נפתח עם השורד והאגדה (או השורד וסיפורי המעשיות, תבחרו אתם) דן מנו. על פי הפרומו לפרק הבא, שכח מנו את מה שטען שלימד את כולם, והחל לבלבל את השכל על "חלוקת הנטל". רבותי, כולה חודש וקצת על האי, מותר לנוח, מותר להתפנן, מינימום דיאטה ומקסימום חופשה על החוף.
שלא תתבלבלו - כל משימות השבט לא עוברות את השעה ביום. בלחץ. רבע שעה לחפש זרדים, חמש דקות להכניס את האורז למים, עוד חמש דקות לשטוף כוסות במבוק וחצי שעה להשגיח על האש. את זה, אגב, אפשר לעשות תוך כדי שכיבה במצב אופקי על ערסל. לא נורא גם אם נרדמים. מניסיון.
כל התערבות בעניין ה"מטלות השבטיות" המגוחכות יוצר ריבים וויכוחים מיותרים, והתלונות של דן בעניין הזה רק מעלות בי תהיות לגבי ניסיונו ההישרדותי האמיתי. הייתכן שזו הפעם הראשונה שמנו נאלץ לאכול חצי כוס אורז ליום? אחרת לא ברור לי איך הוא מתפוצץ מעצבים על שטויות אחרי יומיים על האי.
המצב בשבט קלינגה לא פחות סבוך: אושר ודר (פיצקי) גם הם שכחו את מה שכנראה מעולם לא למדו. הם הגיעו מיוחמים לאי וקפצו לנהל מערכת יחסים (מבוססת כמובן על הכרות מעמיקה עם האופי, תפיסות העולם, הערכים ואולי גם קצת משיכה חיצונית) שסימנה אותם מיידית כמטרה. אין דבר יותר בולט מזוגות ב"הישרדות". התנהגותם של דר ושל אושר אולי נראית כתמימה וחמודה לעיניים של תלמידי חטיבת הביניים, אבל העיניים האסטרטגיות הנכונות יזהו את הטמטום. על זה נאמר: "אין שכל, אין דאגות". ואכן, דר בכלל לא העלה על דעתו ששמו יעלה במועצת השבט.
עם זאת, אני לא לגמרי מבין מדוע שמו של דר עלה בכלל להצבעה. על האסטרטגים של השבט, מקס וגיא, לנסות ולהדיח את מי שעשוי לזכות במשימות חסינות (דר ואיתי). מצד שני, איתי ודר עשויים להיות חיות מחמד ממושמעות ומובלות, אבל זה יקרה רק אחרי שבועיים על האי, אחרי שהרעב יתפוס את מקום הליבידו הסוער וחיטובי גופה של אושר יעניינו את דר הרבה פחות מזוחלים למאכל.
ונעבור למנה העיקרית אך הבנאלית של הערב. אריאלה לוהקה ל"הישרדות" כדי לעשות את כל הטעויות האפשריות. לא ייתכן ש"אוהד" שצופה בכל פרקי הישרדות יגיע לשבט ועוד לפני שעברו 24 שעות יעשה את כל ה"לא תעשה" ב"הישרדות". אריאלה משתלחת בחברי השבט, מתווכחת וחוזרת על אג'נדת המקופחים בעניין הגיל כאחוזת אמוק. ככה בדיוק זוכים בתואר "ראשון המודחים".
לפי הפסיכולוג הנודע אלפרד אדלר, יש אנשים שמזהים שאינם מסוגלים לנצח את המשחק ולהיות ראשונים בסולם. לכן, הם מייצרים סולם אחר שבו הם יכולים להיות ראשונים: "סולם המודחים". מכאן, הדרך לראשות ועד הבניין סלולה, רק שהפקת "הישרדות" חוששת לאבד את קהל הסבתות ולכן ארגנה לאריאלה את "אי המתים". מעניין איך היא תסתדר שם עם דן מנו.
רציתי לציין שגיא גולד פועל היטב, וזה אכן רוב הזמן כך. גיא מזהה וקורא היטב את מפת מערכות היחסים בשבט עד עתה ומתבלט כאסטרטג מבלי לסמן את עצמו ככזה. הוא בלתי צפוי ויוצר סביבו אי וודאות שיוצרת פחד, שיוצר שליטה. לא אני אומר את זה, אגב. אמר את זה סון טסו לפני 5,000 שנה בספר אומנות הלחימה הסינית.
גיא חובר למקס (שפקס), שזו החלטה חכמה של אסטרטג טוב, שמזהה את האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר ומחבק אותו. שנאמר: "את האוהבים שלך תחזיק קרוב, את האויבים שלך תחזיק קרוב יותר".
עם זאת ולמרות זאת, גיא טועה ובצעד לא מובן מספר לאריאלה שיש לו פסלון חסינות ושהוא מתכוון לתת לה אותו כדי "להראות לשאר חברי השבט מי מנהל את העניינים". אין בזה כל היגיון ואם הדבר היה נעשה הרי שזה היה הצעד הכי מטומטם בתולדות "הישרדות". לא ברור לי מלכתחילה למה חשף גיא את העניין, אבל גם שחקנים חכמים עושים טעויות. בשבילו אני מקווה שהוא לא יעשה טעויות נוספות נוסח הנגיחה של זינדין זידאן במונדיאל 2006. כל מילה מיותרת.
ולפינת העצה הטובה (מבוססת על דם, קצת יזע, טעויות והצלחות): המחלה הגדולה ביותר והסכנה הגדולה ביותר לשורד היא מחלת המגלומניה. הסימפטום הבולט ביותר למגלומניה הוא הדיבור על עצמך בגוף שלישי. לזכותו של מקס עומדת ראייה חדה ומה שקוראים בבה"ד 1 "מנהיגות מיוחסת". בני השבט מעריכים אותו רק בגלל גילו והביטחון העצמי הרב שהוא מקרין כלפי חוץ. פה זה נגמר, אבל זה גם מספיק. מקס מקפיד לא להרבות במילים מול חברי השבט וזה טוב. הבעיה היא שהוא מפטפט מול המצלמה בעדויות ושולח לצופה אינספור הערות מתנשאות על עוזרות פיליפיניות, האמרים צהובים, גרילרים חשמליים וחוסר מעש. הצופה או המסמס לא אוהב את זה. לא ראיתם את הגמר האחרון?
