אורי סלונים (30) הוא בן דודי היקר והאהוב. מעבר לכך שאני מכיר אותו מאז שהוא נולד, הוא גם אחד מחבריי הטובים ביותר. מעטים האנשים שמתאים להם התואר 'נשמה טהורה', אבל אורי הוא כזה בדיוק. יש לו לב זהב אמיתי, ואם זה לא מספיק - הוא גם חד וחכם כמו שד. אז נכון, אני הכי משוחד, אבל גם כל מי שצופה בו ב"בקרוב אהבה" אומר אותו דבר. הנוכחות שלו כובשת את המסך, וסיפור האהבה שלו עם מיכל שפירא ממיס לבבות.
למי שלא מכיר, זה סיפור על אהבה רומנטית כנגד כל הסיכויים. זכיתי להיות עד למפגש הראשון ביניהם, ואין ספק שזאת הייתה תשוקה ממבט ראשון. אבל הסיבוב ההוא לא היה מוצלח במיוחד, ואחרי שנפרדו אורי כבר התאהב במישהי אחרת. הם כבר היו על סף חתונה, אלא שאז אורי חלה בסרטן נדיר והבחורה נטשה אותו. מיכל חזרה לחייו והשיבה לו את האמונה באהבה ובעצמו, וכן, גם בחיים.
איך אתה מרגיש עם החשיפה?
"האמת שבאופן מפתיע אני ממש סבבה עם זה. אפילו נהנה. היה לי חשש מלראות את עצמי על המסך, כמו שאף אחד לא אוהב לשמוע את הקול שלו במזכירה, אבל אחרי שראיתי כבר כמה פרקים אני מופתע לומר שזה נראה לי בסדר באופן מוזר".
זה צעד מאוד אמיץ לחשוף את עצמך במצב כל כך רגיש. לא פחדת?
"כשרק התחיל הרומן עם מיכל היו לי המון תהיות אם להחשף או לא. בהתחלה לא הסכמתי לחשוף את המחלה. כאילו זאת בושה. לא רציתי שכל העולם יידע. אבל בשניה שהתחלנו לצלם הרגשתי כמו רמאי. נפל לי האסימון שאני פשוט לא מוכן לשים יותר זין ושאין לי במה להתבייש. רק במשך התהליך הבנתי שלא רק שאין במה להתבייש, אלא שיש לי גם מה להגיד".
אם לא הייתה מיכל, גם היית רוצה לחשוף את הסיפור שלך?
"נראה לי שכן. יש משהו במחלה המזוינת הזו שמנתק אותך מהחיים האמיתיים, ושולח אותך ליקום חצי מקביל שבו אתה נלחם על חייך - כמו איזה משחק מחשב שכזה - וביקום החצי מקביל הזה, אתה מרוכז לחלוטין בעצמך ובמה שקורה/יקרה לך. מין מצב אגואיסטי. בתוך כל זה החשיפה עושה לי משהו, כמו איזו קריאה מרחוק ליקום הנורמלי שהשארתי מאחור".
ואיפה מיכל נכנסת בתוך כל זה?
"מיכל היא לא רק הפתח לחשיפה היא גם הרוח הגבית שלי. היא זאת שעודדה אותי לרדוף אחרי החלום שלי, ולהתגבר על פחדים ששיתקו אותי שנים. אולי היו מגיעות הזדמנויות אחרות לחשיפה, אבל בלי מיכל אני לא בטוח שהיה בי את האומץ".
איזה תגובות אתם מקבלים ברחוב?
"מאז הצילומים של התכנית קצת השתניתי. המטאטא שהיה לי על הראש נגזם, רזיתי עוד בגלל הטיפולים, אז תכלס, כשאני לבד כמעט ולא מזהים אותי. חוץ מבית החולים, שם אני להיט. עם מיכל ברחוב הכי כיף, כל הזמן אומרים לנו איזה זוג מדהים ומרגש אנחנו. אני גם מקבל המון ביקורות נלהבות על המוזיקה שלי שזה אולי הכי כיף. וכמובן, כולם מאחלים לי המון בריאות, אני מקבל פניות מאוד מרגשות בפייסבוק מאנשים שמתמודדים עם בעיות דומות, למשל למצוא אהבה בזמן מחלה. דברים אמיתיים, שבאמת מכאיבים לכל כך הרבה אנשים שלא מגיע להם כאב, ולראות אותנו בטלוויזיה גורם להם להתעודד ולהאמין שיש מי שיאהב גם אותם".
