אם תשאלו אותנו נכחיש: תוכניות הטלוויזיה שאנחנו מכורים להן בסתר

כמובן שמאז עבר המון טראש בנהר הטלוויזיוני ו"משפחת קרדשיאן" הפכה לסנסציה עולמית, אבל עבורי היא נשארה סטייה אישית ומביכה בהרגלי הצפייה שלי.

בדיוק כמו כל אופרת סבון ראויה, גם אצל הקרדשיאנס המוטיב הממכר הוא העושר של החמולה הטחונה, אבל שם אין תסריט צפוי והטקסטים המביכים הם כולם פרי יצרתם של המשפוחה.

אמא דיקטטורית, אבא חורג על בוטוקוס ומקבץ ייחודי של אחיות מוקפדות עם טונה של כסף, דיבור מעצבן ובני זוג ביזארים, מגדירים באמת את הסלוגן "חי בלה לה לנד" ויוצרים חווית צפייה בלתי ניתנת לזפזופ ואת השואו הכי טוב על המרקע.

ומעבר לכל ההסברים וההצטדקויות, הסיבה העיקרית לכך שמארז הסדרה (כל העונות) נמצא אצלי בבית, היא שקים הזאת היא ממש, אבל ממש כוסית.
(ספי קצב)

האנטומיה של גריי
מי שצפה באדיקות בשבע (ועכשיו שמונה) העונות של "האנטומיה של גריי" כבר יודע - מדובר בסדרה הטובה בעולם. כן, תצחקו, חיצי הלעג שלכם לא פוגעים בי. אני מגרדת את כבודי הרמוס מהרצפה וממשיכה הלאה, לעוד קרייסס אישי ורפואי שמלווה בווייס אובר מעצים, בכייני, מופרך ונפלא.

נכון, פרק המחזמר המביך כמעט ושבר גם אותי. גם ככה קאלי היא הדמות הפחות אהובה עליי באנסמבל (כריסטינה לנצח!) והאדם שהכי פחות הייתי רוצה שיקבע לי קרסול לאחר רעידת אדמה. לראות אותה שרה היה לי קשה, אבל שבע עונות של פורקן רגשי העניקו לי את היכולת לסלוח.

"האנטומיה" משמעותית ופורצת דרך לא רק בגלל שהיא הסדרה היחידה (סורי על הספוילר) שהראתה דמות מרכזית שעוברת, מרצונה החופשי, הפלה בפריים טיים האמריקאי. גם לא רק בגלל שהיא זנחה את הדמות הראשית שלה כשהבינה (קצת אחרי הצופים) שהיא פשוט מעצבנת - אלא בעיקר כי היא מצליחה להיות גם כל כך גרועה וכל כך מעולה בעת ובעונה אחת.

סדרה מרפאת היא כזאת שמעניקה לצופה את המתנה הגדולה מכולן – היכולת לבכות כמעט בכל פרק ולבוז לעצמך חרישית תוך כדי. כי מהו גילטי פלז'ר איכותי אם לא דפיברילטור לנשמה? אז קחו לכם ארבעים דקות בשבוע, תתאשפזו בסיאטל גרייס. בשביל הלב.
(נטע חוטר)

90210
זוכרים שברנדה ודילן שכבו לראשונה בפרק 21 של העונה הראשונה של "בוורלי הילס 90210"? זוכרים שדיוויד סילבר התמכר לסמים בפרק 20 של העונה הרביעית?

זוכרים שדונה הפסיקה לנג'ס ופתחה שעריה לדיוויד בפרק 23 של העונה השביעית, שברנדון בגד לראשונה בחייו בפרק 14 של עונה השמינית ושקלי נאנסה בפרק 26 של העונה התשיעית? זה פחות או יותר מה שקורה בפרק אחד של "90210".

מה שהתחיל כ"בואו נראה את ברנדה וקלי בסדרת ההמשך הזאת לבוורלי" הפך מהר מאד להתמכרות ולמנת טראש שבועית מזוקקת (לא כולל שידורי ליגת העל בכדורגל כמובן).

ההשוואה לסדרת האם מפסיקה להיות רלוונטית בערך מהפרק הראשון- הכל כאן מהיר יותר, עשיר יותר, סקסי הרבה יותר ועם כל הכבוד לקלי ושות', לסילבר יש חברות הרבה יותר כוסיות.

