בשיר "כל אחד רוצה" סיכמה איה זהבי את המהות של "כוכב נולד" והתאיידה לה מהפריים טיים של ערוץ 2. כל אחד חולם להיות זמר, להיות מפורסם, להופיע מול ועדי עובדים לקול לעיסות הבורקסים והפסטלים, להרגיש 'אני כאן ועשיתי את זה'.
גם אני, בימי העליזים מתמיד, חטאתי בחטא "כוכב נולד". ארזתי את מיתרי קולי הערבים שלי בעידודה החד משמעי של המורה שלי לפיצוח קול ויצאתי לדרך למרכז הירידים. אם אני לא טועה זאת הייתה העונה הרביעית. לא היה לי ניסיון בעמידה על במות והייתי בעיקר מנוסה בלשיר מול המאוורר (תנסו , יוצא אפקט מדהים) אבל ידעתי שזה המקום, בית החרושת לכוכבים מתחילים.
נדחסתי לחדר קטנטן בערך כמו הנקודות השחורות שעל אפי, יחד עם עוד 20 בני נוער עם אותו החלום בדיוק. אתם יכולים לנחש לבד שלא התקבלתי לעונה. באותו רגע חשכו עיניי, נשרו שיערותיי וחשבתי שיותר גרוע מזה אין. מאז אותו הרגע אני בוחן ובודק כל עונה, מנסה לראות מי ציפור השיר שתצמח ותרגש בקולה המהפנט, ובעיקר מנסה למתן את רגשות הקנאה שצפים ועולים כל יום ראשון ושני בשעה תשע בדיוק. זה היה יכול להיות אני!!
וזהו, חדל מרמור!! או שבעצם לא? אני רוצה להבין מתי סוף סוף נבין שתוכנית כשרונות צריכה להתרכז בכשרון נטו, ביכולת להעביר שיר, בקול פעמונים שלא נשמע כמותו. אני אישית מעדיף לראות סטודנטים ברימון, כאלה שחיים ונושמים מוזיקה, אנשים מתורגלים ומקצועיים, מאשר ילדים שעוד לא סיימו בגרויות נזרקים לקטגוריית הטין איידול האכזרית כדי להמחיש לצופים בצורה ברורה - גם את, ורד סעדיה מדימונה, יכולה להיות כוכבת זוהרת. לא מלבב? אז זהו שלא.
יש אור בקצה התיכון
העונה השביעית של "כוכב נולד" הרגישה לי בהתחלה קצת כמו פרק פתיחה לדרמה יומית חדשה, "תיכון השיר שלנו" לדוגמה. אם תרשו לי להיות לרגע המורה הסוררת, הנה רשימה שמית, חלקית כמובן: אושרי אלמוריש, כוכב פופ מנוסה ומדופלם, אליל הבנות הרגיש ומושא הקנאה של כל הכיתה. מולו, בדו קרב צמוד, עומד לירן דנינו, הרוקר המחוספס והגורם העיקרי לבולמיה בקרב נערות השכבה, שמעדיף לשיר בלדות סוחפות בעזרת קול צווחני והרבה אטיטיוד. שגיא אוסי, נוכח? שגיא השמנמן לא מצליח להיות מקובל אך יש לו קול פעמונים וחלום גדול להוכיח לכולם כמה הם טועים.
מיי פיינגולד היא הג'ינגי'ת הלוהטת, האנדרדוג האולטימטיבי, רוקרית בנשמה שעדיין לא מודעת לכשרון המתפרץ וליופי הסוער שלה. ונעבור לתלמיד הישיבה שהגיע לתיכון במקרה, האאוטסיידר המושלם, שהנחמה היחידה שלו היא קולו המלאכי שבעזרתו הוא עוד יגיע רחוק, ונסיך הפריפריה שנזרק לזרקורים היישר מדוכן הפלאפל השמנוני, ואם עוד פעם אחת השופטים ישתמשו בכינוי "תימני" אני מתפוצץ.
יכולתי להמשיך ולהמשיך אבל כפי שאתם רואים העונה השביעית מהונדסת בצורה מושלמת, בנויה לפי נוסחה שבה כל אחד יכול להזדהות עם דמות אליה הוא מרגיש קרוב, מונחת על מגש לאותם בני נוער שרעבים למישהו הבא, שאולי יביא להם את הגאולה וישכיח להם את ההורמונים והריטלין.
ומה לגבי הביצועים? רוני דלומי לא הצליחה להיכנס לנעליה של ריטה בשיר "תפתח חלון", ככה זה כששרים שיר של זמרת אמיתית, אבל למזלה גוון קולה היפה והכריזמה הטבעית מצליחים להעביר אותה הלאה; שגיא אוסי, שקיבל מלאי שלם של תשבחות מהשופטים, לא הצליח לרגש אותי ולו במעט, וראם נשמע יותר כמו זמר חתונות באולמי מעמול. אבל יש גם כמה הפתעות, שנותנות לי מעט אור בקצה המנהרה, ונתחיל בשתיים: מיי, הג'ינג'ית הלוהטת, זזה על הבמה הקטנה כמו חתולת במות מנוסה (תראו מה שסטיילינג יכול לעשות) וקולה, שנשמע כאילו הייתה מאפרה חיה, למרות החספוס או בגללו, מצליח לרגש ולחלחל. גם אור קולנברג מצליח לעלות לגבהים שלא ראיתי בקרב הרבה זמרים, הוא רק צריך זמן וניסיון במה כדי להיפתח יותר ולהראות באמת מה הוא שווה.
לגבי השאר, אני אמשיך לעקוב, לחזות באותם כוכבים נולדים ונופלים בלב הפריים טיים, כי כמו כל דרמה יומית וסבונית איכשהו נורא קל להתחבר, וגם אם קשה להודות בזה - אני מכור, חייב לעבור גמילה של לפחות חמישה שלבים.