איך הפכה "בנות" לסדרה הכי מדוברת בטלוויזיה?

אני לא רוצה לדבר על "סקס והעיר הגדולה", אני רוצה לדבר על "גירלז". אבל רק בשביל להוציא את זה מהסיסטם, נגיד ש"בנות", הסדרה החדשה מבית HBO שתעלה ב- 2.5 ב"יס", מתרחשת בניו יורק ובמרכזה ארבע רווקות צעירות. בדומה לקארי בראדשו וחברותיה, גם החברות של הגיבורה האנה מתעסקות בסקס, בחורים ודילמות מקצועיות, רק שהן לא עושות זאת תוך כדי הידוס על עקבי ג'ימי צ'ו ברחובות מנהטן אל תוך הדירות שלהן בסוהו או באפר איסט סייד, אלא בפלאטס בלויות בברוקלין. "בנות" היא הסדרה של הבנות שגדלו על "סקס והעיר", וגדלו להיות לא דומות לגיבורות שלה בכלל.

האנה למשל, גיבורת הסדרה, שונה מכל מה שגדלנו עליו ב"סקס והעיר". היא מתמחה ללא שכר בהוצאת ספרים, עד שההורים שלה מחליטים שנמאס להם לממן את סגנון החיים ה"גרובי" שלה, לדברי אמה. בזמנה החופשי היא עושה סקס דוחה במיוחד עם בחור שלא ממש שם עליה, וגרה עם שותפה שבעצמה נגעלת מהחבר שלה. גרובי, בייבי.

את האנה מגלמת לינה דנהם, שגם כתבה את הסדרה וביימה את רוב הפרקים שלה. דנהם עוד לא בת 26, וכבר אפשר למצוא ברזומה שלה שני סרטים קצרים, שתי סדרות רשת וסרט אחד באורך מלא. הסרט, "רהיטים זעירים", דרמה דלת תקציב שגם אותה כתבה, ביימה ושיחקה בה בתפקיד הראשי, קצר שבחים ופרסים בנישה העצמאית ובפסטיבלים ברחבי העולם (כולל קפיצה לפסטיבל הקולנוע בירושלים). דנהם הפכה לאחד השמות הלוהטים של הקולנוע העצמאי, מה שהוביל בסופו של דבר לשיתוף הפעולה שהוליד את "בנות", עם מפיק העל ג'אד אפטאו.

בשנים האחרונות הפך ג'אד אפטאו למלך הקומדיה ההוליוודית. הסרטים עליהם הוא חתום, בין אם כבמאי, תסריטאי או מפיק, הגדירו מחדש את ה"באדי-מובי". הם אופיינו בהומור סטלנים וולגרי לעיתים, לצד רגישות וטוב לב אדיר שאפיינו את הגיבורים הלרוב לוזרים שלו. בשנה האחרונה סימן אפטאו עוד ציון דרך בקריירה, כשהפיק את "מסיבת רווקות", סרט שכונה "הבאדי-מובי הראשון לבנות" והפך לאחד הסרטים המכניסים ביותר שלו. פתאום נוצר מצב בהוליווד בו סרט שמיועד, כביכול, לבחורות בלבד, יכול להפוך להצלחה קופתית מסחררת שאפילו גורפת שתי מועמדויות לאוסקר.

מי שמצפה להומור של אפטאו כפי שבא לידי ביטוי ב"מסיבת רווקות" או בקומדיות האחרות שלו, לא ימצא אותו ב"בנות" (למרות שלא נופתע אם נחשף בהמשך למיצי גוף ומיני הפרשות). עם זאת, הרוח האפטואית מורגשת היטב, אבל נדמה שהוא דווקא חוזר למקורות, ו"בנות" מרגישה יותר כמו גרסת הפוסט-קולג' של "פריקס אנד גיקס" (סדרת הקאלט שהפיק ובוטלה לאחר עונה אחת בלבד) ופחות כמו גרסת הפוסט-אוקיופיי-וול-סטריט של, טוב נו, "סקס והעיר".

אם לשפוט על פי פרק הבכורה, הציפיות ברובן מתגשמות. דנהם היא קודם כל כותבת מוכשרת. הדמויות שלה מתנהלות ומדברות כאילו יצאו מסרט של וודי אלן ומצאו עצמן בטעות בברוקלין, ובעיקר מאוד מודעות לעצמן. לכל אחת מהן צרות משל עצמה, ונדמה שהן מעדיפות להמשיך ולדשדש בבוץ בו הן נמצאות, רק כי הן יודעות שמה שמצפה להן בחוץ לא בהכרח עדיף. מארני, שותפתה של האנה לדירה, נמצאת במערכת יחסים עם בחור שכבר מזמן דוחה אותה, ונשארת כי היא יודעת שחבל להשקיע מאמץ בחיפושים. להאנה יש פרטנר קבוע לסקס, ולמרות שהיא טוענת שהוא מתייחס ללב שלה כמו לבשר קופים, היא ממשיכה לחפש ולהתענג על הרגעים בקרבתו.

