אתמול, לראשונה העונה, נוצר מתח יש מיש ולא יש מאין. אולי בזכות החצוצרות שליוו את העדויות, פסקול מסדרות מתח אמריקאיות משנות השמונים, או השנסונים הצרפתיים של שפקס, אבל בפעם הראשונה היה שווה לחכות לסוף. טוב, אין ברירה, הרי אני צריך לכתוב דוח.
ההדחה האחרונה של דר פישלזון, רגע לפני האיחוד, נתנה הזדמנות ל"הישרדות ישראל" להרגיש קצת אמריקה, ולנסות בפעם הראשונה את מבחן הדלקת האש במצב שבו יש שוויון בהצבעה. כך התייצבו להם דר ושפקס לקרב מוחות, או.קיי, לא ממש מוחות. אם שפקס ודר היו האדם הקדמון, כנראה שעד היום היינו נאלצים לחיות בחושך.
הניצחון של גיא במשימת החסינות האישית סימל את כישלון האסטרטגיה שלו. כשזקוקים לפסלון חסינות, זה אומר שיש לך ממה לחשוש ושאיבדת את היכולת לנווט את השחקנים האחרים על פי רצונך. עם זאת, היוזמה של גיא ללכת למועצת השבט בניסיון להדיח את שפקס בידיעה שהולכים על שוויון הייתה נועזת ביותר. זה ממש כמו להמר על פנדלים בכדורגל. אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא איך אתה יוצא.
ממש כמו בהימורים, אין פה שום שיקול אסטרטגי או מתמטי שעומד לרשותך, פשוט נועזות ואהבת סיכונים לכל דבר. זה יכול להצליח, אבל גם באותה מידה להיכשל. מועצת השבט של אתמול הוכיחה שוב עד כמה אין רלוונטיות להיותך אסטרטג טוב. ה"אין חוקים" של המשחק טורפים תמיד את הקלפים.
צירופה של אביגיל נועדה רק למטרה אחת: יצירת השוויון בהצבעה ויצירת רייטינג. בשונה מכדורגל, ששם לא מוסיפים לשום קבוצה עוד שחקן או מחליטים בדקה התשעים לשנות את החוקים, כאן גם לאסטרטג הטוב ביותר אין סיכוי מול מקבלי ההחלטות של מפעל הרייטינג הזה. עם זאת ובגלל זאת, מגיעה מילה טובה לשפקס, שלאחר פספוסי הקורה והקוקוס שרד את מבחן האש. דר שניסה להדיח את שפקס רשם את שמו על הפתק ושלח אותו למסור דרישת שלום לאיתי ולאושר באי המתים. את הד"ש הוא ימסור כבר בעצמו.
חולשתו של "המין החלש"
ועכשיו, קצת על מנהיגות, מגדר, פמיניזם ומיתולוגיה: לצדי נהר האמזונס, חי לו שבט של נשים לוחמות שעל שמן נקרא הנהר. על פי האגדה היוונית, הן היו חותכות או שורפות את שדן הימני כדי שיהיו חופשיות יותר בדריכת קשתות הקרב וכלי הלחימה שלהן.
בספרו "לכל שאלה תשובה", מספר יצחק לבנון כי אמזונה לא נחשבה לבוגרת עד שהרגה גבר בקרב. אמנם, למזלן הרע, הטבע עדיין מחייב זרע וביצית על מנת ליצור עובר, ולכן הן התירו למספר גברים מצומצם להיכנס לשטח ארצן רק פעם בשנה, על מנת להתרבות. אולם אם הילוד היה זכר, הן היו ממיתות אותו או שולחות אותו לאביו.
אם לא ברור לכם מה קרה בסוף לשבט, אני אפתור אתכם מהמתח הנוראי ואספר לכם שהוא פשוט נכחד. ועכשיו לנמשל: משברים אישיים לא פתורים אינם פמיניזם. התבצרות בזהות "המין החזק" או "המין החלש" גם הוא אינו פמיניזם. פמיניזם הוא שוויון הזדמנויות. לא בדיבורים, במעשים.
בפרק של אתמול זכינו לראות שוב איך שרון ולידר נגררות למלחמת ה"יענו פמניזם" על כוחן ומעמדן בשבט ועל כך שהן אלו שבעצם מנווטות את המהלכים בשבט ולא שפקס או גבר אחר. הבעיה: למעט מספר מהלכים מצומצם בכל עונות "הישרדות", אמירות כאלו נשארות כהצהרות ריקות בלבד ומשכנעות רק את אומרן. הקהל בבית בטח לא משתכנע.
בעוד ששרון ולידר מרגישות שהן מובילות את המהלכים, גיא ושפקס חושבים שהם מובילים את המהלכים - וזה הבדל גדול. עם תחושות בטן הולכים לשירותים, לא בונים אסטרטגיות. השורדות מתבלבלות בין תחושת העוצמה שבלהיות לשון מאזניים בהצבעות במועצת השבט, לבין חשיבה, תכנון והובלת מהלכים. זה פשוט לא אותו הדבר. זה ההבדל בין להיות הצוואר לבין להיות הראש. אביגיל הסבירה את זה יפה מאוד במועצה. ואגב, לא צריך לעבוד בבית הלבן או לעשות תואר שני כדי לדעת את זה.
