בין הצבת פסל הזהב הטהור של קייט מוס בבריטיש מיוזיאום והרצון לדפוק דרינק עם סיימון קאוול, אלון שטרוזמן מדווח על כל מה שקורה בלונדון. או במילים אחרות: "אלון שטרוזמן – לונדון"
ווינהאוס. להחליף איתה כאפות | צילום:
Simone Joyner, GettyImages IL
פרולוג
נפתח בוידוי. תמיד קינאתי בכל אותם כתבים מעופפים שדיווחו לנו מהניכר. כל ה- “יואב טוקר – פריז" ו"אודי סגל – ניו יורק" (שמות שחושפים אולי את גילי הקשיש) שהצטיירו בעיני כהדוניסטים חסרי תקנה, ברי מזל שמעניקים לנו, הלבנטינים מזילי הריר צוהר לחייהם הסוערים בחו"ל. אז עכשיו כשהגורל (וחברת התקשורת האמריקאית שמעסיקה אותי ) גלגל אותי לאחת מאותן מגה ערים נחשקות ואיזה שהוא דחף בלתי ברור גרם ליובל נתן לבקש ממני להגג (300 מילה, חופשי וזורם – אני מצטט) על חיי האפרוריים בה, קפצתי על המשימה בגרפומניה בלתי מוסתרת.
יהיה מעניין – הסברתי לבן זוגי באחת הנסיעות האינסופיות באנדרגראונד – לראות עד כמה היומיום הזה בחו"ל, שמהר מאוד הופך, כמו כל דבר, לשגרה של רוטינות והרגלים, יכול להצטייר כמסעיר ומעניין לכמה עוברי אורח וירטואלים שיקליקו עליו. וחוץ מזה, גם אם כבר מזמן לא החלפתי כאפות עם איימי ווינהאוס ולא דפקתי דרינק עם סיימון קאוול, תמיד אפשר למרוח 300 מילה על איזה טרנד, או תופעה, או מגמה או משהו מסוג הדברים האלה שלונדון מייצאת לעולם מתוקף הפיכתה בעשור האחרון למרכז הכלכלי והתרבותי החשוב של העולם (תואר אותו שדדה עם הרבה זיעה ממלכת העשור הקודם, ניו יורק).
איפה עוד בעולם יש מקום שבשבוע שבו קורסים בסיטי בלונדון כמה מהארגונים הפיננסים החשובים בעולם , במרחק מיילים ספורים שובר דמייאן הירסט שיא עולמי במכירה פומבית (מעל מאה מיליון פאונד הכנסות)? בזמן שאלפי בנקאים אורזים את מטלטליהם ונוטשים את הקיובקלס שלהם, הבריטיש מיוזיאום מציב פסל זהב טהור של קייט מוס בשווי מיליוני פאונדים?
בעודה אפופת עשן הקרדיט קראנצ' והגלובאל מלטדאון (שבמבטא בריטי נשמעים כמו שמות של חטיפים יותר מאשר כינויים למשבר כלכלי) ממשיכה לונדון להוכיח שהחגיגה גדולה וסוחפת מכדי להיפסק. הכרטיסים למופעי הווסט אנד ממשיכים להיחטף, מסעדות ה-100 פאונד לאדם עדיין מלאות ובמחיר דירת חדר במרכז העיר – גם אחרי קריסת המחירים - עדיין אפשר לרכוש בניין שלם במודיעין.
יש יגידו (כמו בן זוגי המרקסיסט) שלונדון מושחתת ושבעה מידי בכדי להרכין את ראשה בפני שמועות על מיתון. אני טוען שהיא פשוט יצירתית ומלאת השראה מידי בכדי ללחוץ על הברקס. אותה תאווה אינסופית להכל – כסף, נדל"ן אבל גם תרבות ואומנות, היא זו שמייצרת בועות ומנפצת אותן, אבל היא גם גורמת ללונדון להמציא את עצמה כל הזמן מחדש.
כי למרות שאין פה ממש שמש, המחירים לא הגיוניים, האוכל תמוה והתחבורה הציבורית קורסת תחת העומס – לונדון היא מגרש החניה המרתק ביותר שהעולם מציע היום לנווד האורבאני חסר המנוחה. או לפחות ככה זה נראה גם לי אחרי קצת יותר מ-300 מילה. מקווה שגם לכם.
