"לונדון פינת בן יהודה" שתשודר מהשבוע ביס-דוקו, ומאוחר יותר השנה בערוץ 10, היא סדרה תיעודית חדשה בבימויו של דני סירקין ("למראית עין") שבוחנת את מצבה של העברית העכשווית מכל זווית אפשרית: העברית הצבאית, הדת"לשית, הרוחנית, העממית והמאונגלזת.
למרות שנראה כאילו אין מה לחדש בנושא שכל כך הרבה כבר נאמר עליו, מצפייה בשני הפרקים הראשונים נראה כי לונדון וצוותו מצליחים לרענן את הדיון, בסדרה ערוכה ומתוסרטת היטב.
בפרק הראשון יוצא לונדון לבדוק האם הוא בעצם חלק מזן נכחד שאכפת לו מהאנורקסיה של השפה כיום. הוא מבקר בגן ילדים (ומעלה געגועים ל"מסיבת גן" המצוינת) בשיעור תנ"ך של בני נוער ובאקדמיה העברית, וגם נפגש עם מאיר שלו ודן כנר- ומגלה שהשדרן המיתולוגי עונב עניבות גם בבית.
אחרי שהתעסק כבר בסקס בסדרתו "הפואטיקה של ההמונים", פונה לונדון לבדוק איך מתפקדת העברית בין הסדינים. הוא פונה למוזיקאי יוני בלוך, נציג המיינסטרים הצעיר, כדי שיעזור לו לכתוב שיר אהבה; נפגש עם גניקולוג שמזכיר לנו שהכיבוש משחית אותנו גם במיטה; מנסה למצוא שידוך באינטרנט ומגלה שהמילים שם מיותרות; בודק עם המשורר אדמיאל קוסמן והסופרת מיכל זמיר איך אפשר לכתוב מיניות עברית ומגלה שלא כדאי להשתמש במילה "כוסית" בשירים מזרחיים, כי זה לא יעבוד טוב בחתונות ואירועים.
הסדרה המחכימה גורמת לצופה קודם כל לחשוב איך הוא מדבר, או כותב. מול העברית המצוחצחת והמדויקת של לונדון, קשה שלא להרגיש מעט עילג. אפילו ג'קי לוי המתראיין בתוכנית (הוא מגיש יחד עם אברי גלעד פינת המצאת מילים בגל"צ) אומר ללונדון שהוא מיד מגביה את העברית שלו מולו. זה הקלף המנצח של לונדון, מה שהופך אותו גם לאיש המושלם למשימה החשובה.
אף על פי שהוא מתייחס לכל מרואייניו בשוויון מלא ובלתי אמצעי- מהסוחר הסטריאוטיפי בשוק ועד לבכירי האקדמיה ללשון- לונדון תמיד נשאר מורם ונעלה מהם, אפילו אם מדובר בנכדיו. ואולי בעצם, הוא באמת דינוזאור. מנסה לשמר משהו שכבר אי אפשר לשמר ולהציל. לדאבון כולנו, העברית התקנית שלו כבר לא קשורה לכאן. היא קשורה לארץ ישראל הישנה והטובה. עכשיו אנחנו בארץ ישראל החדשה (והרעה?). וכמו הארץ- כך השפה. אולי עדיף שנשתוק קצת.