שיקספיר זה שייקספיר, מה יש לדבר. אבל האם כל תיאטרון חייב להציג שייקספיר? כל שנה? ואם כן - איזה שייקספיר? טרגדיה? קומדיה? האומנם בהצגה החדשה יש באמת משהו חדש, שמצדיק את חידושה?
תיאטרון גשר שלנו בחר השנה ב"הלילה ה-12"? למה דווקא בו מכל המחזות? האומנם יש כאן איזה חידוש, מלבד החיבור, שכבר נעשה במחוזות אחרים, של שיריו הג'אזיים של אירווינג ברלין למילותיו בנות האלמוות של וויליאם שייקספיר? האומנם כל העניין כאן הוא הג'אזספיר הזה? האם זה לבדו מצדיק או מספיק כדי להעלות את המחזה מחדש?
מתברר שלא. כי השילוב הזה, כשלעצמו, הוא לעתים אכן מוצלח ונחמד, כשהשיר טוב והביצוע מרנין, אך לעתים לא פחותות הוא גם מאוד לא מוצלח, כשהשיר גרוע והביצוע משמים, מה גם שתוספת השירים מאריכה את ההצגה, בייחוד את מחציתה הראשונה, כמעט עד אין קץ.
אז מה בכל זאת החידוש? שגם כאן, כמעט כמו בכל קומדיה המונחת לפניו, לוקח תיאטרון גשר, את "הלילה ה-12" השייקספירי, ממש כמו שעשה ל"יאקיש ופופצ'ה" החנוך-לוויני, אל מחוזות הגרוטסקה, האמורים להביא את הקהל לכדי צחוקים, שיגאלו לכאורה את המחזה ואת ההצגה משיממונם המתארך.
אז בדמויותיהם של סר טובי וחבר מרעיו, שבוימו וגולמו להפליא כמעין חבורה בימתית של האחים מארקס, הגרוטסקה מוצלחת מאוד, בעיקר בזכות משחקו המצוין של יובל ינאי בתפקיד סר טובי.
אך לעומת זאת, הבחירה בשחקן אלכס סנדרוביץ' נמוך-הקומה לתפקיד סוכן הבית מלווליו, המאוהב באדוניתו, ושחבר המרעים המארקסי מתעמר ומתעלל בו, היא בחירה רעה, המעידה על רוע לב ומייצרת הומור ירוד, שבו נאלץ הקהל - לא כולו, יש לציין לזכותו - לצחוק מפגמיו הגופניים של אדם. ואין לך דרגה נמוכה יותר של הומור מאשר לצחוק מאדם נמוך מאוד או שמן מאוד או שחור מאוד או יהודי מאוד, הלובש בגדים מגוחכים ומחזר אחרי אישה גבוהה-רזה-בלונדינית-ארית.
כי דמו נא אכן בנפשכם, שתיאטרון כלשהו, בגרמניה או בקרואטיה או באיטליה, היה מלהק לתפקיד מלווליו אברך יהודי ארך-פאות, שלראשו מגבעת שחורה, לגופו אדרת ארוכה, והוא אוחז בידו איזה מאכל מוזר של יהודים (גפילטע פיש או מצה מדם ילדים) ומדבר רק בשפה מצחיקה (עברית או יידיש או לאדינו) ובלתי-תרבותית בעליל, ושהאברך הזה היה מפותה לחזר בזחילה אחר אדוניתו הגויה-הבלונדית כשהוא לבוש בבגד ים ובגרביים צהובים - האם גם אז הייתם צוחקים וצוהלים? או שמא אז הייתם צועקים ומייבבים?
אז נכון, יש בהצגה הארוכה והמייגעת גם רגעים יפים ומשחק מעולה של עוד רבים מן השחקנים. אלינור פכט מקסימה כויולה המחופשת לסזאריו. יונתן מילר מרשים כאנטוניו. גלעד קלטר מרגש כשוטה. אלא שהענן הקטן של הלעג לקטן ולחלש מטיל את צלו הענק על ההצגה כולה, ומעיב גם על רגעי השמחה, החסד והחן המעטים שלה, וחבל.
