יולי 1973. גופת נערה מתגלה בחולות קיסריה. רפ"ק דינור, קצין חקירות מוערך, שבעיני עצמו הוא האדם המאושר בעולם ואזרח לדוגמא בישראל הזחוחה טרם המשבר הגדול, מצורף לצוות החקירה. אלא שמכאן נפתחת לפניו דרך פתלתלה, שכופה עליו לעסוק בפענוח עברו שלו, ובהדרגה הולכים ונפרמים בין ידיו כל החוטים המאחים את חייו.
הוא נשאב לתוך תרבות האהבה, הסמים והרוק של חבורת צעירים תל אביבית, ויוצא למסע חיפוש אובססיבי, מסע שיבוא אל קצו במקום הצפוי והבלתי צפוי ביותר - שדות הקרב של סיני.
"בחול" הוא רומן בלשי, בו נבחן האתוס הציוני סביב הרגע ההיסטורי של מלחמת יום הכיפורים.
והנה הצצה אל הפרק הראשון שלו:
זה היה בניין טורי בצפון תל אביב. נאלצנו לעבור מכניסה א' לכניסה ב' ומכניסה ב' לכניסה ג' ורק שם, כשגילינו את מודעת האבל המלבינה באפלולית חדר המדרגות (מתג החשמל לא פעל, כצפוי), ידענו שהגענו למחוז חפצנו. הטקסט במודעה היה שגרתי לחלוטין: "בצער רב וביגון קודר הרינו מודיעים על פטירתה ללא עת של בתנו..." ייתכן שה"ללא עת" הבנאלי נתן פרשנות דקיקה, ערמומית, לנסיבות מותה של הנפטרת, ואני נזכרתי בחיוך הקטן שהיה על פניה. לבי נחמץ.
ריח חריף של שתן חתולים עמד בחדר המדרגות, וכשעלינו והתקרבנו לדלת הדירה הפתוחה למחצה, נתקף אטיאס בפרץ התעטשויות. הוא הוציא מכיסו ממחטה משובצת והספיג את אפו ואת עיניו. אני זוכר שחיכיתי בסבלנות עד שיתגבר על התקף האלרגיה ובינתיים שאלתי את עצמי מתי תיגמר לו המטפחת והוא ייאלץ להשתמש בשרווליו המגוהצים. אבל הוא ויתר לבסוף. בין עיטוש לעיטוש, הצליח להגיד באנפוף רטוב: "נדבר אחר כך," ואז הסתובב ונמלט.
נכנסתי לבדי.
העיתוי היה מושלם. בשמונה וחצי בבוקר עוד לא הגיעו מנחמים, ובבית נכחו רק האם השכולה, ועוד שתי נשים שרבצו בסלון בתוך ענן סמיך של עשן סיגריות. בדלים גדשו כמעט כל כלי קיבול שהיה בחדר. הם צפו בתוך ספלים, עמדו בתוך קליפות אבטיחים, ושכבו בשולי צלחות. ניכר היה שאורחים רבים ביקרו כאן אמש. במבט שני הבחנתי גם בחמישה חתולים סיאמיים. הם רבצו במקומות שונים בחדר ללא תזוזה, מלבד אחד, שעמד מקופל בראש ארון מאוכלס פסלוני פורצלן, ועסק בלקלוק אינטנסיבי של בטנו. בעלת הבית, נירה רבינוב, חצתה לקראתי את הסלון בדשדוש לאה וגופה היטלטל בכבדות חסרת חן בתוך הסמרטוט הבוהמי שלבשה. ניסיתי למצוא דמיון בינה לבין בִּתה היפה. מניסיוני ידעתי שהעיניים הן המפתח לקלסתרון שימושי. את טליה פגשתי עצומת עיניים, ואילו עיניה של האם היו פקוחות לרווחה, פקוחות מדי, אם אתה מבין למה אני מתכוון, ולובנן מרושת הנימים הקיף קשתיות כחולות שהביעו תימהון תיאטרלי. שערה הפזור, הפרוע, היה באותו גוון לוהט שהזכיר לי את תלתליה של טליה. אלא שבמרכז קודקודה, בתוך האדמוניות המלאכותית, הלבין תלם של שיבה. כמו אפר.
הצגתי את עצמי ומיד הוספתי, "שלא תדעי עוד צער."
"הצער הזה יספיק לי לכל החיים," ענתה לי מתוך פנים מרופטות מיגון.
אני מניח שהאסון הנורא שקרה לה עימת אותה עם כל מי שנותר מוקף בחומות הבטוחות של שגרת חייו. ברור שגם אני הייתי מאוס בעיניה באותו רגע. לא רק בגלל היותי שייך לאותה מאסה אנושית שמחה בחלקה, שצרות הזולת הן בשבילה בידור לרגע, או פרנסה, אלא גם משום שחשה כי אבלה הוא בשבילי רק מטרד שעלי לעקוף.
ולעומת זאת התמלאתי צער רב על חולצתה הקרועה של אחת משתי הנשים האחרות שעכשיו קמה ויצאה מתוך גוש העשן וניגשה אלינו. (מכל מנהגי האבלות היהודיים, קריעת צווארון של בגד היא בעיני המנהג המטריד ביותר. הרי לך שרטת שנשארה מימי המלחמה: אני לא יכול שלא לסלוד מקלקולו של בגד טוב שיכול לשמש את בעליו או את יורשו עוד עונה אחת או שתיים.)
