נדמה שזה היה לפני עידן ועידנים, אבל אני עוד מצליח לזכור משהו מפרק הפתיחה של "האח הגדול". בשלב מסוים שלף ארז טל את הג'וקר הסודי של הערב – יוסי בובליל, האבא של המתמודדת עינב בובליל שלא היה לה מושג מכל העניין - וסיפק את הטוויסט המתבקש למה שהפך בדיעבד לאחד ההזנקים היותר מרשימים, מ-0 ל-1000 קמ"ש, של סלב-על, מאלמוניות פריפריאלית לכוכבות בלתי מעורערת כולל ניתוחים סוציו-פוליטיים בעיתון הפריזאי החשוב, "לה מונד".
באותו מעמד אני זוכר שחשבתי שיש לנו עסק עם עוד גימיק ארז-טלי אופייני, שיוסיף קצת צבע לתכנית, בסגנון הווירדוז שהוא היה מביא לתוכניותיו הגרנדיוזיות במהלך השנים, כמו "העולם המופלא", "רק בישראל", "מועדון לילה" וכו', על תקן העממיקו שישלהב את מסעודה ויגניב את החבר'ה שהטעם שלהם בהומור זה הפוך-על-הפוך. מהר מאוד התברר, לפחות לי, שזה לא הקייס. יוסי בובליל הוא יותר מזמר דביל ששמח שמישהו מימן לו טקסי לאולפני הרצליה, הוא באמת אדם מעניין, מורכב, לא טיפש בכלל, שהפנים את כללי המשחק הרבה יותר מהר משאר הילדים שכירכרו מסביבו בבית בחולצות בטן וסברו לתומם שהם הם העניין, ולא האריה הזקן שיושב בחוץ ומועך אותם באלגנטיות ולפי הסדר כמו בדלים של סיגריות נקסט.
על פניו, בובליל הוא הכי לא ליהוק הריאליטי הקלאסי. הוא לא דוגמן-שחקן-זמר-וונאבי ואין לו עניין בסוכן, בקמפיין או בפיילוט לערוץ הילדים. הוא איש משפחה, בגיל העמידה, שמבחינתו הנאות החיים זה לרקוד בחתונה ולשבת בבית מול הטלוויזיה עם סיגריה ונס. בגלל זה, הכוכבות שלו לא הפתיעה באמת את מי שמנתח זינוקים מטאוריים כאלה. זה תמיד בא מהאחרון שציפית ממנו.
בסביבה שבה אני חי את חיי, להגיד שאני בעד יוסי בובליל בימים אלה זה בערך כמו להגיד שהתפקדתי לליכוד כדי להריץ את פייגלין. זה כבר מעבר לביזאר, זה משהו שמזמין גלגול עיניים + האשמות בוטות, אבל אני באמת בעד האיש, זה לא "קטע". אין לי ספק שרוב קהל המסמסים שלו הם ילדים שמבחינתם הוא ליצן שעושה צחוקים או אנשים שמזדהים עם איזה רגש קיפוח קמאי וששפרה מזכירה להם את המורה ששלחה אותם לכיתה הטיפולית. מבחינתי הסיפור הוא אחר, ואני אסביר:
יוסי בובליל הוא גיבור ריאליטי כמו שצריך. הוא באמת בא משומקום, והוא באמת הצליח לגנוב את הפוקוס בזכות חן טבעי, כריזמה מפתיעה וסיפור סינדרלה שנבנה מאחורי קירות הוילה, בלי שהוא בכלל ידע. אז נכון שהוא עילג, וקצת תחמן, ואוהב לעשן רחמנא לצלן, ולא בדיוק מתנסח כמו ירון לונדון, ואפילו יש לו כתם (!) מוסרי (!!) נורא (!!!) בעברו (!!!!), אבל כמו שאני רואה את זה, יוסי בובליל הוא הישראלי היפה, בגרסתו האמיתית, לא הפלקטית.
בדרך כלל, כשנשלף הביטוי הזה, "הישראלי היפה", עולה לנגד עיננו דמות אחרת לגמרי, הנגטיב של בובליל. מישהו בסגנון של צבר גדיש, צעיר ומסוקס, עם מבט בוטח ושינייים קפוצות, ריבועים בבטן ודרגות קצונה על הכתפיים, אבל ישראל לא היתה ישראל אם לא היוסי בובלילים, האנשים שבאו מרקע לא פשוט, כלכלית וחברתית, ובנו את עצמם בעשר אצבעות, בלי השכלה, בלי פינוקים, אבל עם הרבה עבודה קשה ודבקות בערכים החשובים באמת של החיים.
אתם רואים ערס אשקלוני מזיק שגונב ברזים מאתרי נופש באנטליה, ואני רואה יהודי בן 55, שמכיר את החיים לפניי ולפנים, ושאין בחייו דבר חשוב יותר מהמשפחה שלו, מאשתו המקסימה ורד, ומהילדים ציון, עינב ואביתר, שאותם הוא כנראה פינק קצת יותר מדי כדי לסגור את המעגל של ילדותו הדלה. בלי סשנים פסיכו-אנליטיים, ספרי הדרכה וקורסים של מכון אדלר, הציב בובליל לנגד עיננו מודל של זוגיות טובה, בריאה והדוקה, ושל הורות אוהבת, מחבקת, אבל גם מאתגרת. בעיניי התוכן הרבה יותר חשוב מהצורה, ולכן גם אם הוא מתבל את דבריו בשיבושי לשון, חרוזים של גן חובה, קללות בערבית ואמרות כנף טריפוליטאיות, בשורה התחתונה אני מבין – ונדמה לי שגם בני ביתו – את הכוונה מאחורי הדברים, ושם יש אהבה, ודאגה, ועידוד, וחכמת חיים ולפעמים גם עלבון צורב, עלבון של קיפוח, של התנשאות, שנספג ונספג עד שהוא חייב להתפרץ.
אני שומע, שומע טוב, את הדיבור שרץ על יוסי בובליל, חלקו לגיטימי, חלקו דוחה ומגעיל. האותנטיות של האיש, והפופולריות המטורפת שלו, שחררה פה (גם באדיבות ההפקה, יש לציין, שחגגה על מלחמת הפרידמנים נגד הבובלילים כל הדרך לפסגות הרייטינג) הרבה שדים מהבקבוק. שדים של גזענות אשכנזית פרימיטיבית, שרק חיכתה למטרה אליה אפשר לכוון חצים מורעלים. אין ספק שגם בתו המשעשעת אך האגרסיבית, מפונקת וילדותית, תרמה כמה ג'ריקנים למדורה הזאת, אבל אפילו בלב הסערה, אבא יוסי נשאר רוב הזמן נייטרלי. לא דיבר על פרידמנים, לא ליכלך, ולמעט התפרצויות מעטות, רוב הזמן ספג בשקט ונשאר ממוקד על המטרה לשמה הוא הגיע עד הלום: המיליון, או יותר נכון - הניצחון.
הישראליאנה מורכבת מהרבה בובלילים, שעובדים קשה ומבלים יפה, אבל בדרך כלל לא זוכים לתהילה. זו שמורה למפורסמים, למצליחנים, לכדורגלנים, לדוגמניות, לפושעים מיתולוגיים, לנערי ההיי-טק, פרחי הפוליטיקה, שחקני הטלנובלות. הנצחון של בובליל, אם יהיה, יהיה גם הניצחון שלהם. גם להם מגיע.