קשה להאמין, אבל במהלך הקריירה הארוכה שלו השתתף מנשה נוי בסך הכול בארבע הצגות, כולן מחוץ לחממת התיאטרון הרפרטוארי. רק עכשיו הוא טובל אצבע זהירה במים הקרירים של תיאטרון חיפה ומגלם את התפקיד הראשי במחזהו של דייויד מאמט "המקום ממנו באתי", שעלה השבוע באולם במה 3 האינטימי (150 מקומות).
נוי הוא בובי גולד, דמות מובילה בכמה מחזות ובתסריט אחד ("מחלק רצח") של המחזאי, התסריטאי, הבמאי היהודי אמריקני הנודע. גבר יהודי מזדקן ומחוספס שעזב לפני שנים רבות את השכונה שבה גדל אך נסיבות חייו מובילות אותו שוב שוב להתמודד עם עברו, וסופו שהוא נותר תלוי באוויר, חסר שורשים וזהות.
ב"המקום ממנו באתי" חוזר גולד לשכונה אחרי שנים של נתק, בעקבות פרידתו מאשתו הגויה, והמחזה מחולק לשלוש סצנות שבהן הוא מנסה להתאחד עם חברו מילדות ג'ואי (דביר בנדק), אחותו הנוירוטית ג'ולי (אורלי זילברשץ) בעלה הכבוי קרל (רוברטו פולק), ואהובת נעוריו דיני (ירדן בר כוכבא). כל המפגשים מסתיימים במסקנה זהה: לא ברור לאן יש לבובי גולד ללכת, אבל בטוח שאין לו לאן לחזור.
"אני לא בא מעולם התיאטרון", מודה נוי רגע אחרי סיום החזרה הגנראלית. "רק בשנתיים האחרונות אני מתחמם יותר לכיוון המדיה הזו, וכשאני מביט על החודשיים האחרונים שבהם היינו עסוקים בחזרות, אני קולט שזו הייתה תקופה ממש מהנה. זה נכון שהתיאטרון הרפרטוארי לא משך אותי בעבר, וגם עכשיו המחשבה על כניסה לדינמיקה קבועה של חזרות-הצגות וחוזר חלילה מרתיעה אותי, בלשון המעטה. מה שכן, אם היו מבטיחים לי שכל תפקיד שאגלם יהיה כתוב כמו במחזה הזה הייתי שוקל שוב את צעדיי".
כלומר, השיקול העיקרי מבחינתך היה איכות הטקסט.
"חד משמעית. הכרתי עבודות של דייויד מאמט, ואפילו פגשתי אותו לפני כמה שנים כשביקר בארץ. הוא מחזאי שהמילים שלו מתגלגלות בפה של השחקנים. גם אם כל מילה שנייה היא Fuck זה נשמע טוב. בובי גולד זה תפקיד שאי אפשר לעמוד בפניו, מה גם שהמחזה עוסק בנושאים קרובים לליבי כמו חיפוש זהות ושורשים בעולם המאבד במהירות את הערכים של פעם".
השלמה עם הכאב
מתברר כי ההערצה לדייויד מאמט מאחדת את כל המעורבים בפרויקט, החל בבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה משה נאור (שחלק את הבימוי והתרגום עם אסף צפור) וכלה בשחקנים, בהם אורלי זילברשץ המשתפת לראשונה פעולה עם נוי בסצנה וירטואוזית של 20 דקות שבמהלכן היא מדברת כמעט ללא הפסקה. במפתיע, מחזות קודמים של מאמט כמעט לא הועלו בארץ בעבר ומעט הניסיונות שכן נעשו ("אוליאנה", "גלנגרי גלן רוס") לא זכו להצלחה. האם גורלו של "המקום ממנו באתי" יהיה שונה?
"אני מקווה, אבל זה הימור", מודה הבמאי משה נאור, "מאמט הוא מחזאי שלא תואם את הנוסחאות המקובלות, ובקרב צופי תיאטרון בארץ מדובר במכשול שקשה לפעמים לצלוח אותו. אין אצלו הפי אנד. הגיבורים לא עוברים תהליך זיכוך שבסופו הם אנשים טובים יותר או מאושרים יותר. גם כשהוא כותב קומדיות, העלילה עצמה רחוקה מלהצחיק".
אז למה לנסות שוב?
"כי לפעמים חייבים, מה גם שהחלל האינטימי של במה 3 הוא אידיאלי למחזה כזה. זה תיאטרון למרחיקי לכת, ואלו החומרים שמתוכם יגדל הדור הבא של שוחרי תיאטרון איכות. זה הצליח עם 'המכוער', מחזה גרמני המועלה בממוצע חמש פעמים בחודש באולם הזה. מעל הכול, אני ואסף צפור רצינו לעבוד על 'המקום ממנו באתי' כי עבורנו זה מחזה אישי מאד. אני בן להורים שהגיעו לארץ מאירופה בחיפוש אחרי בית חדש, ונתקלו בחברה ישראלית שציפתה מהם למחוק את הזהות הישנה שלהם לטובת כור ההיתוך הצברי.