איך אתם מרגישים היום כשאתם רואים את התכנית?
"זה רגע שאני מאוד אוהב. בגלל שעבר הרבה זמן מאז הצילומים, וגם כמובן בגלל שהתוכנית ערוכה, יש ממש תחושה של מתח, למרות שבגדול כולנו יודעים מה קרה שם. אנחנו נורא מתרגשים מלראות את ההתחלה שלנו מצולמת, זה סוג של חלום של כל זוג. זה מציף תחושות פרפרים של ההתחלה וזה מגניב נורא. כמובן שמנגד גם צפים קשיים מהעבר ונקודות חיכוך בינינו, שמעניין לראות איך חלקן רלוונטיות עד היום, וזה יכול גם להציף אותן".
מה הכי קשה לך בזמן הצפייה?
"זה קשור להרכב הצופה. אם זה רק אני ומיכל זה שונה מאשר עם מיכל וההורים שלי. הרגעים שלי אישית הכי קשים, היא כשאני אומר את האמת המרה לפעמים. כמו הפעם שאמרתי שאני לא בטוח שאזכה לראות את גיל 35. אני ישר חושב על האנשים הקרובים אלי שרואים את זה ונכנסים לדיכאון. אבל זה מחיר האמת כנראה, צריך לתת מקום גם לכאב. הדבר שהכי הדהים אותי הוא כמה אני נראה לעצמי טבעי. אני לא שחקן ולא מנוסה מול מצלמה, והייתי בטוח שאהיה נבוך או מודע נורא, ואיכשהו גם בצילומים וגם על המסך אני נראה לעצמי כמוני".
וממה אתה הכי נהנה בתכנית?
"אני נורא אוהב את השיחות שלי ושל מיכל בתכנית. יש משהו בלראות את הרגעים האלו מהצד, שהוא הזדמנות חד פעמית. אני מת על האנרגיה של השיחות שלנו הכנות והישירות. אני גאה בנו".
כמו שאמרת, עבר הרבה זמן מאז הצילומים. רוצה לשתף אותנו במצבך היום?
"מבחינה רפואית אני עדיין בתהליך החלמה. הסרטן עוד קיים, אבל אני נלחם בלי סוף כבר שמונה חודשים בכימו והיד עוד נטויה (תרתי משמע). בנוסף, אני גם מקבל טיפול ביולוגי שנחשב למתקדם מאוד, ועוד המון טיפולים אחרים במרפאות פרטיות ובניסויים. למרות הכל וטפו טפו דאבל קליק על עץ, אני מרגיש בסדר בסך הכל. יש תופעות לוואי, אני לא אשקר. זה יכול להיות קשה, ולאו דווקא מהכיוון הצפוי. לאחרונה אחת התרופות גורמת לי למעין פריחה מטורפת על כל הפנים, ואני מסתובב בעיר נראה כמו איזה חולה צרעת. ברגע הראשון היה לי מאוד קשה עם זה. ממש לא רציתי לצאת מהבית, אבל בזכות העבודה הקשה שאני עושה עם הפסיכולוג שלי ובעזרת המנעות אובססיבית ממראות, גם את זה דיפדפתי".
"גם אני וגם מיכל לא אנשים מאמינים במיוחד, ולחתונה אין איזה ערך עליון בעיני שנינו. זה טקס חברתי נחמד. מסורת זה סבבה ואני בעד, אבל בתוך כל המסע שאנחנו עוברים עכשיו, ההתעסקות בזה, כמו בלעבור לגור ביחד בדירה משלנו, הוא טפל. בפועל אנחנו חיים את ההוווה ואנחנו גרים ביחד אצלי בבית והכי כיף לנו פה. זה מאוד נוח ופרקטי כרגע. כשאני אחזור למציאות נורמלית ואפשר יהיה לנשום ולתכנן קדימה אז נדבר על חתונה".
