בסוף השבוע שעבר נחת בישראל פיל רוזנטל, יוצר ומפיק הסיטקום האמריקני המצליח "כולם אוהבים את ריימונד". רוזנטל (49), יהודי-אמריקני, שזוהי לו הפעם הראשונה בישראל, לא הגיע לכאן למטרות משפחתיות או לחיזוק שורשיו היהודים. הוא בא להשתלב בתעשיית הטלוויזיה המקומית.
בראיון בלעדי שהעניק ל"גלובס" עם הגעתו, הוא מסביר זאת בפשטות. רוזנטל: "העסקים גרועים. המשבר הכלכלי השפיע על תעשיית הבידור. יש פחות עבודה, פחות תוכניות מופקות. נוצרים פחות סיטקומים, שזה מה שאני עושה. המצב אילץ אותי להתגוון".
על בסיס ההתגוונות שעליה הוא מדבר, רוזנטל לוטש עיניים אל מרכז הפריים-טיים הישראלי, כשבקנה שתי סדרות שאותן הוא מפתח בימים אלה ממש. הוא גם לא שולל עיבוד ישראלי ל"ריימונד" (רוזנטל: "יקראו לזה: "כולם אוהבים את יצחק").
הסדרה הראשונה היא סיטקום שבמרכזו משפחה יהודית, והשנייה, בהפקה משותפת עם סטיבן ספילברג, באמצעות אולפני "דרימוורקס", נחשפה לראשונה ב"גלובס" בשבוע שעבר: סדרת ריאלטי בז'אנר הדוקו-דרמה שתצולם ותתבסס כולה על הנעשה במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. "ספילברג בא אלי וביקש ממני לחשוב על עשייה טלוויזיונית בישראל", אומר רוזנטל. "הצעתי לו לעשות סדרת ריאליטי על בית החולים שערי צדק, שלה משפחתי ואני תורמים כסף במשך יותר מ-50 שנה.
הוא אהב את הרעיון של בית חולים עמוס מאוד שבו אתה שם את הדת שלך מחוץ לדלת. החולים הם ישראלים חילוניים, חרדים, ערבים, וחלק מהרופאים אמריקניים. הסדרה תשודר תחילה בערוץ "סאנדאנס" האמריקני, ואנחנו יוצאים בקרוב מאוד לדרך.
"במהלך פיתוח הרעיון של הריאלטי בשערי צדק, נזכרתי שהיה לי פעם רעיון לסיטקום על משפחה יהודית, שיהיה מושלם לטלוויזיה הישראלית. במהלך השהות שלי, אני הולך לדבר גם על זה. כמו שאמרתי, צריך להתגוון".
גם משפחת בארון, המשפחה של ריימונד, היא משפחה יהודית.
"וגם איטלקים - המשפחה של ריי רומנו, עליו מבוססת הסדרה, הם איטלקים. אבל יש הרבה דמיון בין איטלקים ליהודים".
אתה מעורה בעשייה הטלוויזיונית הישראלית? יצא לך לראות סיטקומים ישראליים?
"ראיתי את 'החיים זה לא הכול'. אני רוצה לראות את 'רמזור'".
איך אומרים ריימונד ברוסית
מדי שנה מגיעים לביקור בישראל יוצרים ומפיקים יהודים המחזיקים בעמדות בכירות בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית, ובשנים האחרונות דואגים אלה להסיר את אבק הכוכבים מעיניהם של אנשי טלוויזיה מקומיים ושאפתנים.
השנה היה זה דארן סטאר, יוצר "סקס והעיר הגדולה", בוורלי הילס 90210" ו"מלרוז פלייס", שטען כי לא כל הנוצץ זהב, כשסיפר על קשיים שבהם הוא נתקל בניסיון להחדיר לשוק סדרות חדשות. מהשיחה עם רוזנטל מתקבל רושם דומה, אולי אף חד יותר.
"כולם אוהבים את ריימונד" זוכת פרס ה"אמי", מילאה את החלל שנוצר עם ירידתה מהמרקע של "סיינפלד". היא שודרה במשך תשע עונות רצופות, מ-1996 ועד 2005, בפני יותר מ-20 מיליון צופים אדוקים מדי שבוע, והיא עדיין משודרת בעשרות מדינות ברחבי העולם בשידורים חוזרים. מהנתונים הללו אפשר להסיק כי לרוזנטל יש מניית זהב בתעשייה, אך המציאות, על פי האחרון, שונה בתכלית.
"בהוליווד דברים לוקחים זמן", אומר רוזנטל בהכנעה, ומוסיף: "אתה יכול למות מלחכות ליד הטלפון".
גם אתה, זוכה אמי, עם קרדיט על אחד הסיטקומים המצליחים בטלוויזיה האמריקנית, צריך לחכות ליד הטלפון?
"כן".
אין לך דלת פתוחה?
"יש לי דלת פתוחה לפגישה. אבל ברגע שאתה מדבר על הוצאות כספיות, התהליך מתחיל לקחת הרבה זמן".
יש לסטודיו ולרשתות כזה זיכרון קצר?
"כן. בהחלט. זו הדרך המושלמת להגדיר את זה".
ברם, אין צורך לדאוג למצבו התעסוקתי של רוזנטל. בזמן שחיכה ליד שפופרת הטלפון, הוא המשיך לכתוב ולפתח רעיונות ("אני כותב במיטה עם הלפטופ, זה הכי נוח"), מה שהותיר אותו כאחד היוצרים העסוקים בתעשייה ההוליוודית.