האישה חיבקה את כתפה של נירה רבינוב, ומשכה אותה אליה. גם לה היו עיניים כחולות, פקוחות מדי, ושיער צבוע אדום. הן היו תאומות כמובן.
"תסלח לה," אמרה התאומה. "עברו עליה כמה ימים מאוד לא קלים."
"כן, אני מבין בהחלט," אמרתי. "אבל אסור לשכוח שיש לנו עכשיו משימה חשובה, אנחנו חייבים לחסוך ממשפחות אחרות את הסבל הזה שאתם חווים עכשיו."
לא היתה לי שום כוונה לחקור שוב את נירה רבינוב. את כל מה שהיה לה לומר כבר סיפרה לשוטרים של משטרת חדרה, לרב-פקד אטיאס, ולכתב "העולם הזה". לא עניין אותי מתי יצאה טליה מהבית (יום חמישי, 28 ביוני, שמונה וחצי בערב), מה לבשה (שמלה בדווית רקומה, סנדלי אצבע), ומה היו המילים האחרונות שאמרה לאמה ("אם אני לא חוזרת, זה לא בגלל שרצחו אותי אלא בגלל שנמאס לי מהבית הזה"). בלאו הכי פקפקתי באמיתותו של המידע הזה.
רציתי להיכנס לחדרה של טליה.
"בוא תשב קצת," אמרה האישה השלישית שגם היא קמה לקראתי מהספה. "אפשר להציע לך קפה, מר קצין?"
"בשמחה," אמרתי וניגשתי אל אחת הכורסאות. חתול גדול קם בחוסר רצון ודילג אל שולחן האוכל. קצה זנבו נע אנה ואנה בעצבנות. הוא לא נראה מרוצה ממצב הדברים.
"כן, תשב, תשב," אמרה האישה. "אל תשים לב אליהם." היא היתה מבוגרת בהרבה מהתאומות אבל גם שערה היה צבוע באדום. ניחשתי שהיא אמן, כלומר סבתה של הנרצחת. "אתה לא פוחד מחתולים, אני מקווה?" פניה היו חלקות מקמטים אבל הגיל ניכר בכפות ידיה שהעור המתוח עליהן היה שקוף ומכוסה כתמים חומים. "נירה תכף תשב לדבר אתך. היא מותשת, אתה מבין. כל הלילות האלה, בלי שינה. וכמובן האסון. האסון המחריד הזה. פשוט אי אפשר לתפוס." את המילים האחרונות צעקה מהמסדרון שהוביל למטבח. אחר כך שמעתי זרם מים ממלא קומקום וכעבור דקה חזרה הסבתא לפרוזדור. "זה בלתי נתפס ממש," מלמלה אלי.
"כן, ממש בלתי נתפס," אמרתי.
התיישבתי במקומו של החתול וניסיתי להתעלם ממבטו. אבל לא להרבה זמן. כן, יש רגעים, אחי, שאפילו אנשים נחושים מחליטים לוותר, ואני בשלב זה הבנתי שחבל לי לבטל את זמני במאבק טריטוריאלי עם חתול סיאמי. ועוד מסורס. וחוץ מזה, הסקרנות באמת הציקה לי. אמרתי לסבתא: "אני חושב שבינתיים אלך להציץ קצת בחדר של טליה, אם אין לאף אחד התנגדות."
"ומה עם הקפה? חשבתי שאתה רוצה לפטפט קצת עם נירה'לה." היא תלתה בי עיניים אדישות. אתה יודע, מין מבט כזה שאין בו כלום. מבט שאין עצוב ממנו. אני זוכר שחשבתי, ייתכן שטליה היתה הנפש הקרובה לה ביותר. עכשיו איבדה הזקנה את אחיזתה בעולם. שריקתו ההססנית של הקומקום הפכה לצרחה זועפת.
"אחר כך," אמרתי, "כדאי באמת שהבת שלך תנוח קצת. אני בטוח שעוד תהיה לנו הזדמנות לשוחח." קמתי והחתול זינק מיד לתוך השקע שהשארתי בכורסה. "אולי כדאי שתנוחי קצת גם את," הוספתי.
כשנכנסתי למסדרון ונדחקתי לידה ראיתי שעיניה, שהיו ריקות לפני רגע, נוצצות מדמעות. רשמתי לעצמי שחשוב לי לראיין אותה. עכשיו לא היה לי ספק שידעה על חייה של טליה יותר מכל אחד אחר. אולי אפילו היתה שותפה לאיזה סוד או שניים.
חדרה של טליה היה בקצה המסדרון. זיהיתי אותו על פי השלט הזרחני התלוי על הדלת:
WELCOME PEACE LOVERS AND LOVE MAKERS
זמן רב עמדתי מהסס מול הגרפיקה הפסיכדלית שזהרה לעומתי באפלולית. הכנתי את עצמי לפלישה חשאית למחוז זר שבו אינני רצוי. מילאתי את ריאותי באוויר. כמו צוללן.
"בחול" מאת אגור שיף, הוצאת עם עובד, 286 עמ'.