ומה לגבי ילדים?
"ילדים זה סיפור אחר. אני מרגיש מוכן להיות אבא מגיל 28 בערך. תמיד רציתי ילדים ולא היה לי ספק לגבי זה. יותר מזה, אני גם יודע שאני ומיכל נהיה הורים מעולים. יש בינינו איזון מושלם, ככה שהילדים יצאו לא משוגעים כמו האמא שלהם ולא חננות כמו האבא שלהם. אז כן, אני מאוד רוצה ילד עכשיו, אבל זה יהיה מאוד חסר אחריות בשלב הזה. זו דילמה קשה שאני חושב עליה המון, אבל בנושא הזה קשה לי 'לחיות את הרגע' ולהיות אמיץ".
לפעמים אתה גם פסימי? מטריד אותך "מה יהיה אם"?
"למיכל יש גישה מעניינת לנושא שאני מתחיל לאמץ, מבחינתה אין 'אם'. אין אופציה כזו. השאלה היא כמה חרא נאכל בדרך. ובזה אני מסודר. יש לי תאבון בריא ואני לא בררן".
מה חשבת אחרי שהאקסית נטשה?
"זו היתה תקופה חשוכה מאוד, שהתנקזו בה המון דברים קשים. קודם כל, הבשורה הקשה שאני חולה בסרטן, אחר כך ההתמודדות עם ההתמוטטות שלה והעזיבה שלה, ובנוסף לכל זה הגיע הניתוח שעברתי מיד אחרי. הניתוח היה האתגר הפיזי הגדול ביותר שעברתי בחיי. אי אפשר שלא להשבר. כדי לא להשתגע ניסיתי למצוא סיבות הגיוניות לעזיבה שלה ולנסות להצדיק אותה. ויש בזה משהו. מי תרצה לצאת עם חולה סרטן בן 30? מילא אם הייתי כבר נשוי, אבל להתחתן עם בנאדם כזה?! למה לך? למה לך להכניס לחיים שלך פחדים כאלה ואי ודאות כזו? אנשים הרי רק מחפשים יציבות. בכל אופן אלו המחשבות שהתרוצצו לי אז בראש. האמנתי באמת שאשאר לבד. וזה הדבר שהכי הפחיד אותי. יותר מלמות".
היית בטוח שלא תמצא אהבה שוב?
"היקום עובד בדרכים מוזרות, כי בזמן שהתאוששתי מהניתוח, ואני לא מדבר על חודש אחרי, אלא עדיין בבית חולים עם חמישים תפרים בבטן, בקושי מסוגל ללכת, התחיל להרקם רומן ביני לבין מישהי שהכרתי. זה היה הזוי במיוחד. זה הרגיש כאילו העולם מוכיח לי שאני טועה. לא רק שיש מי שתרצה אותי עם הסרטן, הנה מישהי שרוצה אותך גם בתור רבע בנאדם, שיוצאים ממנו צינורות. זה ממש הרים אותי, וכמובן שזה נגמר באותה מהירות שזה התחיל, אבל זה לא ביאס אותי יותר מדי, כי זה כן הצית בי את האמונה מחדש".
"זה היה כל כך מפתיע שלא יכולתי שלא לתהות לאיזו שריטה שלה זה מתאים, אבל הבנתי בסופו של דבר שזה לא משנה. תמיד יש תירוץ להתחלה. תמיד אנשים נדלקים על מישהו כי הוא פורט דווקא על הנקודות היחודיות שלהם. בסדרה 'האוס' מישהי אמרה פעם, שהחיים הם סדרה של חדרים וכל פעם אנחנו פותחים דלת לעוד חדר ופוגשים אנשים חדשים. בסופו של דבר לא משנה הדלת אלא האנשים שאיתם אתה נמצא בחדר. אפילו כתבתי על זה שיר שנקרא 'אחות' ומתאר בדיוק את התחושה הזו. הנה כמה שורות: "הי אחות, הכניסיני בתחת/ הי אחות, תראי מה יש לך מתחת/ לכל ההבטחות/ לא תצליחי לאחות/ את הלב השבור/ אני אקח את כל מה שיש לך לתת/ לא איכפת לי בכלל שזה לא באמת".
