הנה עובדה מעניינת: חלק גדול מהאנשים שמגיעים לצילומי התוכנית של אופרה וינפרי יוצאים משם עם מתנות מדהימות. והנה עוד עובדה מגניבה: כרטיסים לצילומי התוכנית של אופרה וינפרי בשיקגו הם חינם לגמרי. כן, שמעתם נכון. הם לא עולים ולו לירה אחת בודדת, אלא אם כן אתם משקללים לתוך הסיפור הזה את העובדה שכמעט בלתי אפשרי להשיג אותם.
מדי חודש, במשך יום אחד, נפתחת שלוחת טלפון בחברת ההפקות של אופרה, ומאות המתקשרים הראשונים עשויים למצוא את עצמם עם כרטיסי הזהב לאחת התוכניות המבוקשות ביותר בעולם, ובוודאי התוכנית המבוקשת ביותר במיד ווסט האמריקאי. בשיקגו מסתובבות אגדות אורבניות על אנשים שהיו בתוכנית של אופרה ואף אחד לא מאמין להם.
אבל אני, אני הייתי באופרה, כן כן, וזו אמת לאמיתה. ואני כאן כדי לספר לכם, שזה היה פשוט חרא צרוף.
כרטיסים, פרסים ושאר נסים
ובכן, חשוב שוב להבין, שלהשיג כרטיסים לצילומי אופרה זה מחד כמו לזכות בפרס הגדול בלוטו, ומאידך, מדובר ברולטה רוסית. אנשי ההפקה של התוכנית משבצים את אלפי המתחננים לכרטיסים בעשרות התוכניות המתוכננות לחודש הקרוב, בלי ניסיון מיוחד להתאים את הרד-נקית לתוכנית המתאימה לה ואת עקרת הבית הוואספית לתוכנית אחרת. כך יוצא שכל בת מזל שזוכה בכרטיס לאופרה לא יודעת עד הרגע שבו היא נכנסת לאולפן, מה היא הולכת לראות. ומדובר בהגרלה שווה במיוחד.
למה התוכנית של אופרה שווה כל כך? נו, זה בגלל שיש אנשים שמקבלים שם מכוניות. כן, ויש גם אנשים שיוצאים משם עם חופשות, עם מטבחים, עם ארוחות במסעדות, עם מייקאוברים, מוצרי טיפוח ושאר פינוקים. לאופרה יש שתי תוכניות בשנה שנקראות "הדברים החביבים על אופרה", שהן למעשה פסטיבל מתנות משמח, שבו אופרה מספרת לקהל על עשרות דברים שהיא אוהבת ומיד נותנת אותם לכל האורחים במתנה, בעודה צועקת: "תסתכלו מתחת לכסא שלכן!". אלה, לפחות, התוכניות שמדברים עליהן. אף אחד לא מדבר על התוכניות שבהן אופרה מראיינת בחורה צעירה שנאנסה בערבות אפריקה, או רופא משעמם שמספר על מקרה רפואי שבו אדם רצה הסרת שיער וקיבל הסרת אונה. בתוכניות האלה, חברים, אף אחד לא מקבל מתנות, ומתחת לכסא יש רק קופסאות טישיו.
לכן, כמובן, כשקיבלנו את הכרטיסים לאופרה (אחרי 7 שעות על הטלפון, שבהן היה בלתי אפשרי להשיג איש, פשוט השתמשתי בקשרים. וכן, יש דרג ויש זרג), מיד התחלנו לתכנן מי יהיה הסלב בתוכנית ומה נקבל מתנה. "טוב, ברור שזה יהיה בראד ואנג'לינה", אמרתי אני בבטחון מלא. "הרי תיכף אוסקרים". אלומה העדיפה שזה יהיה טום קרוז ועדי התעקשה שזה יהיה מישהו שבזכותו נקבל ג'ינסים או בגדי ילדים. למעשה, החשש הנורא שלנו היה רק שניפול על ד"ר אוז הנאלח, כמעט כל סלב פלוס מתנות היה הולך כך שבסוף החלטנו פה אחד על היידי קלום, ושמתחת לכסא יחכו לנו שוברי קניה לוויקטוריה סיקרט. הגיוני.
מחכות ומצפות, למי למי למי?
אופרה מצלמת שתי תוכניות ביום, חמישה ימים בשבוע. אנחנו הגענו לתוכנית הצהריים, ולצורך כך התייצבנו בכניסה לאולפן ב-11 בבוקר ביום חול, וסביבנו 270 נשים ו-27 גברים. ספרתי. אחרי המתנה בתור בקור שיקגואי מקפיא עצמות במשך שעה, הובלנו אחר כבוד לעוד 4 תורים שונים: להפקדת מעילים, לאישור כרטיסים, לבדיקה בטחונית (שם הושארו כל הטלפונים והמצלמות) ולבסוף לחדר המתנה גדול שבו הושרינו עוד 45 דקות.