רוזנטל: "אני עובד על כמה פרויקטים חדשים. הרבה פרויקטים בעצם. אני כותב עכשיו דרמה ל-HBO, כתבתי תסריט ל-BBC, נסעתי השנה למוסקבה לעזור בעיבוד של 'כולם אוהבים את ריימונד' לרוסית. עשיתי סרט דוקומנטרי על העשייה של הסיטקום הרוסי הזה. הסרט נקרא: 'מייצאים את ריימונד', והוא די מצחיק. מה עוד אני עושה? אני כותב סרט לאולפני 'יוניברסל' המבוסס על חופשה שיצאתי אליה, שהייתה נוראית".
בין תיאטרון לסרט
על-פי רוזנטל, אין נוסחה אחידה לכתיבת סיטקום.
"יש מבנה, כי כל פרק הוא בן חצי שעה. מעבר לכך, יש סגנונות שונים, ולכל סגנון - חוקים משלו. יש סיטקומים שנראים כמו סרט. בלי קהל, כשאתה לא שומע את הצחוק של הקהל. יש את הדרך שבה עשינו את 'ריימונד': צילמנו באמצעות ארבע מצלמות במקביל, מול קהל שיושב באולפן, כאילו שזה מחזה בתיאטרון.
"לא השתמשנו בצחוק מזויף, מוקלט. אלה היו אנשים אמיתיים שישבו באולפן. אם תשים לב, תראה שהשחקנים מחכים עד שהצחוק נרגע, ורק אז הם ממשיכים לשחק. כמו במחזה. בעיניי זה נפלא, אני חושב זה מאוד מרגש. זה באמצע כזה - בין תיאטרון לסרט. יש לך את האספקט של ההופעה, ואתה יכול להקליט ולערוך את זה. אני אוהב את הצורה הזו. חשוב לציין שאנחנו לא התוכנית הראשונה שעשתה את זה. גם 'סיינפלד' ו'חברים' עבדו כך".
יש זמנים טובים או פחות טובים ליצירת סיטקום?
"שאלה טובה. מתי זה זמן טוב לצחוק? הרי זה אף פעם לא רע לצחוק. לפעמים זה עניין של מינון. כשהסיטקום פופולרי יותר מדרמה, ואז לאנשים נמאס מסיטקום, הם רוצים דרמה או ריאלטי, ואז הם חוזרים לסיטקום. אבל יש כל-כך הרבה ערוצים בטלוויזיה, וכל הז'אנרים יכולים לחיות ביחד".
ומתי הרגשת שאתה ממצה את הפוטנציאל?
"הייתי אומר שבמהלך העונה הראשונה ראינו את הפוטנציאל, שדברים עובדים ואפשר להמשיך לרוץ. להרבה תוכניות אין את המותרות הזו. אם הן לא מביאות רייטינג על התוכנית הראשונה, מבטלים אותן אחרי התוכנית השנייה. זה נורא ואיום. אין להם הזדמנות. לנו היה מזל, קיבלנו הזדמנות למצוא את נקודות החוזק של התוכנית ולפתח אותן".
מה היו מבחינתך נקודות החוזק?
"הכתיבה והמשחק. לא היו לנו אפקטים ושחקנים צעירים וסקסיים. היו לנו תסריט ומשחק אמין, זה מה שהיה לנו. ולמזלנו זה היה מצחיק".
מה בעינייך מספר השנים האידיאלי לחיי סדרה?
"אין מספר אידיאלי. אתה רוצה להמשיך להריץ כמה שיותר. אנחנו הפסקנו את הסדרה שלנו אחרי תשע שנים, כי הרגשנו שזה מספיק, שסיפרנו את כל הסיפורים שרצינו לספר. אז עצרנו לפני שנהיינו מחורבנים. הרבה סדרות מתבטלות לפני שיש להן הזדמנות להתפתח. לפני שהן מגיעות לפוטנציאל שלהן. רק בגלל הרייטינג, ואז הרשת רוצה לעשות משהו אחר. לנו היה את המזל גם לחיות חיי מסך ארוכים, וגם לסיים בדרך שבה רצינו לסיים".
כמה תסריטאים עבדו על כל פרק?
"עשרה, כולל ריימונד ואני. לפעמים עשינו 26 פרקים בסדרה. צילמנו פרק בשבוע, ויש חזרות, ושכתובים, וצילום. הרבה עבודה. מה שהיה קורה זה שאחד התסריטאים היה בא עם סיפור מהבית. הוא בנה את הדראפט הראשון, ואז כולנו הוספנו לזה עוד ועוד שכבות".
כל תסריטאי עובד על דמות שונה, או שעובדים ביחד על כל סצנה?
"כשאתה עובד על סיטקום, אתה צריך למצוא את הקול של התוכנית. צריך שיהיה חזון. בתוכנית שלנו בגלל שאני יצרתי את התוכנית, אני הייתי החזון. לכולם היה 'סיי', אבל רק אחד נוהג במכונית. לכן הטון היה דומה בכל פרק".
בישראל, כנראה שלא יהיה לך את הלוקסוס של עשרה כותבים לכל פרק.
"לא? אז אם כך, לא נעשה הרבה פרקים".
