באמצע חזרות למופע החדש שלו, כשהוא מתאמן על ריקודים בסטודיו של אתי פולישוק, רועי עוז קיבל טלפון ממספר לא מזוהה. הוא ענה. על הקו היה כתב פלילי. "הוא אמר שהוא רוצה תגובה על כך שיש נגדי תלונה במשטרה. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר", הוא משחזר. בתום השיחה המוזרה, הגיעה המציאות. "הטלפון הבא היה מהמשטרה. שוטר ביקש שאגיע לתחנת כפר סבא והבהיר לי שזה לא נתון לשיקולי. הגעתי, צילמו אותי, לקחו לי טביעות אצבעות. כל השוטרים באו לראות את העצור, חלקם גם רצו להצטלם איתי".
עוז, שמוכר לציבור הילדים בדמות "רוי בוי", נחקר באזהרה על איום בנשק נגד נערים שהפריעו מחוץ לביתו בלילה שלפני, במושב "גן חיים" בשרון. החוקרים לא מצאו אקדח ברשותו, ועוז הסביר שהחזיק באותו הערב בגז מדמיע. "אחרי דקה וחצי עם החוקר הוא הבין שאין לי נשק בכלל, זה המקצוע שלו. הוא אמר 'אתה, יש לך פרצוף להחזיק נשק?'. בחיים אפילו לא החזקתי אקדח".
יכול להיות שכיוונת לעבר הנערים את הגז המדמיע בצורה מאיימת, מה שיכול היה להראות כמו אקדח?
"הגז המדמיע היה בתוך הכיס שלי, לא הוצאתי אותו. יש לי גז מדמיע כי אני גר במושב עם הרבה פריצות, וגם בעימות עם בני הנוער רציתי להיות מוגן, כל הזמן קורים דברים, זכרתי את הסיפור של גדי ויכמן מבאר שבע, שנרצח בסיטואציה כזו. הגז המדמיע היה עלי אבל לא הוצאתי אותו ולא השתמשתי בו, למרות שאם הייתי מרגיש סכנה, היה מותר לי גם להשתמש בו".
אז למה הם אומרים שכיוונת אותו אליהם?
"לא יודע".
הרגשת סכנה?
"לא, אבל הייתי דרוך מאוד. זו הייתה חבורה גדולה של נערים ששיחקו בלילה והשתוללו. הזמנתי את המשטרה, אבל הם לא הגיעו, אז יצאתי ודרשתי מהם לעזוב בתקיפות. אנחנו גרים פה שש שנים, ומהיום הראשון יש רעש בלילה, לא קל לחיות ככה. החוק קובע שאחרי 11 בלילה צריך שקט ודרשתי את זכותנו. לא עשיתי שום דבר אסור, אני כוכב ילדים ששומר לא לעשות שום דבר שעלול להיות בעייתי, אני מרגיש המון אחריות".
אחרי אותו יום במשטרה, עוז שוחרר הביתה, לא לפני שכותרות הרשת רעשו על "כוכב הילדים שנעצר על איום בנשק", ומלחמת גרסאות החלה בין עוז להורי הנערים שהתלוננו עליו. בעוד שבצד השני דווח על התנהגות מאיימת מצדו, ואילו עוז טען שהוא מתכונן להגיש נגד הנערים תלונה על תלונת שווא. החודש, יותר משנה אחרי התקרית, המשטרה סגרה את התיק מחוסר אשמה. לכאורה זה הסוף, אבל הקצוות עוד לא סגורים. עוז בינתיים לא התלונן על תלונת שווא. "השוטרים הציעו לי להתלונן ואמרו לי שזה יטופל אבל לא הסכמתי. אני לא נוטר טינה, אני מקבל את כולם. עם חלק מהורי הילדים עשיתי סולחה, הם הבינו את הטעות שלהם".
ועם אחרים?
