שימו לב לפורמט הבא. הגיבור: ישראלי שחייו המקצועיים התנהלו עד לא מזמן באווירת על-הכיפאק ים תיכונית על ציר רמת החייל-פארק יקום. הלוקיישן: משרד אנגלי למהדרין. הטוויסט: עולם שלם של ז'רגון סחבקי, פגישות בבתי קפה שמשיים וצעקות בטלפון מוחלף באווירה לונדונית צוננת ומנומסת. במקום קפה שחור - תה עם חלב, במקום ציטוטים מ"ארץ נהדרת" - בדיחות על מזג האוויר. נשמע כמו תוכנית ריאליטי או סיטקום? ככה, בכל אופן, נראים חיי המקצועיים מאז שנחתתי בבניין המשרדים במערב לונדון. והרי מקום עבודה הוא מיקרוקוסמוס מוקצן של החיים האמיתיים, כזה שמשקף פערים תרבותיים שיכולים בחלקם לשעשע ולהפרות, אבל גם להקשות ולתסכל. איך בכל זאת עוברים את זה? קבלו שבעה טיפים.
הווליום
הדבר הראשון שמכה במי שנכנס בפעם הראשונה למשרד אנגלי זה השקט. מה שקט, דממה מוחלטת. אין חילופי דברים במסדרון, אין שיחות טלפון קולניות ואין בדיחות ב-Open Space. כולם יושבים, בין אם במשרד סגור או בשולחן חשוף, ולא מוציאים הגה. שלא כמו האמריקאים, האנגלים לא אוהבים את הקיובקלס החצי סגורים. מי שבחוץ בחוץ, וכולם מקפידים שלא לחרוג מהמרחב הפרטי לציבורי. גם ישיבות רבות משתתפים נותרות שקטות למדי, ואפילו כשמתלהט לו ויכוח, לעולם ימתינו כולם עד שכל אחד יסיים את דבריו, ייקחו פאוזה קלה ורק אז יביעו דעה. למי שמגיע מישראל, נדרשים אימוני נשימה והורדה משמעותית ברמת הדציבלים. מצד שני, מדי פעם, הרמת קול ישראלית חצופה יכולה להיות מאוד אפקטיבית.
החפתים
גם למי שכבר מורגל לחולצות מחוייטות ועניבות, יש עוד משהו אחד קטן להתרגל אליו - חולצות החפתים. מדובר בפריט לבוש שלא ממש מקובל בישראל, עם שרוולים קצת תפוחים וסגירה באמצעות כפתורים מקושטים. לא ברור אם זו ההיסטוריה המלכותית או סתם פטיש גנדרני, אבל לכל מי שמחשיב את עצמו איש עסקים או מנהל בכיר יש לפחות 2-3 סטים של חפתים מצוייצים שהוא מחליף לפי מצב הרוח או מדד הרשמיות.
"Unfourtantely"
לאנגלים יש דרך משלהם לענות, או יותר נכון לא לענות, תשובה שלילית. למי שרגיל לדיאלוג ישראלי טיפוסי של "כן, לא, שחור, לבן" צפויה דרך ארוכה כדי לפענח את הקוד הבריטי האדיב, שמצטיין בלקסיקון שלם של מילות נימוסין כגון – "Unfourtantely", "I'm afraid", "To be honest", שכל מטרתם היא להקל על הדובר לשלוח אותך לעזאזל.
עוד לא פגשתי אנגלי שאין לו דעה מוצקת על כדורגל, או כמו שאומרים פה, Footy. ימי שני במשרד מוקדשים באופן מוחלט לשיחות על משחקי סוף השבוע ולמי שאין אג'נדה ברורה בנושא, כדאי שלפחות יהיה לו איזה מושג בסיסי לגבי מוסדות כמעט קדושים כמו צ'לסי, ארסנל וטוטנהם. באנגליה, להבדיל מבישראל, להיות הומו או גבר עדין ועמוק עדיין לא פוטר מלהיות אוהד של אחת הקבוצות.
פוליטיקה
בעיר שבה במשרד באותו משרד מתערבבים בקלות בני לאומים שונים, אף אחד לא מדבר על פוליטיקה בינלאומית יותר מדי. הנימוס האנגלי המפורסם והרצון להימנע מעימותים קולניים גורם לרוב האנשים לשמור את דעותיהם הפוליטיות לעצמם, בטח שבנושאים רגישים.
אבל האמת שגם מעבר לזה, כל Average Joe – ככה קוראים במדיה לאנגלי הממוצע - מודה שהוא כבר לא ממש מבין על מה אנחנו רבים שם במזרח התיכון, ממש באותה מידה שהוא לא ממש יודע למה יש התפרעויות ביוון ומה הפקיסטנים רוצים מההודים. כשהם לא נאלצים להתגייס לקואליציות או להגן על ארצם שלהם, האנגלים מעדיפים שלא לחרוג מהאג'נדה החברתית-כלכלית שמניעה להם את סדר היום. אם לא ממש צריך, הם מעדיפים להשאיר לאמריקאים את תפקיד האח הגדול שמציל את העולם.
"Let's meet for a drink sometime/Someday"
בפעם הראשונה שקיבלתי הזמנה מפורשת על ידי אחד מהחבר'ה למשרד, עוד לקחתי אותה ברצינות. אחרי מספר פעמים שבהם ניסיתי לקבוע ולממש את הבונדינג הקולגיאלי ונעניתי בהתעלמות מהולה בתמיהה, הבנתי שיש פה איזה עניין שאני לא מבין.
למזלי אחד מחבריי הישראלים, שכבר סוגר פה יותר מעשור, הסביר לי שאין מה לקחת את זה באופן אישי. ההצעה להיפגש לדרינק היא דרך מקובלת לסגור שיחה או להפגין קבלת פנים מנומסת, אבל לעיתים רחוקות למציע יש באמת עניין לבזבז עליך ערב אינטימי בפאב.
After work drinks
כשאין שום חשש לאינטימיות, החב'רה במשרד דווקא שמחים להיפגש לדרינק, או יותר נכון דרינקים. למעשה, הם עושים את זה כמעט יום יום במשך כל ימות השנה: איך שמגיע הערב, מציפים את הפאבים של לונדון עשרות אלפי גברים ונשים שזה עתה יצאו מהמשרד ואין להן שום כוונה לחזור הביתה לפני שהם דופקים כמה בירות. שם נרקמים הקשרים האמיתיים, שם מסכמים את אירועי היום ושם מקטרים על הבוס. אם באמת רוצים להיות אחד מהחבר'ה ולא לפספס את הרכילויות החמות, חייבים להיות שם, ומה שיותר מסובך - חייבים להצטייר כמי שיודעים לשתות.
עוד סממן להרגלי השתייה המוגזמים של הבריטים הם אירועי החברה. לא משנה אם מדובר בפרידה מעובד או השקה של מוצר חדש, הליינאפ הוא תמיד זהה - מתחילים ב-7 בערב כשכולם עוד פיכחים עם הנאומים והברכות, ובסיום החלק הרשמי פוצחים בחגיגת שתייה שמסתיימת בשעות הקטנות של הלילה כשכולם שיכורים ושמחים. ותאמינו לי, אין משהו יותר מאחד בין עובד זוטר לבכיר מהקאה משותפת.