"ציפו מהם לשכוח מאיפה באו ולהיטמע בכללים חדשים ולא מובנים, והתוצאה הייתה משבר זהות שבני דורי עדיין סופגים את ההשפעות ההרסניות שלו. אני יודע שקהל מנויים בני 60 יבינו את 'המקום ממנו באתי' ויתחברו אליו, אבל הייתי רוצה להאמין שגם בני 30 פלוס יגיעו כי זה מחזה שנכתב בעיקר עבורם. באתי ל'המקום ממנו באתי', העוסק במשבר זהות וחוסר היכולת להחזיר את הגלגל לאחור, ממקום של פצע פתוח שרציתי לגעת בו".
אולי גם לרפא?
"לא. בחיים, כמו אצל מאמט, אין תרופה. אבל יש השלמה עם הכאב וגם זה משהו".
גדולה של שחקנים
כאמור, עיקר כוחו של המחזה הוא בשכנוע אושיות מובילות כמו מנשה נוי ואורלי זילברשץ, שניהם ידועים כאנשי מקצוע בררנים שאינם ממהרים להיענות בחיוב לכל הצעה, להירתם למחזה אינטימי באורך שעה בלבד המועלה מול 150 איש להצגה. מלבד נוי, הנוכח על הבמה לכל אורך המחזה, שאר השחקנים מקבלים סצנה בודדה כל אחד ומחוללים נפלאות במעט שבידם. עבור זילברשץ, לטענתה, עצם הבחירה המודעת בפרויקט לנשמה נטו הייתה הסיבה העיקרית להסכמתה לגלם את ג'ולי הדיכאונית.
"כסף גדול לא זורם פה", היא אומרת, "אבל נהניתי בחזרות כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן מתפקיד. אני לא כמו מנשה. כשהוא התחייב למחזה, הוא עשה תחקיר שלם על דייויד מאמט. בכל נסיעה לחזרות היו לו תובנות חדשות לחלוק איתנו.
"אני לא משכילה בכל הקשור לקריאת מחזות להנאתי. אני רואה טקסט ומגיבה מהבטן. אבל כאשר אסף צפור ומשה נאור הראו לי בפעם הראשונה את הסצנה המתורגמת של ג'ולי נכבשתי בו במקום. זה פשוט תפקיד אדיר. האישה הכבויה, המבוהלת, ההיסטרית, המעורערת הזו המקיאה על כל העולם את המרירות שלה ולא באמת משנה לה על מה השיחה.
"כשיש לך הזדמנות לעשות מונולוג כזה, אתה נזכר מה זה לעבוד בשביל הלב. לא אכפת לי שזו רק סצנה אחת של עשרים דקות. אני לפחות מדברת אוטוסטרדה. רוברטו פולק שיושב לידי אומר ארבעה משפטים, אבל איזה עולם ומלואו הוא יוצר במעט הזה. זו גדולה של שחקנים שאני מאושרת לעבוד איתם, כמו גם מנשה נוי שהוא באמת פרטנר נפלא, ואני מאושרת שהזדמן לי לעבוד איתו סופסוף. זה בהחלט היה אחד השיקולים שלי".
"אלק בולדווין אמר פעם בראיון על מאמט שהוא עושה חיים קלים לשחקנים, כי צריך רק לקרוא את המילים מהדף ו-90% מהעבודה כבר שם", מסכם נוי, "אני לא יודע אם היו לי חיים קלים בחזרות, אין לי מספיק זמן במה להשוות, אבל זה ללא ספק אחד הניסיונות היותר מהנים שלי במקצוע עד היום".
סיום המחזה לא אופטימי, בלשון המעטה.
"זה הסיום היחיד הבא בחשבון. אני חושב שבובי גולד, עמוק בליבו, ידע שאין לו לאן לחזור. מה שמפתיע אותו, ולא לטובה, זה שאף אחד לא חיכה לו. הוא אולי נחשב לווינר בשכונה, כי הצליח לצאת ולעשות משהו עם עצמו מחוץ לחממה, אבל לא מקבלים אותו בזרועות פתוחות. להיפך, במפגש עם אחותו יש אפילו אלמנט של שמחה לאיד שלה כלפיו. סופסוף היא לא הלוזרית היחידה במשפחה".
אז מה התובנה?
"כשאתה נוסע להרבה זמן, שמור על קשר".