"יש אמא של אחד הנערים שעזרתי לה יום אחד עם הסלים במכולת, היא יודעת מי אני אבל לא אמרה לי מילה על מה שקרה. אפשר לומר שהישוב נחצה לשניים, אנשים לא מדברים אחד עם השני בגללי. הרבה אנשים כאן מרגישים שזה לא בסדר שהורים נתנו גיבוי לילדים שלהם לעשות לי דבר כזה. אשתי פחדה אחרי המקרה לצאת למכולת מחשש של מה יגידו עלינו, אמא שלי הייתה בהיסטריה גמורה, היא חשבה שהקריירה שלי נגמרה. הבת שלי באה ושאלה אותי למה איימתי על אנשים עם אקדח, כי הבת של השכנים אמרה לה דבר כזה".
ומה איתך? איך אתה הגבת לארוע?
"תמיד הייתי בטוח בצדקת דרכי וידעתי שהאמת תצא לאור. אבל כן, למדתי שברגע אחד אתה יכול לאבד את עולמך. הכותרות דיברו על 'כוכב הילדים נגד הנוער', וזה מאוד פוגע. המחשבה שאנשים ניסו לפגוע בי ככה, היא מה שמכאיב. המעשה הנבזה הזה, שבמקום להתנצל מתלוננים עלי. ברור הרי שאם לא הייתי מפורסם הם לא היו מתלוננים במשטרה. תביני, גם אני הייתי ילד ולא כל כך מזמן, אבל אם הייתי מפריע לשכן הייתי מתנצל, ואם הייתי מספר לאבא שלי סיפור כזה הוא היה נותן לי שתי סטירות, לא מתלונן על השכן. וזה הורים שעשו את הדבר ההפוך, במקום לכעוס על הילדים הם הלכו איתם וזה בסוף פוגע בילדים עצמם".
כנער הלכתי מכות רק פעם אחת, עם מישהו שהרביץ לחמור
עוז, 36, לא עבר דירה. הוא עדיין גר מול המתנ"ס, עם אשתו מיכל וילדיהם אריאל בת ה-7 ויאיר בן ה-4. בשעת ערב, כשאנחנו יושבים בסלון והילדים כבר במיטות, השקט שבגללו אנשים עוברים לכאן בהחלט מורגש. השעה עוד לא 23:00, מותר לילדים להרעיש במתנ"ס, אבל אין שם נפש חיה. עוז מחייך בסיפוק, "בגלל מה שקרה לי, פתאום חזר לכאן השקט. שמים עכשיו דגש על העניין הזה, שילטו את המגרש כדי שכל נער יראה ויבין שאסור להפריע. כל הורה יכול להזדהות עם מה שעברתי. הילדים שלי לא היו ישנים בלילות, היו מתעוררים בפחד מהצעקות ומשחקי הכדור".
ובכל זאת, החיבור של שחקן ילדים עם אלימות הוא מאוד בעייתי.
"הנזק התדמיתי יכול היה להיות מטורף. אבל זה רק הביא לי יותר עבודה. 99 אחוז מהאנשים ששמעו על מה שקרה, הזדהו איתי באופן מלא. לא ייחלתי ולא רציתי שכזה דבר יקרה, אבל לימים ראיתי שזה לא פגע בי. אחרי התקרית יובל המבולבל התקשר אלי, הוא חבר טוב, ואמר - 'אל תדאג, לא יקרה לך שום דבר, רק יאהבו אותך יותר עכשיו'. תביני, אני אדם לא אלים בכלל. כנער הלכתי מכות רק פעם אחת, עם מישהו שהרביץ לחמור. בסוף קיבלתי מכות הגונות יותר מהחמור, אבל אבא שלי קנה את החמור והציל אותו".
פחות מחודש לפני התקרית, אביו של עוז, פנחס, נפטר במפתיע מסרטן בכבד. "הייתי שבור כשאבא שלי נפטר, הייתי במצב מאוד קשה, ושלושה שבועות אחרי זה קרה עניין המעצר. ניסינו לעשות הכי טוב בשביל אבא שלי בנסיבות, אני רק שמח שהוא זכה לראות אותי מצליח".
