בשביל מה לצאת מהבית? הרי זה כרוך בפעולה המתישה של לבחור בגדים ואז אפילו ללבוש אותם. אחר כך צריך לשלם, ולא מעט, להדחס בין השורות הצפופות ולשבת ליד אנשים זרים. בין שעה וחצי לשעתיים וחצי נמשך הסיוט בו אין לאן לברוח, ללא פאסט פורוורד או סטופ. אפילו לא פאוז, בשביל ללכת לשירותים. לפעמים אמנם יש הפסקות פיפי, אך אלו מלוות בתורים אין סופיים, שבסופם מגלים שאין נייר בשירותים. חוץ מהנייר המטונף שמרוח על הריצפה. אסור לשתות במהלך הזמן הזה, על לאכול בכלל אי אפשר לדבר. רוצים לעשן? גם אני רוצה הרבה דברים. וזה, רבותיי, הסיוט אותו יש המכנים גם "תאטרון".
אך עדיין, מסיבות מוזרות, יש כאלו המטריחים עצמם מדי פעם והולכים לראות הצגה. לרוב אותם אנשים הם כאלו שפשוט לא יודעים להפעיל DVD ובטח שלא להוריד מהאי מיול, אבל מדי פעם צצים להם שם גם כאלו שנולדו כשפרס כבר היה רק סבא נחמד. למרות מה שאולי ניתן לחשוב, לא מדובר במזוכיסטים. בעצם, אולי רק קצת, כי הם עדיין נותנים מתוך בחירה למישהו להיכנס להם ללב, לקצוץ אותו טוב-טוב עם קצת בצל (בשביל הדמעות) ואז להגיש להם אותו בתוספת השתחוייה.
כבר כתבו כל מה שאפשר לכתוב על הצורך שלנו בסיפוקים מיידיים. התאטרון לא ממש טוב בלהעניק אותם. הוא גם לא ממש טוב בלתת לאנשים מפונקים את מה שהם רוצים, ואני לא מדברת רק על הפינוק שמקשה על קימה מהספה. למי יש כוח בסוף יום עבודה ללכת ולצפות בסבלו של האחר, הרי סבל כבר תרמנו בבית. ובכל זאת ממשיכים המחזאים, הבימאים והשחקנים להתעקש. ולמזלם, יש קומץ צופים שמתעקש יחד איתם.
תשאלו כמעט כל שחקן או סטודנט למשחק והוא יגיד לכם שהחלום הגדול שלו הוא לשחק על במה. זה אמנם מגיע עם הרבה פחות כסף ותהילה, אך מחיאות הכפיים וההתרגשות של המופע החי הם החלום הרטוב של כל מכור לתשומת לב. אז כן, קלישאתי ככל שזה לא ישמע, אי אפשר לקחת מהתיאטרון את תחושת הלייב. הרי זה כמו להיות בהופעה של מדונה – אפשר לראות בבית הופעה ב-DVD אבל זה כל כך לא אותו הדבר. ההתרגשות שבלקחת חלק ממשהו שקורה כאן ועכשיו הרבה יותר מתגמלת מהיכולת לרוקן את השלפוחית בכל זמן נבחר.
על הבמה הכל יכול לקרות, מלבד אולי התעופפות באוויר, תמונות של מנהטן נשטפת בגלים, מפלצת המגיחה מן הים, או סצנות סקס מפורשות. מלבד אלו – באמת שהכל יכול לקרות. אפשר לפרק ולהרכיב מילים מחדש, אפשר לתת למילים פירושים פיזיים ואפשר להיות ריאליסטים להכאיב. להכל יש מקום על הבמה. ודווקא משום שאין לאן לברוח, ליוצרים יש אפשרות להטיח בפני הצופים דברים שאינם מתעכלים בבטן בקלות. לא רק בידור קל אלא גם פחממות מורכבות יותר.
אבל לא רק זה מייחד את התיאטרון משאר המדיות. בכל שיעור בסיסי של משחק מול מצלמה, יסבירו לכם שהמצלמה תופסת הכל, לכן אין צורך לשחק מוגזם כמו בתאטרון. כמובן שזה לא לגמרי מדויק. המצלמה הרי לא תופסת את עגלי הזיעה שמבצבצים על השחקנים, את הליפסטיק שנמרח, את המילים שלפעמים נתקעות, לאו דווקא מחוסר זיכרון, אלא בגלל עוצמת הסצנה. החוסר מושלמות הזו, הפגיעות של שחקן שעומד ללא מאפרת או תאורה שמיפה אותו פלוס זוויות צילום מחמיאות ומחליף לצילומי העירום, מעניקה לכל מילה משקל נוסף. ורק בסיטואציה כזאת יכול להגיע הרגע הטוב ביותר - הקתרזיס המפורסם, אותה הקלילות שמגיעה בתום הדם, היזע והיסורים. לצערנו, זה לא תמיד קורה, אבל כשזה כן מגיע, פעם בכמה הצגות, אין לזה תחליף. וזה אפילו שווה לצאת מהטרינינג לפעמים.
