את המנצח הגדול של בחירות 2009 אף אחד לא ראה על הבמות. הוא לא חיבק, לא מחא כפיים או מחה דמעה ולא חלק עם הפוליטיקאים זמן מסך. ראובן אדלר ישב מאחורי הקלעים, כמו תמיד, וראה את תוצאות הסקרים כמו דה ז'ה וו.
אדלר הוכיח שוב לכולם בפעם המי יודע כמה, שיש לו סונאר נדיר לאיתור מצליחנים, אינסטינקטים מחודדים לתנועה זהירה בשטח עוין, ויכולת וירטואוזית למצוא פתרונות במקומות צחיחים. האיש שב-1996 ניצח את הבחירות בשביל ביבי, הביס הפעם את הזחיחות של הליכוד בדרך לראשות הממשלה.
כשנפתח המירוץ הציע לו נתניהו לחבור אליו שוב לקמפיין סוחף של ווינרים, אבל אדלר, שהרגיש מחויבות גדולה למפלגה שהיה בין מקימיה ובעיקר לחברו המאושפז, אריאל שרון, החליט לוותר על העונג ללכת בדרך הקלה ובחר לעמוד מאחורי מועמדת עם תדמית ישרה, פופולאריות מסויגת ומעט מאוד הישגים. למה החליט ללכת דווקא עליה? כי הבטן שלו דיברה.
תחילת הקמפיין בישרה טובות. בישראל רצו אובאמה. לבני התאימה לתפקיד התקווה האחרת. כן, היא יכולה. אבל אז באה המלחמה וזיעזעה את התכניות. באיזשהו שלב התייצב אדלר ואמר שהמלחמה עשתה נזק לליבני, אמירה בעייתית למי שאמור להוביל קמפיין של מועמדת לראשות ממשלה. מי שמכיר את אדלר האיש, זה שמאמין שמי שלא נותן ראיון לא מצטער עליו, הבין שפליטת הפה, כביכול, היתה מכוונת.
באופן מתוחכם, הוא השתמש בכנות ששידר כשאמר "אישה ומלחמה זה אלמנט שהולך קשה יחד", וכיוון כירורגית לקהל מטרה נשי שיכול היה להביא להכרעה במערכה. הוא ידע שהנשים יצביעו ללבני ברגע שייחשף המנגנון הגברי שמרחיק אותן ממוקדי הכוח בזמנים קריטיים. הוא גם ידע להעריך נכון את שלטי החוצות של הליכוד "זה גדול עליה", שהציגו אותה כאישה מוכה, כשהבין שהקמפיין שלהם ישחק לידיים שלו. הרי כל אישה תקום להגן על אישה פצועה.
בישורת האחרונה השכיל קלמן גייר, איש הסקרים שעובד לצידו שנים רבות, לנתח את המגמה הפוך. כשכולם צעקו שהליכוד יזכה בניצחון מוחץ, הוא חזר ואמר שהמתלבטים, בעיקר, המתלבטות, ילכו ללבני. אדלר קלט את הכדור וקלע איתו לסלוגן "ציפי או ביבי". וזאת הגדולה האמיתית שלו. היכולת לסכם בשתי מילים תפיסות שצובטות לציבור הישראלי את הבטן. "רק שרון יביא שלום", "רק הליכוד יכול". הדברים שנראים מופרכים בהתחלה, צוברים תאוצה והופכים למציאות. ואדלר בורא אותה בשבילנו.
