"אני לא אומר: 'תביאו לי את הקסם ואז אהיה שם'. את הקסם צריכים להביא לבמה השחקנים. וכן, לפעמים אני רואה על דברים מצוינים ולפעמים חסר לי הקסם הזה", אומר דבל'ה גליקמן רגע לפני הפרמיירה החגיגית להצגת היחיד החדשה שלו "מישהו מאחורי".
ארבע שנים אחרי הופעתו האחרונה בתיאטרון רפרטוארי, בקומדיה השחורה "האישה שבשלה את בעלה" בתיאטרון חיפה, חוזר אחד הקומיקאים המשובחים בארץ לבמה במאין מחווה לקומיקאי ענק (תרתי משמע) אחר: ריימונד דבוס. בלגי שחי בצרפת, והפך מיתוס בזכות שורה ארוכה של הצגות יחיד שהניחו את היסודות לז'אנר הסטנד אפ הרבה לפני שהמונח הפך מטבע לשון. דבוס נפטר לפני שנתיים, בגיל 80, והותיר אחריו מורשת קומית מוכרת היטב לבמאי רפי קינן, שחי שנים רבות בצרפת. קינן החליט לתרגם את מיטב מערכוניו של דבוס, לעבד אותם לערב יחיד, ולפנות למי שנראה בעיניו המתאים ביותר לגשר בין התוצר המוגמר לקהל הישראלי: דבל'ה גליקמן.
"רפי אמר: 'יש לי משהו מתאים בדיוק בשבילך'", משחזר גליקמן, "מובן שאת המשפט הזה אני שומע בשנים האחרונות הרבה מבמאים ומפיקים. העניין הוא שאני צריך להיות מאוהב במה שאני עושה, וכמעט תמיד אני מוצא סדק או פגם גם ברעיונות הכי מוצלחים. עם ריימונד דבוס רפי קלע בול. עבדנו יחד שנה רק על הכתיבה והעריכה ועוד חודשיים בחזרות, וגם עכשיו כשהמופע מוצג מול קהל וזוכה, לשמחתי, לביקורות מאד נלהבות, הלהט שלי רק גדל. בימים של הופעות אני מתעורר בקוצר רוח להיות כבר על הבמה".
מה כבש את ליבך בהומור של דבוס? אתה הרי לא מנסה לחקות אותו על הבמה
"חלילה. לא הייתי מצליח לו הייתי מנסה. דבוס היה איש ענק פיזית, שמן ומגושם אבל בו זמנית עם יכולות מדהימות כליצן ולוליין. בגיל 80 הוא היה קל תנועה ואתלטי יותר ממני כיום. חוץ מזה, לא גדלתי עליו. אני מודה שלא הכרתי אותו עד שרפי פנה אלי. מתברר שמחוץ לצרפת מעטים מכירים אותו. מה שכן, הייתה לו היכולת המדהימה לספר סיפורים מכמה זוויות ראייה שונות וזה היה מצחיק בטירוף. לא אדבר בשבחי יכולותיי הקומיות, אבל כאשר אני משחזר משהו שראיתי או חוויתי אנשים שהיו עדים לאותו מקרה אמרו לי לא פעם שמהפה שלי זה נשמע שונה לחלוטין והרבה יותר מצחיק מהמציאות. אולי בנקודה זו טמון הדמיון בינינו, שעזר לי להרגיש כל כך קרוב אליו".
"מישהו מאחורי" הוא, כאמור, שילוב הצגת יחיד תיאטרלית וסטנד אפ פרוע אודות אדם הרואה את המציאות בראי עקום, לעיתים הפוך, וחולק עם הקהל את השקפת עולמו הייחודית. מונולוג של שעה ורבע, במהלכו מתפצל גליקמן לכמה דמויות שונות המאיימות לעתים לגנוב לו את ההצגה. "מפחיד לעמוד לבד על הבמה", הוא מודה, "אם יש פתאום בלאק אאוט, ויש, אין לצידך פרטנר שיכול לשלוף אותך מזה. צריך להסתדר לבד".
השיבה הנוכחית לבמה לא עוררה בך, במקביל, רעב מחודש להצגות רבות משתתפים? מן הסתם, תיאטראות רפרטוארים ומפיקים פרטיים מחזרים אחרייך כל הזמן
"אני לא יכול לדבר על רעב מחודש, כי הרעב שלי לעשייה הוא תמידי. הבעיה היא שהוא חי בדו קיום עם עצלנות. לא אעלה לבמה רק כי צריך. אני חייב חיבור שהוא מעבר. לא אומר שאני צח כשלג. אם יש אופציה להופעה באירוע סגור לחברות גדולות או וועדי עובדים, לא אבחל בזה. צריך גם להתפרנס. אני שחקן, הבמה היא מקומי הטבעי, ואכן יש הצעות אבל אני עדיין לא יכול לבשר על תפקידי הבא בתיאטרון. אני כולי באנרגיות של המופע החדש הממלא אותי עד תום, והאמת היא שקשה לי לחלוק את האנרגיות האלה".
וכאשר את צופה בקולגות שלך, חלקם אכן עובדים לעיתים בו זמנית על כמה פרויקטים בו זמנית?
"אני עושה את זה ממקום של פרגון גדול. מי שיכול לעמוד בזה, אני מחזק את ידיו".
גליקמן יקיים פרמיירה חגיגית למופע היחיד "מישהו מאחורי" באולם צוותא בתל אביב, ביום חמישי (ה-4 בדצמבר) בשעה תשע בערב.