ספק גדול אם "90210" תגרום לי אי פעם לרצות לראות אותה בשידורים חוזרים כמו את אחותה הגדולה, אבל בשלב הזה של החיים, איפשהו בשנות השלושים של חיי הניין טו פייב שלי, השטניות של נעמי, הבכיינות של אנני והמשחק הגרוע של דיקסון באים לי בול.
(עומר מלכה)

אקס פקטור
שלום, קוראים לי ניר ואני מכור ל"אקס פקטור". זה השלב בו אתם אמורים לענות "אנחנו אוהבים אותך, ניר", אבל אל. לא צריך את האמפתיה שלכם למצבי המביך ובטח שלא את הצקצוקים. כן, נפלתי חזק לסם החרפתי, אך את הבחירה עשיתי בלב שלם.

אם שרדתי בגאון עשר עונות של "אמריקן איידול" ולא מעט עונות של "כוכב נולד" – ה"אקס פקטור" קטן עליי. נכון, מדובר בריאלטי מהזן הנמוך ביותר (כזה שבאמת לוקח את עצמו ברצינות), ועדיין הוא הלחם והחמאה של חובבי הז'אנר המוזיקלי, מוצר בסיסי אותו אני צורך כאחרון האמריקאים הרדודים והמשועממים.

כצפוי, אין הרבה חדש תחת הקאוול – הפאתוס של ההפקה תפור בדיוק למידת האגו של סיימון. אמנם יש מתחרים מעל גיל 30 (בהחלט משב רוח מרענן) ויש גם להקות (משב רוח מנג'ס), אבל בסך הכול מדובר באותה סוכרייה אמריקאית שבלונית וקלישאתית שמצצנו בעבר עד צרבת, מה שכמובן לא מפריע לניוון המוח שלי ולשעה ועשרים של ניתוק מוחלט ומבורך.
(ניר סלונים)

אקסטרים מייקאובר
המנחה הכריזמטי והקולני טיי פנינגטון וצוות המעצבים המתחלף והמאוד פוטוגני שלו מגיעים אל המשפחות הנזקקות ביותר המתגוררות בחורבות ברחבי ארצות הברית. במהלך שעה, הערוכה בדרמטיות יתר ומתובלת בקטעי מעבר דביקים, הם משדרגים את חייהם ופותרים את כל בעיותיהם הכלכליות, הנפשיות והבריאותיות של בני המשפחה בעזרת קירות גבס חדשים ועיצובים ראוותניים מעוררי קנאה.

כל חורבת ארבעה חדרים מטה לנפול עוברת מתיחת פנים דרסטית והופכת לארמון מתוחכם שמאובזר במיטב חידושים, מסכי פלזמה וחדרי שינה לפי נושאים. החצרות המוזנחות הופכות לגינות נוי מפוארות או שטחי משחק ואימון לילדים, המטבחים עוברים המרה למטבחי שף, ועל הדרך גם מכסים חובות, דואגים לקרנות קולג' או טיפולי שיניים לילדים.

 אם כבר גילטי פלז'ר, אז לפחות כזה שבמהלכו תחושת האשמה על הרביצה חסרת המשמעות מול המסך מתרככת לנוכח המצווה האמיתית הנרקמת מול עינינו ומתאפשרת בעיקר בזכות הרווחים שמביא הרייטינג הגבוה ורצונם של פילנתרופים מזדמנים במעט פרסום.

אקסטרים מייקאובר היא לא סתם תכנית עיצוב היא טלנובלה של שיפוצים, ואם יש לכם נשמה, זה ייגמר בדמעות.
(מיכל רגולנט)

קוגרטאון
מה שיפה בחיבה שלי ל"קוגר טאון" הוא שאין בה שום היגיון. מה לי ולג'ולס (קורטני קוקס) שחצתה את גיל 40, עושה בושות לבן שלה, מתייחסת לגרוש שלה כמו לילד קטן, משכינה שלום בין שתי חברותיה, מכורה ליין אדום, יוצאת עם כל מה שזז ומסיימת בזוגיות עם השכן הגרוש ממול? ממש אין קשר.