ואז חזרה מיכל לתוך חייך. הופתעת?
"גם כשהתחיל הרומן עם מיכל תהיתי למה היא בחרה בי למרות המחלה. כנראה תמיד תשאר בי קצת צלקת במקום הזה, שלא מאמין שרוצים בו למרות המחלה. חשבתי שאולי זה בא לה טוב בגלל הסדרה. שאולי היא פשוט מכורה לדרמה והיא תעזוב כשזה ישעמם אותה, ועוד כל מיני מחשבות מטופשות כאלה. היום אני מבין שהסרטן היה רק דלת, ומה שחשוב זה שאנחנו ביחד. באותו החדר".
"בפנטזיה הפרועה, להבריא כמובן. חוץ מזה, לפרוץ בגדול עם המוזיקה, לכתוב, להלחין, לנגן, להופיע, להקליט, לעשות ילד עם מיכל ולהתחתן. לא בהכרח בסדר הזה. ואני מאחל לעצמי שלעולם לא תאבד לי התחושה הזו שיש לי עכשיו. תחושת הערך לחיים".
אתם חושבים שיש סיבה גורלית למחלה ולמפגש ביניכם?
"אני לא מאמין באלוהים. אולי אפשר לקרוא לזה אקזיסנציאליסט או סתם מציאותי, אבל אני מאמין בטבע, ובזה שמה שקורה הוא מה שקורה ואין אף ישות ערכית ששופטת אותנו. איך אומרים - אין צדק. יש לי שיר שכתבתי שנקרא 'חוג הסרטן' שאני אומר בו 'דמות ראשית בסטטיסטיקה האנושית', מה שדי מסכם את הגישה שלי לכל נושא הגורל. אני כן מאמין בטיפשות וביהירות של בני אדם. זה הדבר היחיד שנשאר קבוע לאורך כל ההיסטוריה. פעם טובי המוחות של העולם טענו שהוא שטוח. והם היו בטוחים בזה וסיפקו את כל ההוכחות. אני מתכוון לומר שאף אחד לא באמת יודע כלום, וכל מי שהבריא מסרטן מוציא ספר וטוען שהוא גילה את הדרך. אני לא אומר משהו נגד זה, אני בטוח שזה עוזר להמון אנשים. אבל לי זה לא מספיק".
למה לא?
"אני נורא קשה בזה, חשוב לי לדעת באיזה עולם אני חי בלי שימרחו אותי, רוצה את האמת ובפנים. ואני לא סקפטי מטבעי. אפילו היתה תקופה אחרי הניתוח, שנכנסתי קצת לכל הקטע הרוחני הזה וזרמתי לגמרי. הייתי עושה מדיציות ודיקור, תזונה מוקפדת ודמיון מודרך, טבילות בים באמצע החורף, קברי צדיקים, קבלה - מה לא. אחרי כל זה המחלה רק התפשטה עוד יותר, וכולם אמרו לי שזה רק הזדמנות להתחזק עוד יותר, אבל לי כבר היה ברור שזו לא הדרך שלי. אני מאמין גדול ביכולות של הגוף לרפא את עצמו, זה לא רוחני ולא נעליים בעיניי. אני בטוח שיש לנו יכולות שעוד גילינו, יש עוד עולמות שטוחים לגלות. אבל אני בטוח שאף אחד לא יודע איך. יש אנשים שמצאו את הדרך, אבל אני מאמין שהיא אינדבידואלית. לכל אחד דרך אחרת".
אז מה הדרך שלך?
"המסקנה שאני הגעתי אליה היא שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות למען ההבראה שלי, היא להפוך את החיים שלי לחיים שממש בא לי לחיות. שלא ארצה לפספס את החיים האלה בשום מצב. אז אולי באופן טבעי הגוף שלי יפנים ויעזור לעצמו להבריא. אבל גם זו רק תיאוריה אישית, ולא חושב שהיא היתה מתאימה לכל אחד - אבל זה בהחלט עוזר להתמודד".
לפני המחלה היית קופירייטר ותיק ומוערך בבאומן בר רבנאי. מתגעגע לחיים ההם?
