הודעה, מובן מאליו שאני אענה לה. מי אני בכלל?
"פעם הייתי מתביישת להגיד שבאתי מכפר שמריהו, היום אני לא שם. אני מתגאה במשפחה שלי ובדרך שעברנו, אני מגדלת את הבת שלי באיכות חיים שהכי הייתי רוצה לקבל, מקפידה לטוס פעם בחודשיים לחו"ל ולא מתנצלת על שום סטורי שאני מעלה".
רוי ליבוביץ' מסר בתגובה: "סיימנו הכל בדרך הכי יפה שיש בשביל גאיה הבת שלנו".