 אבל זה הזוי עוד יותר, כי "קוגר טאון" היא סדרה משעשעת, לפעמים מאוד, אבל די מעצבנת. כי מה שגרוע יותר מחבורה של מבוגרים שמתנהגים כמו ילדים קטנים עד כדי גיחוך ואינפנטיליות, זה ליהנות מהטמטום שלהם.

"קוגר טאון" מהנה כי היא כל הזמן קורצת. הדמויות מסמנות לנו כל הזמן שהן יודעות שהן מגוחכות. הריבים מגוחכים, ההומור מגוחך, הדאגה של ג'ולס לטראוויס מגוחכת, וכמובן שאין דמות יותר פאתטית ומודעת לפאתטיות שלה מבובי, הגרוש המובטל שחי בסירה במגרש חניה ומעביר את ימיו בהוראת גולף ואת לילותיו מחובק עם כלבו הענק.

בשלב מסוים, כמו רוב הקומדיות, גם "קוגר טאון" הפכה לצפויה מראש. כשג'ולס גוררת את כולם לעוד ערב שתייה (ניחשתם נכון – יין אדום) וטראוויס החרמן עולה לחדר עם החברה שלו - אפשר לנחש מאיפה תבוא הפאדיחה. אז למה אני אוהב אותה? כנראה בגלל לורי, שהכי מזכירה בסיפורים ההזויים שלה את פיבי.
(אסף נבו)

המנטליסט
כבר ידעתי את חלקי בסדרות בזויות שהן לחלוטין גילטי פלז'ר, החל מפורמטים מקומיים נידחים כמו "פרויקט מסלול" האוסטרלי, ועד "השיר שלנו" 2-4 (עונה 1 טובה). אבל המנטליסט היא גילטי פלז'ר מסוג אחר: זו סדרת טראש שמתחזה לסדרה עמוקה.

"המנטליסט" לוקחת את עצמה בכזאת רצינות, שאי אפשר שלא לגחך עליה, וגם הוליווד עושה את זה החל מבפרקים של "רוק 30" ועד ל"בניחוש חוקר". העלילה מתמקדת בפטריק ג'יין, אדם חד תפיסה המיומן בקריאת אנשים, והיא כל כך מופרכת עד שיום אחד נרדמתי בתחילת הפרק, התעוררתי לרגע באמצעו, הצבעתי על מישהו, אמרתי "זה הרוצח" ונרדמתי שוב. מיותר לציין שצדקתי.

דמויות המשנה כמובן פלקטיות לחלוטין, כי הסדרה היא ג'יין וג'יין הוא הסדרה – מהפתיח שכולל רק אותו ועד לחיוך צחור השיניים שלו שמעטר כל פריים שני. רשת CBS משלמת הרבה כדי שהבחור בחליפת 3 החלקים והשיער הבלונדי ימשך לפתור רציחות סקסיות - רק השנה הדיח בייקר את יו לורי מראש רשימת הגברים שמרוויחים הכי הרבה בטלוויזיה.

אז למה אני ממשיכה לראות את התוכנית כבר 4 עונות? ובכן, כנראה שאני אוהבת לסבול. או לפתור תעלומות לפני ג'יין ולהרגיש בשלה מספיק כדי לייעץ למשטרה.
(עידית נרקיס כ"ץ)

בהריון על עקבים
"אני לא מאמינה", פוערת יועצת ההריון רוזי פופ את פיה, "את כבר בחודש שביעי ועוד אין לך עריסה?! את בכלל לא מוכנה לתינוק הזה!". ההריונית ההמומה שמולה פוערת את פיה בחזרה. האב, בצד, עושה קולות של שטיח. ככה נראית סצנה טיפוסית בריאליטי ההורמונלי בתבל – "בהריון על עקבים" (של רשת Bravo האמריקאית, שאחראית לאסונות ריאליטי רבים). בסצנה הבאה רוזי דופקת על דלתה של אותה הריונית אומללה ולצדה פסיכולוגית. כי ככה ייעשה לאישה שעדיין לא מצוידת בעריסה כחודשיים לפני הלידה.

