הגלדיאטורים ברומא העתיקה היו נלחמים בחיות מסוכנות ובינם לבין עצמם. הקרבות היו נמשכים שעות. ברגע שהלוחם היה נופל על הקרקע באפיסת כוחות הוא היה מרים אצבע, ומרגע זה גורלו היה תלוי בקהל הצופים. אם רוב הקהל היה מכוון את האצבעות לעבר הצוואר והקיסר היה מאשר, השופט היה מורה לגלדיאטור המתחרה להרוג את הגלדיאטור המותש. זה היה הריאליטי של פעם. כמו "הישרדות" של היום, רק בלי הסוף הטרגי. הגלדיאטורים הם השורדים, הקהל זה אנחנו, השופט הוא גיא זו-ארץ והקיסר הוא הפקת "הישרדות".
זקוקים לעוד הוכחה לכך שהקיסר הוא ההפקה? קחו את משימת החסינות האישית השערורייתית והלא הוגנת מאתמול. בימים האחרונים, להוציא את המתח המיני הממוצה בין אושר לדר, המתח היחיד בשבט קלינגה הסתכם בפסלון החסינות של גיא. אם נוריד את עניין הפסלון, אין הבדל בין יום ממוצע במדבר סהרה לבין ההתרחשויות האסטרטגיות בשבט האוהדים. אז הביאו את מירית וקנין ואת בשבקין כדי להפיל שורה של חברי שבט קלינגה בשקי חול. האחרון שמחזיק מעמד על הקורה ולא נופל למים זוכה בשרשרת החסינות.
ההפקה בעצם אפשרה מצב שבו בשבקין ומירית יוכלו לקבוע את מי הם רוצים להעיף ולמי לא יהיה סיכוי בכלל לזכות בחסינות. למעשה, המתחרים לא מתחרים באופן שווה זה מול זה. ובאמת, כשרוב החבטות של בשבקין מופנות לגיא, הרי שאין לו סיכוי והוא משלם למעשה את מחיר הרייטינג. ריאליטי בנוי על אלמנט אי הוודאות: "האם ישלוף את הפסלון או לא?". שלף. אכן, התוצאה הייתה מותחת וסיפקה את הסחורה.
לצד מפגן הטמטום בתרגיל ההסתרה של בשבקין ומירית, שאלת השימוש בפסלון החסינות הראתה עד כמה יכולים להיות בני אדם חסרי אונים מול אי הוודאות. אולי פסלון החסינות לא סתם היה בצורת צפרדע. בסוף, חברי קלינגה באמת אכלו צפרדע.
מי בכלל רוצה להיות מנהיג?
לראשונה ב"הישרדות" מודחת שורדת, אושר, לא בגלל טעויות שהיא עצמה עשתה, אלא בגלל ניתוח שגוי של "הרוב" בשבט. אילו האוהדים היו רואים קצת פחות "הישרדות" וקוראים יותר משהו ממה שכתב חתן פרס נובל, פרופ' הולמן, על תורת המשחקים וקבלת החלטות בתנאים של אי וודאות, אולי הערב היה מסתיים אחרת ואושר עדיין הייתה על האי.
הדיון במועצת השבט נסב סביב השאלה המטופשת "מי מנהיג את השבט?". יש לי רק דבר אחד לומר על זה: מי בכלל רוצה להנהיג? הישרדות אמיתית בטבע דורשת יכולות מנהיגות, אבל במשחק כמו "הישרדות" היא רק מזיקה.
אף אחד לא מגיע ל"הישרדות" כדי להנהיג או כדי להיות מונהג, אלא אם הוא לא חצה את גיל 21, ויש כאלה לא מעט. הישרדות טובה היא התמקמות מתחת לרדאר, הובלת מהלכים טקטיים ותנועה שקטה לעבר הגמר. מי שמעוניין לפתח כישורי מנהיגות, עבודת צוות וחינוך לערכים, יכול לשכוח מהמיליון. כדברי ידידי שי אראל, זוכה העונה השלישית, "מי שבא להמר בקזינו לא יכול להתמרמר על הימורים".
אלברט איינשטיין אמר פעם שיש שני דברים שאין להם סוף: ליקום ולטמטום האנושי. לגבי הדבר הראשון, אמר, "אני לא כל כך בטוח". אם הוא היה רואה את הריצה המטורפת של מעיין לקראתה של מירית לאחר שבשבקין ומירית ניסו "לעבוד" על חברי השבט כאילו מירית נשארה מאחור, הוא היה משתכנע שלטמטום האנושי באמת אין סוף, אבל יש צורה.
ולמקרה שחשבתם שהסדרה "אבודים" הסתיימה - כנראה שלא ממש. אריאלה מספקת רגעים הזויים ביותר הישר מאי המתים. או שהיא ישנה מתחת לעץ קוקוס רגע לפני נפילת אחד האגוזים, או שצומחות באי המתים פטריות מיוחדות.
השירה לעצמה, קצב הדיבור, המלל והשתיקות הזכירו לי את רוסו מ"אבודים", אותה אישה שנשכחה ביער שנים רבות ומלמלת לעצמה דברי נקמה. טוב שאין לה נשק כמו לרוסו, אנחנו יודעים איך זה הסתיים שם. מסכן דן מנו. אמנם מירית קוראת לו "דיקטטור", אבל באמת לא מגיע לו להיתקע עם אריאלה באותו האי.