את הכאב עוז ממשיך לפרוק על הבמות, מקור פרנסתו בחמש השנים האחרונות. בין אם זה בבמות עירוניות של פסח, בהפקת החנוכה "גיבורי האור", או בהופעה בפני מהגרים בארצות הברית, ממנה חזר לאחרונה. בקרוב, הוא מבשר, יוביל סדרת ילדים ב"יס". "הם פנו אלי והם רוצים שזו תהיה סדרת דגל, אני גם כותב בה וגם אככב, זה מאוד מרגש", הוא אומר. הדמות הטרזנית שמשננת מנטרות על שמירת הטבע ובעלי החיים איננה תוצר של ישיבת מיתוג או אסטרטגיה. "רוי בוי מבוסס עלי", הוא אומר, "הוא מאוד קרוב למי שאני. גדלתי בטבע, באזור הכפרי של הוד השרון ותמיד הייתי בסביבת חיות. אם זה אמו, צבי, קנגרו, שועל גמדי, ואז זאב שהרג את הקנגרו. היו גם רקון, כלבים, סוסים, נחשים, תוכים. כל החיים זה היה העולם שלי, אבא שלי היה בונה לי מכלאות והייתי רוכב על הסוס כל יום, זו הייתה התרפיה שלי עוד לפני שקראו לזה תרפיה בחיות".
כנראה שהכל באמת אמיתי. את התרנגולות שמסתובבות היום בחצר אני לא מבקרת, אבל בתו של רועי מציעה לי ביצים חמימות שהטילה הבוקר. "זה הכי ביצי חופש שיש", הוא אומר. השיער גם הוא ללא חשש פיאה או הלחמה, "אני לא עושה אפילו פן, רק שם שמן קוקוס מעולה אחרי המקלחת", הוא חולק. מטרתו הראשונית, כשנכנס לתחום בשנות ה-20 שלו, הייתה להביא את החיות האלה אל ילדים, להפעלות וחוגים. "הייתי מטייל המון בעולם, אפריקה והודו, ואחרי אחד הטיולים לא ידעתי מה אני עושה עכשיו בארץ. אמרתי לעצמי שאני אוהב ילדים וחיות אז אפגיש ביניהם, והתחלתי לעשות חוגי טבע, ואז ימי הולדת. הסתובבתי בקניונים ומתנ"סים, כל הזמן עם הדמות הזו של רוי בוי, ועשיתי יום הולדת הכי טוב שיש".
כשאני רואה מופיעים כאלה, אני מפחדת שהם בקושי מתפרנסים ומחכים לפריצה. אתה אף פעם לא יודע מי נהנה ומי מתוסכל.
"דווקא עשיתי כסף לא רע, זו יכולה להיות פרנסה טובה. אבל כשרציתי לפרוץ הלאה, להביא את רוי בוי לעוד ילדים, השקעתי את כל מה שחסכתי. נפגשתי עם אנשים בתעשייה, בסוף מצאתי את חברת ההפקות טלית שהסכימו להשקיע חצי מהכסף על די.וי.די, וחצי מיליון אני שמתי. זה היה או זה, או לקנות דירה. לקחנו הימור גדול, והוא השתלם".
את אותו סרט, "לטבע נולד", אפשר היום למצוא ביוטיוב, גם הוא מקור הכנסה נאה. העובדה כי היה צריך להשקיע את כספו האישי, מחדדת את ההבדל בינו לבין רבים אחרים בתחום. עוז הוא לייט בלומר, הוא הגיע לתעשיית הבידור בגיל 30, בלי ניסיון של הופעות או לימודים בבית ספר במשחק, ונטול חברים בברנז'ת הילדים. "ראיתי אז תקרת זכוכית שקשה לשבור, את כל הגדולים והמוכרים - יובל המבולבל, דץ ודצה, רינת גבאי, הסתכלתי עליהם ברצון וכמיהה להיות במקום שהם נמצאים בו. היום אני יכול להגיד ששברתי את התקרה הזו, אבל היו שנים שלא הרגשתי ככה. הרגשתי שזו קליקה סגורה ואני אאוטסיידר".
