בדרך כלל, כשסדרה מוגדרת כ"חביבת המבקרים" או "בעלת קהל מעריצים אדוק ונאמן", מדובר בדרך יחצ"נית לתרץ את העובדה שלמרות שאף אחד לא רואה את הסדרה האמורה, בכל זאת החליטו רשתות השידור לתת לה צ'אנס ולהזמין עונה נוספת. קחו למשל את "טיסת הקונקורדים", שזכתה לביקורות כמו "המציאה הקומית של השנה", "המרקחת הקומית הכי מקורית" ו"הדבר הכי מצחיק בטלוויזיה שלפחות במשך חצי שעה עונה על השאלה האם נותרו ל-HBO סדרות טובות". תוסיפו מועמדויות לאמי בקטגוריות הבימוי הטוב ביותר, הכתיבה הטובה ביותר והשירים המקוריים הטובים ביותר, ועוד פרס גראמי אחד עבור האלבום הקומי הטוב ביותר לתערובת - וקיבלתם את הסיבה שבגללה מנהלי הפיתוח של HBO ישנים ממש טוב בלילות חמים אלה.
למי שעוד לא מכיר – הבהרה: אין בה קונקורדים, טיסות או אפילו טייסים. יש רק שני חנונים בני שלושים ומשהו שמגדירים את עצמם כ"צמד האקפלה-ראפ-פאנק-בונגו-דיגטלי-קומי-אקוסטי-פולקי הרביעי הכי פופולרי בניו זילנד", וזו הדרך המוזרה והמיוחדת שלהם לקרוא לעצמם להקה. סביב ההגדרה הזו, פחות או יותר, הם בנו סדרה מתוסרטת שעוסקת, בגדול, בניסיון שלהם להצליח בניו יורק ולהצליח עם בחורות. בעצם זה לא נכון, כי אין באמת עלילה ב"טיסת הקונקורדים". מדובר בעיקר בסיפורים ביזארים ומערכונים שמשלבים כתיבה קומית דווקא שנונה ומוצלחת. גם זה לא מדויק, כי ברור לגמרי שהקטע של הסדרה הזו הם השירים, שמשולבים בכל פרק וכל צופה שלא נולד אתמול מבין שהסדרה נתפרה כדי לשמש מצע נוח בו השניים יוכלו לפרוץ בכל רגע נתון בשיר שיהיה מאוד רלוונטי וקשור לשיעור. ב'שירים' הכוונה לטקסטים קומיים יומיומיים והזויים שמולחנים בסגנונות הנעים בין עממיות למיוזיקלז, ומבוצעים עם קריצות ברורות ללהקות כמו "קווין" ו"פט-שופ בויז" ו"ביסטי בויז". לא מספיק ברור? דמיינו שורות שאפשר לשמוע בסטנד-אפ של סיינפלד, כמו "את כל כך יפה, את יכולה להיות מלצרית, או זונה במשרה חלקית" או "אתה חוצה את הכביש לצד השני - ואז חוצה חזרה כי אין לך מה לחפש שם". עכשיו דמיינו את דוויט מ"המשרד" ואחד ההוביטים מ"שר הטבעות" עומדים אחד מול השני ושרים אותן בקול ממש גבוה.
סתם אמרנו דוויט והוביט, האמת שברט מקנזי וג'מיין קלמנטס הם צמד ניו-זילנדי ממשי לחלוטין שנפגשו בחוג לתיאטרון וקולנוע, הפכו שותפים לדירה, פרשו יחד מהקולג' והתחילו לכתוב שירים ולהופיע בפסטיבלים. מתישהוא ב-2004 במהלך הופעה שלהם במונטריאול, נציג של HBO שמע, התלהב והזמין אותם לאמריקה לדסקס קצת על סדרת טלוויזיה. אחרי תהליכים די ארוכים של פיתוח, כתיבה וצילומים ברחובות ניו יורק, נולדה העונה הראשונה של "טיסת הקונקורדים" (אצלנו באקסטרה-הוט וב-VOD), ששודרה לפני שנה בארה"ב וזכתה למספר יחסית זעום של כמיליון צופים בממוצע. אבל, כאמור, ריכוז של ביקורות משבחות, כמו גם צפיות רבות בשידורים חוזרים ובפלטפורמות אלטרנטיביות כמו iTunes ויו-טיוב הובילו בסופו של דבר לעונה שנייה שנכתבת ומצטלמת בימים אלה, ולפי השמועות גם תכלול הופעת אורח קצרה של ג'ניפר אניסטון.
רייצ'ל או לא רייצ'ל, אין פה ספק - זה הומור מאוד ספציפי. קל להצהיר ש"טיסת הקונקורדים" היא "חביבת המבקרים" ולהשתמש בזה כדי להצדיק הזמנה של עונה נוספת, אבל זה מוביל אותנו לחתום בביקורות ש-HBO פחות הייתה רוצה שתקראו, שאולי מסבירות את העובדה שהסדרה היא בכל זאת לא להיט אדיר: "האם אנחנו אמורים לצחוק על השירים או איתם?", נכתב פעם על חומרים מוקדמים של הצמד. "השניים אמנם יבשים ומתוחכמים, אבל גם מטומבלים יתר על המידה, ברמה שלא רק שקשה להריע להם אלא גם קשה מאוד לצפות בהם לאורך זמן", אמרו ב"הוליווד ריפורטר", ווריאטי מסכם - "טיסת הקונקורדים" זה פחות או יותר שיעמומון עד שהמוזיקה מתחילה, ורק אז הסדרה הופכת למשהו די מוזר ולעיתים נפלא". במילים אחרות - אל תרגישו רע אם אתם לא מתחברים – אמנם HBO והכל, אבל זה כנראה באמת עניין של טעם. מה שאתם כן חייבים לשים לב אליו בנוגע ל"טיסת הקונקורדים" הוא חיזוק נוסף לטרנד הטלוויזיוני הולך ומתפשט בשנים האחרונות של "חנונים הם הכוסונים החדשים". האתר הבריטי SALON, למשל, דירג את מקנזי וקלמנטס די גבוה ברשימת הגברים הסקסיים של 2007, ואף הגדיל לנמק – "גבר עם גיטרה זה מדליק. גבר עם מבטא זה מדליק. גבר שיכול להצחיק זה מדליק. אז מה יכול להיות טוב יותר מגבר שיש לו את כל זה? שני גברים כאלה". איפה, איפה צמד רעים כשצריך אותם?