ספק אם יש עוד דוגמה טובה כל-כך לחלמאות, כפי שמגלם בהווייתו ערוץ 10. החטא הקדמון הוא בכלל של המדינה. למה צריך ערוץ טלוויזיה מסחרי להיחשב כמשאב ציבורי? לעתים נדמה שהתפיסה הזאת היא אם כל החטאים. ההנחה שהאוויר בין האנטנות הוא רכוש המדינה, הוליכה לעדלאידע שנקראת "הרשות השנייה", הולידה מכרזים שברור מראש גם למנסחיהם וגם לניגשים אליהם, שאינם שווים את הנייר שעליו נכתבו - וכל היתר הוא כבר תולדה של הרעות החולות האלה.
הנה לכם מודל פשוט יותר: כל מי שרוצה להקים ערוץ טלוויזיה יוכל לעשות כן, החזקים ישרדו, המדינה תוכל לשחרר את חברי מועצת הרשות השנייה לעסוק בעניינים דחופים יותר, ובמקום לנסח חוזים דרקוניים בינה לבין הזכיינים, תגבה מהם מסים שאותם תוכל להשקיע כראות עיניה - אפילו בעידוד היצירה העברית המקומית!
לפעמים נדמה שהמודל המסחרי הזה הוא כל-כך פשוט, עד שאין סיכוי שיתקיים במדינת הוועדות, המליאות והמועצות. מה כן קורה? המדינה - שחושבת אמריקה, אבל מתנהלת כמו ברית-המועצות - הלאימה למעשה את האוויר, הזיכיונות לערוצי טלוויזיה מחולקים בצמצום, והרצון לשלוט עד כמה שניתן בתהליך מוליד יצורי כלאיים כמו ערוצים שאסור להם לשדר פרסומות, או ערוצים שכן מותר להם לשדר פרסומות, בתנאי שישקיעו גם ב"סוגה עילית" (לטעמו של הרגולטור, כמובן).
אחר-כך מתברר שהזכיינים לא עומדים בתנאים, ולהגנתם הם אומרים למדינה: "תראו, כל החוזה בינינו מבוסס על זה שאנחנו עושים כסף - ומזה משקיעים ביצירה המקומית, אבל כיוון שאנחנו מפסידים, מה אתם רוצים בדיוק שנשקיע?" המדינה מצדה, מושכת בכתפיים, משיתה עליהם קנסות ומאיימת שלא לחדש את הזיכיון, רק כדי להודיע שהזיכיון כן יוארך - ולדחות את הדיון על תשלום הקנס למועד מאוחר יותר.
רגע, אולי עלינו כאן על משהו. בלי משים הצליחה מדינת ישראל, באמצעות ועדותיה, שריה מועצותיה, שר התקשורת, גלעד ארדן, ארגוני היוצרים וערוצי הטלוויזיה שלה, ליצור כאן פרודיה מוצלחת על טלוויזיה. אז מי אומר שאין יצירה עברית מקורית? *