במה זה התבטא?
"הרגשתי שאנשים בתעשייה חושדים בי, באיש החדש שלא בא מהתאטרון או מבית ספר למשחק. היו כאלה שהייתי נעלב מהם, פגע בי שניסו למדר אותי. יש תככים בעולם הזה, אבל אני מעולם לא שיחקתי את המשחק. אני לא יכול לצאת עם איזה מפיק חשוב כדי למצוא חן בעיניו. בעולם הבידור רואים את זה הרבה, להיות חבר של מי ששווה להיות חבר שלו. יש מי שמסוגל לזה, לא אני".
אתה עדיין מרגיש שונה מהקולגות שלך?
"תראי, אני מביא משהו שונה. אם כולם אומרים שצריך לעשות שירים, להצחיק ולהשתטות, אז זו לא הדרך שלי. יש לי דרך ברורה. אני רוצה לגרות את הילדים לעזוב את המסך והטלפונים לצאת לטבע, לראות חיות ואת העולם".
אבל הילדים שאוהבים אותך רואים אותך על מסך וקונים מרצ'נדייז מפלסטיק.
"הטכנולוגיה היא בסדר, ברגע שאתה לא מאבד את הדברים הטובים שיש לעולם להציע. היום זה נהיה יותר מדי, הילדים לא מתעניינים בכלום חוץ מהמסך, כל הקטנטנים יושבים ולא מדברים אחד עם השני. אני רוצה שהילדים שלי יהנו לשחק בחוץ ולטייל בשדה, בגילם הייתי חוקר ונהנה מהטבע. את לא תראי בסרטים שלי את העולם הפלסטי, אני אמחוק סצנה שלמה אם רואים עמוד חשמל או כבל".
אני מזהה ילדים כמוני תוך 10 שניות
התשוקה לטבע לא רק ליוותה את כל חייו, אלא לדבריו, ממש הצילה אותו, כילד שסבל מהפרעות לימודיות קשות. "אובחנתי בגיל צעיר כבעל הפרעת קשב וריכוז ברמה הכי גבוהה שיש. הייתי דיסלקט, דיסגרף, דיסקלקוליה, הכל. פשוט לא יכולתי ללמוד. אני עדיין מאובחן בזה, יש לי חבר שצוחק עלי, הוא אומר - שנינו דפוקים, אבל אתה גם מטומטם, כי אתה משלם הרבה כסף כדי לקבל על זה תעודות ואבחונים'".
היית ילד ריטלין?
"לתקופה קצרה. היו אומרים שאם אני לא אקח ריטלין המורה תקח אופטלגין, אבל זה עשה לי לא טוב. המחיר על הריטלין הוא נורא, זה הופך אותך לזומבי, מדכדך, עושה לך כאבי בטן וחוסר תאבון. היום אני חושב שזה נורא לתת חומר כימי לילד כי המערכת לא מתאימה לו, צריך לשנות את המערכת. כשלא הסכמתי לקחת יותר ריטלין, אמא שלי ריחמה עלי, ונלחמה במערכת כדי שאני אצא מהכיתה מתי שאני רוצה. אז פשוט הייתי הולך לספרייה וקורא על בעלי חיים".
