הימים ימי לבנון, שנת 2006. אני מתגורר במשך חודש בתוך יער על גבול לבנון יחד עם עוד עשרות חיילים. יום אחד מעיר אותי הרס"פ בצעקות "בוא, אתה חייב לראות, הגיעה איזה כתבת שדומה שתי טיפות מים לג'נה ג'יימסון, כוכבת הפורנו". תסלח לי חברה שלי, שבטח תמנע ממני היום חביתה לארוחת הערב, אבל אכן קמתי לחזות בפלא שהצליח לקשט את צבעי החאקי שלנו בבלונד זוהר. אלא שבמקום לזכות בפלא מסוג אחד, זכיתי לחזות בפלא מסוג אחר, נעים הרבה פחות.
הכתבת היפהפייה ישבה עם קצין סדיר ומזיל ריר מהגדס"ר הבדואי, על רקע נופו היפהפה של הגליל, כאשר כל צופה ממוצע המצויד במקלדת ובגוגל-מוגל יכול לזהות בקלות את המקום בו בוצעה השיחה המרתקת. במקום שמישהו ישים סוף לפיאסקו החרמנות הזה, חבריו הקצינים של אותו בחור נאבקו ביניהם כמו איילים מיוחמים על מספרם בתור של הבלונדה הזרה. מחאותיי הקטנוניות כמובן לא הזיזו לאיש. לא לכתבים מכל העיתונים ואתרי האינטרנט ששרצו בקרבנו בכמויות שלא היו מביישות צרעות, ובטח לא לחיילים הסדירים והמילואימניקים, שמיהרו להצטלם ולהתקשר לאשה/לאמא/לאח/לדודה כדי לוודא שיזמינו את כל השכונה אליהם לסלון בדיוק בשעה 21:00 ויחזו בתיעודם הדרמטי משדה הברברת.
יום אחד בלבד למחרת, איזור הכינוס שלנו חוטף באופן מחשיד טיווח ישיר ומדויק של ירי מרגמות/קטיושות/טיל אחר (הקף בעיגול את מה שזה לא היה לעזאזל). שני חיילים נפצעים באורח בינוני, ואני זוכה לאסוף מהשטח מזכרת מהמתכת שעד היום יושבת אצלי בבית. בערב אנחנו מדליקים טלוויזיה, שאולתרה על ידי חייל מילואים המשמש בימים שפויים יותר כטכנאי כבלים, ומירי רגב, דוברת צה"ל דאז, מתייצבת במלוא הדרה אל מול המצלמות ומפטפטת את עצמה לדעת על הישגי המלחמה. לרגע אני מתבלבל וחושב שכבשנו את אירופה ושהרמטכ"ל שלנו זה לא הטייס ההוא אלא אותה אישה (ולא שאני שוביניסט, אבל גם ככה הפסדתי היום חביתה).
חדל ברברת ברשת
הימים ימי עזה, שנת 2008. אין קול ואין עונה. בניגוד לקודמתו בתפקיד, לאבי בניהו, דובר צה"ל הנוכחי, חשובה פחות הפוזה (שמתם לב שהוא מסתובב עם כומתת בקו"ם?) מאשר הצלחת הצבא, ועל כן הוא שולט ביד רמה על הדיווחים והפטפוטים מהשטח. רצועת עזה ואזורי הכינוס של החיילים הוכרזו כשטח צבאי סגור, מאות הכתבים שמשוועים למידע שוטף מהשטח מגלים שמסעדת 'אכול כפי יכולתך' של מירי רגב הופצצה ובמקומה הגיע טבח חדש שמספק להם מידע מתוך טפטפת, ממש כמו אפרוחים שמואכלים במשורה.
בתבונתו, דובר צה"ל אף אוסר על החיילים לברבר ללא היתר והכתבים, בלית ברירה, מתקשים לאתר טרף, מסתפקים בנבלות והופכים למרואיינים בעצמם על ידי השדרים מהאולפן. לעיתים רחוקות מתרחש הנס והדובר בניהו מאכיל את הטורפים המורעבים בבשר חי כשהוא מתיר לנציג מסוים להתראיין. כך חוסך מאיתנו בניהו מחזות עגומים, שאמנם האדירו בזמנו את הרייטינג של הערוצים, אבל הסבו נזק אדיר למורל הלאומי ולאמון בתוך צה"ל (למשל כתבתה של נורית קידר מימי מלחמת לבנון השנייה, שבזכות נדיבותה האיוולת של דוברת צה"ל בדימוס, הצטרפה לחטיבה 7 בזמן הלחימה וניצלה את ההזדמנות לשדר שיחה בין מח"ט 7 לבין אחד המג"דים, בה הם ריכלו והשמיצו את גל הירש, מפקד האוגדה).
יו-טיוב, מכירים?
איזו מהגישות עדיפה? האם עדיפה גישתה של רגב, שיהיה זה מחמיא לתת לה את הקרדיט ולומר שהייתה מכוונת, אשר הייתה בעיניי ובעיני עיתונאים מסוימים תולדה של חוסר שליטה טוטאלי בתפקיד עליו הייתה אמונה? גישה בה הציבור זוכה למידע שוטף וחי משדה הקרב מפי כתבים ישראלים וזרים כאחד, כמעט ללא סינון, תוך סיכון העורף והכוחות בשטח? גישה שהיתרון היחיד שטמון בה היא יכולתו של הציבור לבקר את התנהלות מקבלי ההחלטות בשידור חי?
האם עדיפה גישתו של בניהו, לפיה המידע מסונן, שטחי הכינוס והלחימה מוכרזים כשטח צבאי סגור, פיות החיילים נסתמים במסקינג-טייפ וחוקי הצנזורה נאכפים בקפידה על שדרים איראניים המפרים אותה (אבל מעולם לא על רוני דניאל)? או שאולי בכלל עדיפה גישה קיצונית יותר, דוגמת הצעתו של ח"כ גלעד ארדן - אלוף יוזמות החקיקה הברוכות והבלתי ניתנות לאכיפה - שמבקש לרכוב על גל הפופוליזם הנוכחי (דוגמת פסילת רשימות רע"ם-תע"ל ובל"ד, שלבטח לא יעמוד במבחן בג"ץ) ולמנוע לחלוטין מהציבור הישראלי לצפות בשידורי אל-ג'זירה עד תום הלחימה, כדי שחלילה לא נראה מה מתחולל שם? באופן אישי, אני מציע לח"כ ארדן לבקש מאחראי המחשוב בכנסת להסביר לו איך גולשים לאתר בשם "יו-טיוב".
כיום אגב, לאחר שחרורה מצה"ל, מבקשת מירי רגב שנצביע לרשימת הליכוד, שם היא ממוקמת במקום ה-34. כחייל מילואים לשעבר במלחמת לבנון השנייה, ייתכן שהייתי שוקל את הצעתה בכובד ראש. אם היא הייתה ממוקמת במקום ה-121 .
בתקווה לימים שקטים יותר ולחזרתם של כל חיילי צה"ל וגלעד שליט בשלום.