רוזי, בריטית חמדמדה, אוחזת במקצוע נובורישי להפליא: גורו הריון. היא מכינה נשים מאותגרות ללידה הקרבה – החל בטיפים לבחירת נני, וכלה במציאת מכון הכושר הנכון, כדי שכולן יוכלו לחזור לגזרה בצ'יק. היא עצמה עוברת טיפולי פוריות, ככל הנראה הייתה חסרה קצת דרמה בתסריט. על חוג הלקוחות שלה נמנות נשים ניו יורקריות ממוצעות – מדממות מזומנים ולא שונאות מצלמות (קצת כמו ה"מעושרות" של ערוץ 10, רק לפני המנופאוזה).

כנראה שאין קלישאה גדולה מזה שהתמכרתי ל"פרגננט אין הילס" דווקא בחופשת הלידה. אבל מפוצצת באוקסיטוצין ככל שהייתי, דמעה אחת לא הזלתי מול המסך. היו מקסימום נחירות גיחוך מזדמנות, ואלה לא גרמו לי לוותר על אף פרק ולהמתין בשקיקה לעונה הבאה.
(יפית פרץ)

הוליווד הילס
ערימה של פקאצות, מיליונרים, מפונקים, צבועים, מנותחים ומסולקנים שחיים את החיים הטובים. זה בדיוק מה שעושה לי את זה. המביך הוא שאינני נערת טיפשעשרה עם פוסטרים שתלויים לה מעל המיטה שמריירת על איזה ג'סטין ביבר, אני אמא בת 32 ובהריון, לעזאזל.

אבל זה מה יש: חבורת "הוליווד הילס" (וגם סדרת הבת "הסיטי") היא ללא ספק הגילטי פלז'ר הארור שלי כל וויקנד. עד כדי כך שאם אני מפספסת, אני דואגת להתעדכן ב-vod. למה? כנראה שמשהו ברדידות ובשטחיות בתוך השגרה המעייפת עדיין מגניב אותי.

 זה קצת כמו "בברלי הילס" דור 4S: בנות כוסיות בטירוף, לבושות במיני קצרצר, מאופרות בקפידה, וכל אחת עושה את החבר של השנייה. ואת כל זה, אנחנו מקבלים ב-20 דקות ערוכות כקליפ MTV עשוי היטב.

 ואם אבקש בכל זאת להוציא את עצמי עם טיפה של כבוד מהסיפור הזה, אני תמיד יכולה לומר שמדובר בחוויה אנתרופולוגית עמוקה, לצפות במסע העצוב של היידי מונטאג מצעירה אמריקאית מתוקה ותמה לבובת מין מנותחת ואומללה בזוגיות רומסת ונטולת כבוד. היי, מדובר כאן באמירה של ממש, לא?
(לילי שרצקי)

עקרות בית אמיתיות
נדמה ששילוב המילים גילטי ופלז'ר מעולם לא היה כה מדויק. עקרות הבית הנואשות, בין אם מדי.סי, או. סי. או כל סי אחר, חיות את החיים שאני הייתי אמור לחיות.

עשירות ושתויות הן מתמודדות עם משברים קיומיים שגם אני נתקל בהם בחיי היומיום - שוק הנדל"ן הכושל, תביעות משפטיות, ילדים סוררים ובקבוקי פינו גריג'ו ריקים (אצלי המשברים כמובן אחרים, למעט האחרון). את הכל הן עושות בחן של פיל בחנות חרסינה, כשמחדל מוביל למשבר שמוביל לאסון (כולם חברתיים, אין כאן טילים גרעיניים- עם כל הכבוד להפקה).

תמיד יש למי להתחבר - גרטשן הסלאט מ-או. סי או קאט חסרת הטקט מ-די. סי., תמיד יש לקחים להפיק - כמו לא לשפוט את הקנקן, כשרואים את טיילור -"גנבתי את כל הסיליקון מעמק הסיליקון וכרגע הוא בתוך השפתיים שלי" - מבוורלי הילס, או לחילופין איך לא להתמודד עם ריבים בין חברים.