למרות שאיתנו בתור עמדו מבחר אפריקאיות-אמריקאיות מאותגרות משקל ולוקות אופנתית (אתם בטוחים שזה נשמע טוב יותר מאשר כושיות שמנות עם בגדים מכוערים?), למרות שהקור של התור בחוץ צרב את שפתינו, למרות שחדר ההמתנה העמוס הכיל הרבה יותר וירוסים ממה שיכולנו אנחנו להכיל, לנו זה לא היה אכפת. אנחנו היינו בדרך לפגוש את היידי ואת השוברים שלנו. אבל לטישיה כלשהי שישבה לידינו בחדר ההמתנה שלפה מידע מודיעיני חסוי: התוכנית של היום היא על טעויות רפואיות. ולא, זו לא טעות.
היום בתוכנית: לא היידי ולא קלום
והנה מבזק: יש 3 דרכים להיות מוזמנים לצילומי התוכנית של אופרה וינפרי. האחת היא להיות אורח שלה (יעני טום קרוז). השני היא להיות אורח מוזמן (קרי: אמא של טום קרוז יושבת בקהל, או דודתה של קורבן האונס בשורה הראשונה בעיניים דומעות, ולעתים קרובות כל הקהל מורכב מחיילים או אנשים שעובדים ב-3 משרות וגם מתנדבים בזמנם החופשי למען חיות בר עיוורות, וכדומה). השלישית היא אנחנו, הקהל. עכשיו, הקהל, כאמור, מגיע לאן שאומרים לו, וכשאתה קהל בררה, כמונו, כמובן שדוחפים אותך לתוכניות הכי משעממות.
וכן, את הכרטיסים לצילומים הכי מעניינים מקבלים האנשים שעובדים ב-3 משרות וגם מתנדבים בזמנם החופשי למען חיות בר עיוורות. כך גילינו, למשל, שהתוכנית המפורסמת של אופרה שבה חולקו מכוניות, אוכלסה בצורה יזומה על ידי קהל אמהות חד הוריות, ותוכניות הפינוק של הדברים החביבים על אופרה סגורות לעתים קרובות לקהלים של מורות ושאר עלובי החיים שזקוקים למתנות יותר מאשר אנחנו, האנשים שאין להם חיים ביום חמישי בבוקר.
אחרי שעתיים בתורים ובחדרי המתנה הובלנו אחר כבוד לאולפן עצמו. בחיל ורעדה צעדנו פנימה ומסכי הענק התלויים בכל מקום בישרו לנו: לא היידי ולא קלום. "ד"ר אוז" צעקו המסכים השטוחים, ונושא התוכנית: "טעויות רפואיות". איזה רפואית ואיזו בטיח. הטעות היתה שבאנו.
שעתיים של סבל
הושיבו אותנו במקומותינו ואיפשרו לנו לגלות שהאולפן קטן אבל אופרה ממש ממש גדולה. אחרי חצי שעה של חימום על ידי מפיקה שנשכרה ישר מתנועת נוער, נכנסה אופרה וינפרי, המלכה, בכל הדרה. היא לבשה שמלה סגולה וצעדה פנימה יחפה, כשנעלי העקב בידיה. אופרה מסרבת לנעול נעלי עקב, קראתי פעם, ואכן היא נועלת את הנעליים רק אחרי שהיא מתיישבת על השרפרף ליד ד"ר אוז המוקיון.
אופרה לא מחייכת אלינו אפילו. היא מסננת משהו על כך שקר היום (מינוס 20 מעלות בחוץ, אבל מי סופר) ושהיא ממש לא מודעת לזה כי היא עוברת ממכונית למכונית. ואז היא מדברת עם אנשי ההפקה ומתחילה את התוכנית. היא מסתכלת על הקהל ממש מעט, לא שואלת שאלות וניכר שהיא בכלל לא רוצה להיות שם. עדי אומרת שהיא חושבת שמאז שאופרה השמינה שוב היא לא במצב רוח טוב. אלומה חושבת שפשוט יש לה יום מחורבן, ואני חושבת שזה כמו להיות מוזמן לבית של מישהו, כשהוא בכלל רוצה ללכת לישון. אבל אם זה ככה, למה היא הזמינה אותנו בכלל?
אצל אופרה מתארח השחקן דניס קווייד, שמספר סיפורי אימה על התינוקות התאומים שלו שכמעט מתו כתוצאה מטעות רפואית. ד"ר אוז מזמזם משהו בתגובה. אני מנמנמת וחושבת על כמה עולה לי הבייביסיטר. אבל רק ליתר בטחון, רגע לפני שאנחנו יוצאות מהאולפן אני בודקת בכל זאת מתחת למושבים. טישיו, נו, אלא מה.