גלעד שב הביתה: התקשורת מחבקת, מאופקת, לא חונקת
אחרי הדמעות, הפגישה עם אבא והטרמפ הביתה על יסעור, אפשר לסכם שהשחרור של גלעד עבר חלק, גם הסיקור התקשורתי שליווה אותו (למרות שיכלנו לוותר על שלל כותרות מרעישות מעדות ה"גלעד אכל בננה"). יונית היתה אחלה (למרות שהעדפתי את פריזורת הפרה-גוונים הגותית בואכה קריסטין סטיוארטית של לפני החתונה), החיבוק עם ביבי - למרות הבדיחות - היה מתבקש ואפילו לירן חולצה אפורה לא הביך יותר מדי (סגירת מעגל אופציונלית - גלעד מעניק לו את החולצה הכעורה עם הצווארון המוזר שהחמאס קנו לו לכבוד השחרור).
אז מה כותבים במצבים כאלה? מתמקדים בפדיחה של יאיר לפיד ויונית לוי בסיום המהדורה המתישה של יום שלישי? זה באמת היה מצחיק איך שלפיד איחל ליונית מזל טוב והצליח, בדודתיות טרחנית, להביך אותה יותר מיום שלם של ניסיונות לדובב את צבי שליט. או אולי תוהים איפה הדס שליט, האם יערה וינקלר תחליף אותה לנצח ואיך מונעים את זה?
או שאולי זה היה אחד מהאירועים הנדירים האלו שבהם אין צורך בביקורת בונה, כי התקשורת והעם כאחד פשוט יצאו, ונכון לעכשיו עדיין יוצאים, סבבה לגמרי. זה לא בגלל האמנה שחתמו עליה אמצעי התקשורת וגם לא בגלל האבטחה הכבדה שהרחיקה את ההמונים, אלא בגלל שברגעי האמת כולם יודעים מתי להתקרב, להתרחק, לחבק ולשחרר. אינטואיטיבית לגמרי. ואולי בכל הנוגע לסיקור התקשורתי של גלעד עוד יהיו הרבה פדיחות, אבל אפשר לקוות שנדע להשתמש באינטואיציות האלו גם בהמשך. לפחות ברגעים שבהם זה יהיה חשוב באמת.
הקמפיין של TNT: הגידו כן לזקן
25 זה זקן! צורחת עליי הפרסומת של TNT מכל מסך טלוויזיה. נו, כנראה ש"TNT זה צ'יפי" הרגיש להם פחות קליט. זחיחות ג'סטין ביברית ארורה שבטח תתפורר תוך שתי כביסות, אבל אולי זאת הקנאה שמדברת מגרוני הדווי והעתיק. מצד אחד הקמפיין הזה יעיל כי TNT לא הפסידו אותי כלקוחה (מה לעשות, אנשים בני 30 באמת לא קונים שם) וכן הרוויחו פרסום (אני וישישים נרגנים נוספים כותבים עליו ללא הרף) אבל מצד שני, מה עם אנשים בני 26 שאולי כן נהגו לקנות בTNT? למה לבאס? תסמכו על הבגדים שלכם שיעשו את זה לבד. את אלין, אגב, אני מאוד אוהבת. אין לי מושג בת כמה היא, אני מניחה שפחות מ-25 ושעוד שנה ניפגש בזארה.
"מעושרות": דפני ליף בהלם
הדבר הרע היחידי שאפשר לומר על "מעושרות" זה שהשם שלה מעפן. לא יכלו למצוא שם שלא מעורר אסוציאציות לחלב עם אקסטרא סידן? אבל חוץ מזה, לפי שני הפרקים הראשונים, מדובר בתכנית מושלמת. ה"חי בלה לה לנד" של האלפיון העליון, קאלט היסטרי. הנשים העשירות שהתכנית עוקבת אחריהן - שהדבר היחיד שמקשר ביניהן זה כמויות בוטוקס שיכולות להרדים פיל - הן דמויות ריאליטי מדהימות, אחת אחת, כולל הקאצ'פרייזים המתבקשים וחוסר המודעות המדויק.
יכול להיות שהתכנית תעורר התמרמרות. אחרי הכל, אנחנו קצת אחרי הקוטג' והאוהלים וקצת לפני מה שמסתמן כמשבר כלכלי קולוסאלי. כנראה שלא נפתח בקרוב חנות בכיכר המדינה, גג עצומה בפייסבוק. בטח יהיו כאלו שיאמרו שזה לא הרגע הנכון להוציא לנו את העיניים עם גיהוצי הפלטיניום של לאה שנירר בברברי, או עם ניקול ראידמן שדורכת על הומלסים בעקבי לובוטן. אבל האמת היא שעל כל דבר אפשר להביט על סאטירה חברתית מבריקה (או משהו) ובכלל, בכל הנוגע לממתקי טראש, במיוחד כאלו שעשויים כל כך מעולה, כל זמן הוא זמן טוב.
אתה מה שאתה לובש: בר רפאלי לובשת שועל
סביר להניח שבר רפאלי לא תיגע בבגדים של TNT עם מקל שמחזיק ציון ברוך (בכל זאת, היא בת 26), אבל שועל מת? זה אין לה בעיה ללבוש. אני בטוחה שבאופן כללי בר לא לובשת פרוות ולא תמצאו אוסף צובלים חנוקים בארון שלה. אולי הוא באמת טרחה לשאול ואמרו לה שזה פייק, או שהיא סתם הייתה באמצע צילומים אז היא שמה על עצמה את גופת השועל הזאת, כי היא דוגמנית ומבחינתה זאת עבודה. כך או כך הבעיה היא – וכבר כתבתי את זה כאן בעבר - שזה דפוס אצלה. היא לא בוררת, לא לוקחת אחריות על הקמפיינים שהיא מצטלמת אליהם או מרגישה שהם מייצגים אותה בשום צורה. כשזה מסתכם בהוזלת המותג של עצמה, עם כל מיני קטלוגי פח ברזילאיים או טחינות סוריות, אז זה העסק שלה. אבל כשזה מגיע לצילומים עם פרוות שועל, זה כבר סתם אכזרי ומיותר.
רוקסט בארץ: ג'וין דה ג'וירייד
כאילו הייתי צריכה עוד תזכורת לכך שאני עתיקה – ההופעה של רוקסט במוצ"ש! איזה כיף. הגרייטסט היטס שלהם כבר בשאפל באייפוד למרות שבינינו – כל השירים שלהם הם גרייטסט היטס. היכן ישנה עוד להקה עם כל כך הרבה להיטים מעולים? אני מוכרחה להודות שעד שהודיעו על הופעתם בכלל לא ידעתי שהם עדיין קיימים (למעשה הייתי בטוחה שהסולנית מתה מסרטן. היא לא), אבל כמו רבים אחרים שגדלו בניינטיז, עטתי על משרדי הכרטיסים בלהיטות גדולה יותר משל זמר ישראלי שמקליט שיר לגלעד שליט.
רוקסט מרגשים רק אנשים ששייכים לרגע מאוד מדויק בזמן - שגם בו, אגב, הם לא נחשבו לטובים, הם תמיד היו לא מוערכים באופן כרוני - אבל זה רגע שבשבילו צריך להיות צעיר מכדי שיהיה לך אכפת מהתדמית הטראשית, וזקן מכדי לקנות משהו בTNT.