"ממש לא. עבדתי כמו חמור בתקופה ההיא. לא היו לי חיים, ובשלב מסויים גם לא הייתי מסופק מהעבודה כבר. לא הייתי מאושר באופן כללי ובעיקר - קיבלתי את כל זה בסבבה. היום זה נראה לי עוול. מה יותר חשוב מלאהוב את החיים? כאילו, אם נגיע לקבר עם תעודת הצטיינות, יכניסו אותנו בלי תור או משהו?"
המוזיקה זה משהו חדש אצלך או שזה נולד בעקבות המחלה או הקשר עם מיכל?
"תמיד אהבתי מוזיקה. אני מנגן גיטרה כבר המון שנים. היה לי חלום פעם לעשות מוסיקה ואפילו למדתי ברימון, אבל אז הגיע המשבר כשהבנתי כמה זה מקצוע קשה בארץ ומה הסיכויים שלי באמת. זה הוציא לי את הרוח מהמפרשים וויתרתי. אולי קצת בפזיזות. היום אני מבין שזה גם היה מפחד, ולא העזתי לנסות וללכת על זה באמת. בזכות מיכל אני נותן לעצמי בפעם הראשונה את ההזדמנות ללכת על זה עד הסוף, ומה שיהיה יהיה. אני כותב ומלחין בלי סוף, וגם מיכל כותבת. חלק מהשירים אנחנו כותבים ביחד ומעבדים ביחד. אנחנו מופיעים ביחד ואני גם שר בחלק מהשירים, שזה בכלל משהו שלא חשבתי שאי פעם אעיז לעשות".
לאחרונה הם שיחררו את הסינגל הראשון שלהם, "סרט אחר לגמרי", שנכתב תוך כדי הצילומים בעקבות שיחה עם מיכל, והיא גם שרה אותו. הוא זכה לחשיפה בתוכנית עצמה, ברדיו וגם באתר זה. "אני מקבל המון תגובות נרגשות. רק המחשבה שאלפי אנשים שמעו את השיר שלי מרגשת אותי בצורה שאני לא יכול לתאר. לא הרגשתי כך אף פעם. וכבר יש סינגל שני בקנה".
ספר לנו עליו.
זה שיר מדהים שכתב המשורר המחונן, מאיר גולדברג. הוא גם המורה שלי בסדנת פיזמונאות, שהוא ודן תורן מעבירים כבר כמה שנים. את השיר הוא כתב אחרי ריב עם אישתו, וכשהוא הקריא אותו הרגשתי שהוא מקריא שיר שלי שעוד לא כתבתי. בלחץ פיזי ונפשי מתון קיבלתי ממנו אישור להלחין את הטקסט, ופשוט רצתי הביתה ולא יצאתי עד שהיה לי שיר. כמה זמן אחרי אני ומיכל התארחנו אצל מאיר ואשתו לארוחת ערב וביצענו להם את השיר. זה היה רגע מחשמל והיה לנו ברור שחייבים להוציא את זה. בימים אלה עובדים על להפיק אותו".
אז מה עוד מצפה לנו ממך?
אנחנו מופיעים יחד בכל מיני מקומות. חוצמזה, מיכל גם מוציאה בקרוב אלבום בינלאומי עם ההרכב 'אופנהיים', והם גם בתהליכים של של הפקות קליפים ועובדים גם על אלבום הבכורה של מיכל ככה שהמון דברים מרגשים קורים. יש לי הרגשה כללית טובה. שכל החלקים נופלים במקום. מיכל היא האישה של חיי ללא ספק. אני חי את החלום שלי, נהנה מהחיים שלי, חי את החיים שלי סוף סוף. אז אולי בכל זאת יש אלוהים".
אורי ומיכל יופיעו ביום שישי, 25.3, ב"שבלול" בנמל תל אביב
רוצים את השיר "סרט אחר לגמרי" אצלכם בנייד? להורדת השיר המלא שלחו את המילה "סרט" למספר 5000. להורדת הצלצול שלחו את המילה "אחר" למספר 5000. השירות הינו בעלות 9 ₪ לצלצול ובכפוף לתקנון