לו רק היו פותחים את הליהוק לעוד דמות אחת, הייתי משתלב בצורה מושלמת. אחרי הכל, את משבר הפינו האחרון שלי פתרתי לגמרי לבד.
(יקי מדי)

מטבחי הגיהנום
ריאליטי שבו מתמודדים טבחים על תואר הבשלן הטוב באמצעות שורת משימות - נשמע לכם כמו מאסטר שף? אז זהו, שלא. "מטבחי הגיהנום" היא גרסה ברוטלית, אלימה ומלוכלכת של "האח הגדול", ויש גם אוכל ברקע. על המתמודדים שולט השף גורדון רמזי (שמתפקד גם כשופט הראשי במאסטר שף האמריקאי), אחד האנשים המעניינים והבוטים על מסך הטלוויזיה שלכם.

בלי סמס, בלי מועצת השבט ובלי סמדי בומבה – רמזי הוא היחידי שקובע את המשימות ואחראי להדחות ולמניפולציות, ומהר מאוד מגלים ששחקן הכדורגל הסקוטי, שלא מסוגל לסיים משפט בלי להוסיף קללה, הוא הדבר הכי טוב שאפשר לראות לפני השינה.

ואגב, הצופים הישראלים צריכים להודות ל-YES שמשדרים בארץ את הגרסה הלא-מצונזרת של התוכנית, וכך אנחנו נמנעים מהצליל "ביפ", שבוקע מהרמקולים בכל עשר שניות בגרסה המשודרת בארצות הברית.
(עמית סלונים)

ערוץ הקניות
השבוע נחשפתי לפלא אמיתי. זה גם עגלת סופרמרקט וגם כיסא, והם מחוברים לכדי מוצר אחד במחיר היכרות מדהים של 380 שקלים. כן, לפעמים המציאות עולה על כל דמיון -משפט שנכון במיוחד לערוץ הקניות - שהמציאות היא ממנו והלאה.

נמאס לכם מהמטאטא הישן? ישאל גבר סמכותי על רקע תמונותיה של אישה סתורת שיער באפור לבן שנאבקת עם מוט מטאטא, אין לכם סמרטוטים טובים לנגב איתם את הספינה שלכם? לערוץ הקניות הפתרונים.

הראשון שכבש את לבי היה ה"שאמ-וואו", סמרטוט הפלא עם הסרטון הכי משכנע בהיסטוריה של עולם הפרסום. אבל אז שקעתי עמוק לתוך רובה הצבע שיצבע את כל הבית בלי טיפת מאמץ, ומשם הדרך לעגלת הקניות שהיא גם כיסא הייתה רק עניין של בהייה.

אז אני מחכה לרגע שבו מבשרים בפרסומת שהמוצר קל לאחסון ואפשר לשים אותו גם מתחת למיטה וגם בארון, ואז אני מזפזפת הלאה, לטלוויזיה שיש בה מן האמת.
(מעין רודה)

מלחמת הקאפקייס
אני זוכרת את הרגע הראשון שבו ראיתי את יצירת המופת הטלוויזיונית "מלחמות קאפקייקס" – היה זה יום חופש אי שם בלוס אנג'לס הרחוקה, כשלא התחשק לי לצאת מהבית והחלטתי להקדיש יום אחד לצפייה בטלוויזיה האמריקנית.

איכשהו, זיפזפתי לערוץ האוכל ונפלתי על תוכנית ריאליטי שבמרכזה עומדים שלושה מתחרים (או מתחרות, אל תהיו שוביניסטים), שכל מה שמעניין אותם בחיים זה לאפות את הקאפקייק המושלם בזמן קצוב.

שלא תטעו, מסתבר שמדובר בלא פחות מאמנות, לפחות כך מבינים כשמקשיבים לשלושת שופטי התחרות. כל אחד מהם מנתח את הטעם, המראה, המרקם והמקוריות של העוגה הקטנה ומלאת צבעי המאכל הזאת, מי חשב שיש כל כך הרבה מה לומר על קאפקייק?

לא מעט מחבריי הטובים צוחקים על חיבתי הלא כל כך סמויה ל"מלחמות הקאפקייקס", מה שממש לא מפריע לי לראות את זה גם בארץ בערוץ האוכל. תכל'ס, מדובר בריאליטי אוכל, מתמודדים מוזרים, שופטים מוזרים לא פחות (בעיקר השופט הצרפתי), לחץ של זמן ומנחה חתיך אחד שמנסה להחזיק אותך בעניין במשך 45 דקות שלמות. האמת, איתי, הצליח לו.
(ויקי לבנט)

• 90210
• אקס פקטור
• קים קרדשיאן