זה מדכא וזה כואב ונוגע בכל העצבים החשופים. מכאן החיבור המיידי של המבקרים אל "בנות", ששיבחו את הטיפול הכנה של דנהם בסוגיות של המילניום החדש. מגזין טיים טען ש"בנות" "נועזת, עשירה בניואנסים ומצחיקה עד כדי כאב", וההוליווד ריפורטר כינה אותה "הסדרה הכי מקורית ומדויקת של התקופה האחרונה". למרות שנתוני הצפייה של פרק הבכורה לא היו גבוהים ביחס לסדרות אחרות שהושקו בערוץ, הביקורות האוהדות יעודדו להמשיך את "בנות" לעונה נוספת ב- HBO, שלא ממהרת לבטל סדרות על סמך רייטינג בלבד. זאת, כמובן, אם קללת אפטאו לא תדפוק את התכניות ותביא גם לביטולה של הסדרה הזו לאחר עונה אחת בלבד.

כנראה שאחרי ההצלחה פורצת הדרך של "מסיבת רווקות", הבינו בטלוויזיה שאין להם מה לפחד מנשים שיוצאות מהקווים שששורטטו עבורן ומעזות להופיע על המסך כשהן מחרבנות, עושות סקס צולע ולא פוטוגני, וגרוע מכך – שמנות. לפני שניכנס לדנהם לתוך ה- BMI, נדגיש שהמרחק בינה ובין אוביזיות רחוק כמרחק מאיה רודולף ממליסה מקארת'י. היא שמנמנה, מלאה, אם תרצו, אבל האופן בו היא מרשה לעצמה להסתובב בתחתונים (ולהסיר אותם) או לתת לזרועות שלה להשתפל אל מחוץ לאמבטיה בה היא יושבת עירומה ואוכלת קאפקייק, מבהיר באופן סופי עד כמה נמאס לנו לראות דמויות ראשיות שאפילו הפלזמה לא מצליחה להרחיב אותן.

דפני ליף של ברוקלין
האנה, ודמויות אחרות בסדרה, נתמכות כלכלית על ידי הוריהן. אם פעם היינו צופים ב"חברים" ושואלים את עצמנו איך הם מסוגלים להרשות לעצמם את הדירות האלו, "בנות" באה ולא מהססת לתת את התשובה. האנה מחזיקה ג'וב שאמור לקדם אותה לקראת קריירה כסופרת, אך בסופו של דבר היא צריכה גם לאכול. כשהיא מבשרת את זה לבוס שלה, הוא נותן בה מבט סוקר ומבקש ממנה להתקשר אליו כשתהיה רעבה מספיק.

גם אם הדמויות של דנהם לא כבשו את וול סטריט או הקימו אוהל ברוטשילד, הסדרה שהיא יצרה אומרת גם חלק ממה שניסתה לומר לנו דפני ליף. האנה חיה בלית ברירה מעבר ליכולות שלה, ומה שהיא רוצה זו עבודה שתשלם לה באופן הוגן ושתהיה לה קורת גג מעל הראש. האנה מסרבת להבין שבמציאות הנוכחית זו פריבילגיה לגור בניו יורק ולשאוף להגשים את השאיפות המקצועיות שלה, אבל ממנה לא היינו מבקשים לארוז ולעבור לגור בפתח תקווה.

קל נורא לבוז לניסיון של דנהם, בתם של זוג אמנים ניו יורקרים מצליחים, למכור לנו סיפור על קשיי ההתמודדות של צעירים אמריקאיים עם החיים שאחרי הקולג'. לדנהם, כאמור, היה פיצ'ר ביד בגיל 24 וחוזה לסדרה שנה לאחר מכן. לצידה משחקות ב"בנות" גם בנותיהם של מגיש הטלוויזיה בריאן וויליאמס ושל המחזאי והתסריטאי דיויד מאמט. לשמוע על כך מהן עלול להרגיש קצת כמו לקבל הרצאה על סובלנות מסא"ל אייזנר. אף אחד לא אוהב לראות ילדים עשירים מתבכיינים, אבל גם את הביקורות האלו מצליחה "בנות" להדוף, בעיקר בזכות הכתיבה של דנהם.

האנה מנסה להסביר להוריה שהיא "קולו של הדור. או לפחות איזה שהוא קול, של איזה שהוא דור". השורה הזו כנראה תרדוף את דנהם לנצח, אבל קשה שלא להתפעל אל מול הכנות בה היא מביאה למסך סיטואציות יומיומיות כמו שיחה על אמצעי התקשורת עם בחורים או רכילות עם חברה אחת על חברה אחרת. הגדולה האמיתית אולי היא הקז'ואליות אליה היא מתייחסת לסצינת הסקס שבפרק הראשון, אחת מסצינות הסקס הכי ריאליסטיות שנראו על המסך. וזה מצחיק כי זה מעורר בנו גועל לצד הזדהות עצומה. זה מצחיק כי זה כואב.

וזה מה שהופך את "בנות" לטובה. היא מסרבת למקם במרכזה מודל אנושי בלתי מושג, כזה שנצפה בו ונשקע בפנטזיות על ימים יפים של בלונד, רזון והגשמה עצמית. גם במובן הזה היא ממשיכה את דרכה של "מסיבת רווקות", ונדמה שהיא תהפוך לנדבך משמעותי בדרך להגדרה חדשה של נשיות על המסך. ה"בנות" הן לא מישהי שאנחנו רוצות להיות, אפילו לא גרסאות משופרות שלנו, אלא יותר דומות למי שאנחנו באמת. שמנות שמסתובבות בתחתונים.