"הביקור מסתיים עוד כמה ימים ועדיין אין לי מושג על מה אכתוב", טוען ג'ון בירקן, מחזאי גרמני בן 29 שבשבועיים האחרונים שוטט בארץ יחד עם שלושה קולגות במטרה לקבל מוזה לכתיבת מחזה מקורי קצר. בירקן מלווה בנורה מנסמן, יוליאן קאן ותומס מאלה. ארבעתם נחשבים כוחות עולים במחזאות הגרמנית החדשה, וחתומים על מחזות באורך מלא לצד מחזות קצרים.
לארץ הגיעו כאורחי פרויקט משותף לתיאטרון הלאומי הבימה ותיאטרון "שאושפילהאוס" בדיסלדורף. כל מדינה שגרה לרעותה ארבעה מחזאים צעירים, ובעקבות רשמי הביקור הם מיועדים לכתוב מחזות קצרים (20 דקות כל אחד לכל היותר) עם קונספט משותף אחד: איך נראית בעיניהם המדינה בה ביקרו.
בעוד המחזאים הישראלים דנה אידיסיס, טל שיף, יריב גוטליב ונועה לזר תרים את גרמניה, ביקרה הנבחרת הגרמנית בתל אביב, בישוב הדתי נחלים, סיירה בצפון וכמובן קנחה בירושלים. על ניהולו האמנותי של הפרויקט השאפתני מופקדים שני במאים ושני דרמטורגים מגרמניה (תומס יוניק ואמלי ניארמאייר) וישראל (דדי ברון ושלומי מושקוביץ), והוא מיועד לעלות בקיץ בשני התיאטראות ולהציג, כל אחד בשפתו, פסיפס חוויות והרהורים המבוססים על כל שמונת המחזות שיכתבו. מבולבלים? גם אנחנו. אפשר להתנחם בעובדה שגם המחזאים.
"אני מאמין שרק אחרי שאחזור לגרמניה ואעכל את רשמי הביקור יעלו התובנות הברורות יותר", אומר בירקן, "כולנו מרגישים ככה. מדי ערב ארבעתנו יושבים ודנים במה שעברנו, ומגיעים לאותה השאלה: איך עושים את זה? איך כותבים מחזה קצר בהשראת מדינה? זה אתגר גדול, אבל זה בדיוק מה שמשך אותנו לרעיון מלכתחילה".
"ביקרתי בישראל לפני עשר שנים כשהייתי בת 18", משחזרת נורה מנסמן, "לא שזה הופך את העבודה שלי עכשיו לקלה יותר. אבל הכתיבה שלי אף פעם לא ליניארית. אני תמיד מתחילה עבודה על מחזה חדש באיסוף כמה שיותר משפטים, דימויים, מחשבות. רק מאוחר יותר מתגבשות הדמויות והעלילה".
ומה ההתרשמות שלכם עד כה מישראל מודל 2008?
בירקן: "ביומיום ישראל לא שונה בהרבה ממדינות באירופה, פרט אולי לעובדה שכמעט כולם מדברים פה אנגלית וזה מאד נוח. מה שכן, אתם מדינה קטנטנה אבל כל ישוב הוא עולם נפרד. אין שום דמיון בין תל אביב ונחלים, או בין תל אביב וירושלים".
הטילו עליכם הגבלות בכתיבה? מה יקרה, למשל, אם אחד מכם יחזור לגרמניה עם יחס שלילי לישראל וירצה לבטא דווקא את הרגשות האלו?
"עקרונית זה אפשרי. לא ידוע לי שאחד מאיתנו חושב כך, או מעוניין לבטא עצמו בצורה כזו, אבל לא הציבו בפנינו שום מגבלה פרט לעובדה שזה מחזה קצר שצריך להיכתב עד מאי 2009 לכל המאוחר. זה כשלעצמו מלחיץ. שאל כל כותב, בכל תחום, והוא יעיד שהמילה השנואה עליו ביותר היא 'דד ליין'".
מנסמן: "גם ברור לנו שתהיה הכוונה ויעוץ בתהליך הכתיבה, אבל לא צנזורה. כל פרט הקשור לביקור עשוי להפוך ללב המחזה שאכתוב. מראות, מחשבות, אנשים, אווירה".
נטלתם חלק, בין השאר, בטקס לציון 70 שנה ל"ליל הבדולח". אירוע המסמל בעיני יהודים רבים את תחילת שואת יהודי אירופה. העובדה שמדובר בפרויקט המשותף למחזאים מישראל ומגרמניה הופכת את נושא השואה לסוגיה המחייבת התייחסות במחזות שתכתבו?
"חלק מההחלטה לא להגביל אותנו כולל כיוון בחירת הנושאים. לא נאמר לנו להתייחס לשואה, או ליחסי ישראלים וגרמנים על הרקע ההיסטורי המסוים הזה, אבל אם אחליט לגעת בנקודה הזו זה מה שייווצר".
בירקן: "באופן אירוני, מה שכן אמרו לנו זה: 'אל תרגישו צורך לגעת דווקא בנושא השואה'. מצד שני, קשה לא להתייחס לזה כי כשאתה גרמני המסתובב בישראל אתה מרגיש את השפעות השואה בכל מקום. לא פעם השתתפתי בשיחות והרגשתי שאני הולך על קצות האצבעות, נזהר לא לגעת בנקודות רגישות. כמות מדהימה של ישראלים צעירים הם בנים למשפחות ניצולות שואה. גם שמענו המון בדיחות שחורות על השואה, אבל לספר אותן זו פריבילגיה לישראלים בלבד כי עבורנו זה יהיה בטעם רע".
מנסמן: "הרגשתי שיש בורות בקרב ישראלים, בעיקר הצעירים, לגבי יחסו של הדור החדש בגרמניה לשואה. אתם לא יודעים עד כמה התקופה הזו נחקרת ונלמדת בגרמניה. כמה אנשים מודעים למה שקרה, ולא מנסים להתעלם או לטאטא מתחת לשטיח את העבר. להיפך, בוחנים אותו כל הזמן".
מרתיעה אתכם הידיעה שהמחזות שתכתבו יהיו, בסופו של דבר, רק חלק קטן בפסיפס השלם? שלא מעט משפטים ותובנות יאבדו בתהליך העריכה?
בירקן: "לא, כי ידענו מראש שזו המטרה. אני גם משוכנע שתהליך העיבוד והעריכה של הטקסטים יעשה ברגישות ובשיתוף פעולה מלא איתנו. אם כבר, מסקרן אותנו לגלות מה יצא מכל זה, כי כל אחד מסיים את חלקו בהגשת המחזה שכתב, אבל איך הבמאים והדרמטורגים ישלבו הכול יחד זו תעלומה שתתגלה לכולנו רק בקיץ".