אני אוהב את "האח הגדול". בכלל, אני אוהב תוכניות "ריאליטי", במיוחד כאלה שהקהל יכול לסמס בהן ולהכריע את התוצאה. אני צופה בהן באדיקות, ויש מסקנה אחת בולטת שהולכת ומתחזקת מעונה לעונה - הקהל יודע להבדיל בין טוב לרע.
תוכניות ריאליטי הם סוג של חלום אמריקאי, רק בקטן - הן מאפשרות לאדם אנונימי לחלוטין להיכנס אלינו לסלון ולהראות לנו, באמצעות התנהלות חברתית בסיסית, מה רב קסמו כבן אדם. הוא לא צריך לשחק משחק, כפי שהרבה מודחים מרבים לתרץ ולהתבכיין לאחר הדחתם, הוא גם לא צריך להיות שטותניק ומצחיקן. מתמודד שרוצה לנצח בגמר צריך להיות קודם כל בן אדם, ואם אפשר אמיתי ולא מזויף. בובליל היה אמיתי, אבל חטא אחד של חוסר אנושיות מנע ממנו לקחת את הגמר - הצורה בה הוא ובתו עינב התייחסו לשפרה דווקא ביום ההולדת שלה. האנושיות היא גם זו שהובילה את דודי מליץ ושימי תבורי עד לקו הסיום של הגמר, כשבדרך הם גוברים על הרבה "מפורסמים" אחרים שטרם כניסתם לוילה נחשבו לפופולריים מהם.
הקהל בבית פועל כמו מד צדק מכוייל מאין כמוהו. הוא תמיד יעדיף את האמת על השקר, את האמיתי על המזויף ובעולם שבו אנחנו חיים, אוי ואבוי לנו אם מסה גדולה של קהל ניטרלי לא הייתה מצליחה לאבחן זאת. אנשים שנמצאים בתוך דינמיקה קבוצתית לא תמיד יודעים להבדיל בין טוב לרע, המעורבות הרגשית לא תמיד מיטיבה עמם ובהרבה מקרים היא גם זאת שמדיחה אותם. צריך להיות אדם עם הבנה רגשית מאוד גדולה כדי להיות חלק מקבוצה, ועדיין להתברך ביכולת להסתכל על הדברים בצורה כמעט אובייקטיבית מהצד. בדינמיקות קבוצתיות, באופן כמעט ממגנט, הרע נמשך לרע, הטוב נמשך לטוב, האמיתי נמשך לאמיתי והמזויף והסיסמתי נמשך למזויף ולסיסמתי. ההבדל היחידי בין שני המחנות הוא שבמקרים רבים, המזויפים יחשבו שהם האמיתיים, הרעים יחשבו שהם הטובים. רק חבר המושבעים שיושב בבית על הספה יודע באמת את התשובה.
מאז פרוץ תוכניות הריאליטי בארץ, לא ראיתי מישהו שניחן בטבעיות כל כך לא מתאמצת כמו אלירז שדה. זו לא רק חכמת הרחוב והאינטליגנציה הטבעית שלו, זה גם לא חוש ההומור המיוחד שלו. מה שהכי מרשים אותי אצל הגזעי מחדרה זו היכולת הנדירה שלו להבין דברים ולנתח אותם בצורה כל כך מרשימה, גם כשהוא נמצא עמוק בתוך הסיטואציה. אלירז שדה הוא מלח הארץ הכי עכשווי שיש, הדבר הכי קרוב לדמות שגילם אסי כהן ב"אהבה זה כואב": חד חושים, אמיתי, שרואה ברגישות עצומה את מה שאנחנו רואים, רק בהבדל אחד - הוא נמצא שם בפנים.
מד הצדק המדויק של הקהל הצליח לאבחן גם את האמת שטמונה באלין, ילדה בת 19 מראשון שמזהה רוע וזיוף מקילומטרים, ממש כמו אותו ילד מסיפור בגדי המלך החדשים. ואין דבר שאנחנו יותר מזדהים איתו מאשר לראות דרך הפלזמה מישהו תמים שיודע לזהות מתי המלך הוא עירום. יש הבדל נוסף שמייחד את השניים האלה מדיירים מהזן של סער ואיילה: כשהשניים האחרונים יראו את עצמם ב-VOD, אפשר להגיד בוודאות שהם יהיו בשוק מעצמם ויתחילו להבין לא מעט פגמים באישיותם. אלירז ואלין יהיו גאים בכל שבריר שניה של צפייה חוזרת בהתנהגותם.
מד הקהל היה עובד בצורה יותר מכויילת אם לקהל בבית הייתה ניתנת ההזדמנות לסמס את מי היה רוצה להדיח, ולא כמו בשיטה הנוכחית והרווחית בה הוא צריך לסמס את מי הוא היה רוצה להשאיר. בשיטה כזו, רוב הסיכויים שסער היה מוצא את עצמו בחוץ כבר בהדחה שלפני הגמר (כי כל תומכי אלין, אלירז וגואל היו מסמסים נגדו). במצב כזה, אגב, לדעתי ארז היה עולה לגמר.
העין של "האח הגדול" היא למעשה עין הקהל, וזו עין חדה מאין כמוה - עין ששופטת כאילו הייתה יישות אלוהית שמזהה משהו שלא תמיד ניתן להגדיר אותו במילים. מין אמת כללית כזאת, שנמצאת אי שם באוויר ומכתיבה לעולם מה נכון ומה לא.
>>משפחות הדיירים נאבקות על כל SMS