שימו לב לנתון הבא – השנה היו בבריטניה יותר מ-450 פסטיבלי מוזיקה. בין גלסטנברי ההמוני, SUNRISE ההיפי, הייד פארק המספונסר ו-FIELD DAY האלטרנטיבי, מאות אלפי בריטים עוברים בין מאות אירועי המוזיקה השונים וצורכים מיליוני ליטרים של בירה.
אבל חוץ מאחוז האלכוהול בדם, לרובם יש עוד מכנה משותף. הגיל. כי למרות שפה ושם מבצבצים כמה בגירים, הפסטיבלים כאן הם מעוזם הבלתי מעורער של טווח הגילאים המכונה צעיר. ולא בכדי. בין אם כמזימה מקיאוולית לסיכול כניסת מבוגרים, או סתם כי ליברפול זאת לא אילת, רוב האירועים מצריכים סיבולת גבוהה ויכולת הישרדות בתנאי שדה.
השילוב של צפיפות, מזג אוויר הפכפך והצורך לתדלק ערנות ושמחה במשך שעות ארוכות, הופך את האירוע למסע לא פשוט עבור מי שהוא לא בן עשרים ומשהו. עם כל הכבוד לרוק הבריטי המשובח, למי יש כוח לנסוע לאיזה שדה נטוש בסקוטלנד ולהתפלש בבוץ טובעני. לכן, כשידידי הצעיר והאנרגטי עומרי הזמין אותי להצטרף אליו לפילד דיי – מייד חלפו בראשי מראות קשים מהטירונות מלווים ברפלקס מיידי של סירוב.
אבל לא האנגלים ישכחו אותנו הקשישים יותר, אלה שנורא רוצים לרקוע עם הרגל אבל אם אפשר במרחק כמה תחנות מהבית. אז הם המציאו לעצמם פסטיבל עירוני, מגניב לא פחות שאפילו מסובסד על ידי המדינה - הבי.בי.סי אלקטריק פרומס (Electric Proms).
האלקטריק הוא למעשה אחיו הצעיר של מוסד לונדוני ותיק – הפרומס. וכשבאנגליה אומרים ותיק, בדרך כלל מתכוונים ליותר ממאה שנה. הפסטיבל נולד בלונדון המעמדית של שנת 1895, על מנת לאפשר לפשוטי העם לרכוש כרטיסים מוזלים לקונצרטים. ב-1926 שודרג הפסטיבל כשאומץ ע"י גוף התקשורת הלאומי, הבי.בי.סי, והפך לאירוע המשודר, תחילה ברדיו ואח"כ בטלוויזיה, לכל רחבי הממלכה המאוחדת.
לפני 3 שנים, במטרה לתת במה גם למוזיקה עכשווית - הראה הבי בי סי לכולם שהוא עדיין הכי מגניב בעיר ויזם את הגרסה הסתווית האלטרנטיבית – האלקטריק פרומס. להבדיל מאחיו הגדול והממוסד שהתנחל באלברט הול, האלקטריק מתרחש בRoundhouse, אולם ההופעות הרוקנ'רולי של קמדן התוססת, מרחק זריקת פחית בירה מהבית של איימי ווינהאוס.
במהלך שבוע הפסטיבל באוקטובר, חולף מול המצלמות מצעד של גדולי הפופ והרוק לצד הרכבי אינדי למפגשי פסגה מוזיקליים יוצאי דופן. מי שמצליח להשיג כרטיס (והאמת שלא היה נורא קשה) מקבל ליינאפ גדוש כוכבים במחיר של יציאה אחת. מי שמעדיף לראות בבית, יכול לעשות זאת באותו הערב שעתיים אחרי, או לצפות אונליין מתי שרוצים ב- BBC IPLAYER (המתהדר בלמעלה מ-700,000 הורדות ביום!).
אז מה היה לנו באלקטריק פרומס 2008:
אואזיס - בפעם הראשונה מזה שנים שלא במופע איצטדיוני. ברט בכרך – שאירח את אדל, Goldfrapp - ותזמורת הבי.בי.סי לשלל ביצועים משותפים. והממתק של השנה – מסיבת דיסקו, עם רובין גיב מתוחזק בעכשוויסטים כמו סם ספארו ומתקמבקים כמו בויזון בערב מחווה לבי ג'יז ולסרט SATERDAY NIGHT FEVER (או בשמו הישראלי- שיגעון המוזיקה).
אז אפשר להתפתות לדיון מהותי בנושא האתוס של השידור הציבורי ולמה לאנגלים יש יותר גדול. אפשר גם לקנא בהם על המרחב התרבותי הטלוויזיוני שלהם שממשיך הרבה אל מעבר למיינסטרים. ואפשר גם לתהות למה אימצנו מימי המנדט את רוב ספר החוקים, רק לא את סדרי העדיפויות הציבוריים. אבל מכיוון שנאמר כבר הכל, נשאר רק לקוות שגם לישראל יהיה יום אחד בי.בי.סי משלה.
בינתיים, עדיף להיכנס ליו טיוב לראות האחים גלאגר מופיעים עם מקהלה סימפונית של 50 זמרים ולרשום שבאוקטובר- יש עוד סיבה טובה להגיע ללונדון.
נ.ב.
בלילה שבין כתיבת הטור לשליחתו הדרמנו לבריקסטון אקדמי לראות את UNDERWORLD. בסוף ההופעה, כשהם ניגנו את BORN SLEEPY האגדי והורידו בלוני ענק לבנים מהתקרה, נזכרתי כמה היה שמח בניינטיז, ושבעצם זה לא היה כל כך מזמן – מה שאומר שאולי אני פחות קשיש ממה שנדמה לי לפעמים. לפי השלטים מחוץ להופעה, היא הוקלטה לאלבום לייב - אז אם יתגלגל לידכם מתי שהוא הדיסק, תזכרו שבין אלה שמריעים בקולי קולות, יש ישראלי אחד שפתאום הרגיש שהוא שוב צעיר.