עיניו נוצצות כשהוא מדבר על הדרך בה הוריו טיפלו בו. שניהם אנשי חינוך - אביו היה מדריך בפנימייה, אמו מנהלת אגף חינוך בעיריית הוד השרון. "אני הרי הייתי הסיוט של מערכת החינוך. אבל ההורים שלי תמיד אמרו לי כמה אני שווה, הם העלו לי את הביטחון. הם הבינו שאוקיי, אני לא אהיה גאון במתמטיקה וגם לכתוב יהיה לי קשה, אבל חיזקו את היכולת שלי ללמוד בעצמי, להבין בטבע, לרכוש ידע על חיות. היום אני מזהה ילדים כמוני תוך 10 שניות. אני מספר להורים שלהם שגם אני הייתי ככה, והתחזיות לגביי היום מאוד קודרות, אבל הם חייבים להגיד לילדים שלהם כמה הם שווים".
ופשוט לוותר על הישגיות אצל הילד? לוותר על ציונים טובים?
"כן. במקום זה צריך לחזק את התכונות החיוביות, להשלים עם זה שיש דברים שהילד שלך לא יהיה בהם טוב. אגב, בסוף כן הצלחתי לגמור תיכון, יש לי תעודת בגרות איפשהו".
ואיפה ההפרעה פוגשת אותך היום?
"היום אני לא לוקח ריטלין, אני עושה דברים שאני נהנה ואוהב ומעניינים אותי. יש לי אי שקט יצירתי וקשה לי להרדם, הווליום שאני נמצא בו ביום כל כך גבוה, שקשה לי להנמיך אותו בלילה, אבל זה בסדר כי זה מנותב לדברים טובים. אבל עדיין מאוד קשה לי עם בירוקרטיה, וכל מי שאי פעם עבד איתי יודע את זה. לקחת את האוטו לטסט בשבילי זה סיוט. תמיד היו לי אנשים שעשו דברים כאלה בשבילי בתשלום".
ויש לו גם את מיכל, רעייתו מזה עשור, שהייתה גננת כשהכירו וכיום עובדת בחברה להפקת ארועי, ולעיתים מפעילה אותו גם מקצועית. יחד הם חולמים להפוך את "רוי בוי" לאימפרייה בינלאומית של מוצרים ותוכן, "אני חושב שהמוצר שלי הוא יוניק, הוא יכול לעבוד גם בחו"ל. אני חושב לתרגם אותו", הוא אומר.
היית עוזב את הארץ?
"לא, אני אוהב את הארץ שלנו, וזה המקום שלי. הכיף שלנו כמשפחה זה לא ללכת לקניונים, אני גם לא יכול כבר כי תמיד מזהים אותי, אלא ללכת למדבר ולצלות תפוחי אדמה על האש. ככה אנחנו גם נלחמים בהתברגנות כשאני מרגיש שהיא מגיעה".
ובכל זאת, הרגע הזה שבו אתה הופך מהנער שצועקים עליו לזה שצועק, הוא לא קל. זה רגע שאתה מבין שהתבגרת.
"זה כל העניין, שהנעורים שלי בכלל לא כאלה רחוקים. אני עדיין זוכר מה זה להיות בן 16, אבל הייתי מתנהג אחרת מהנערים האלה. הכיף שלי בגילם היה לנסות לתפוס עטלפים ולרכוב על החמור, לא להפריע לשכנים. גם לא הייתי שותה ולא מעשן, למרות שכולם חושבים שאני מנפס כל היום בגלל השיער שלי".
חושבים שיש לך כיוון?
"כן, באים אלי אחרי הופעות ומבקשים ממני ג'וינט, ואני מסביר שאני לא מעשן, אני בכלל פריק של בריאות. שכל אחד יעשה מה שבא לו, כן? אבל אני לא בקטע".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: חיה וידר | איפור ושיער: מיכל ארן | ע. צלם: עוזי אברהם | יחצ רוי בוי: חברים הפקות | בגדים: אוברול שחור: רנואר, חולצה מכופתרת פרחים, מכנסיים כחולים עם פסים: באמוס סקוואר כיכר המדינה, חולצת סריג לבנה: רנואר, חליפה משבצות: באמוס סקוואר כיכר המדינה
התמונות צולמו בפארק "ארץ הצבי", מושב אלישמע.