לא שאנחנו מרגישים שאנחנו באמת צריכים להציג לכם אותו, אבל אם בכל זאת, איכשהו, אתם לא מכירים אותו, קבלו את האיש שמאחוריו יותר מחמישים שנה של עשייה טלוויזיונית: האחד והיחיד, מר טלוויזיה, חיים יבין.
הסיפור שלו, כך טוען הספר, הוא כמעט סיפורה של המדינה. הוא גם - תהיו בטוחים בזה - סיפורה של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה."הדור שלי", מתוודה יבין, "עמיתי למקצוע ואנוכי ייצגנו את 'האיש הקטן' שהמצלמה היא נשקו והמיקרופון היא כלי מלחמתו".
צפייה נעימה.
הילד של קלוגר
אשתו של הקבלן העשיר בנאוֹרי עשתה לאמא את המוות: פְרָאוּ קלוּגֶר, אם תמשיכי לדבר עם הילד גרמנית הוא אף פעם לא ילמד עברית. אַבֶּר פראו בנאורי, הגיבה אמא במבוכה, את יודעת שאני משתדלת נורא, אבל זה לא הולך. es geht nicht. בנאורי נהגה להתנשא על אמא שלנו, אבל אֶרנָה לא התרשמה: הבנאורים הם אוֹסטיוּדֶן, ממזרח אירופה. רק לנו, הייקים האמיתיים, יש תרבות. הפולנים האלה אולי יודעים עברית, אבל לא יותר מזה: אוכלים בפה פתוח, צועקים, לא אומרים דַנקֶשֵיין ובִּיטֶשֵיין.
הילד של קלוגר מקריית בנימין, הבן של אֶרנָה וזיגי, גדל במרחק שנות אור מן התקשורת ומן העברית, בבית מנותק. חיינו התנהלו כמו בגרמניה האהובה, זו של היינה ושילר וגתה, בטהובן ומוצרט, וילהלם בוש ואריך קסטנר. אבא היה מטייל בדירה הקטנה ומדקלם את פאוסט בקולי קולות: "ובכן, גם פילוסופיה, גם מדיצינה, משפטים, ולצערי גם תיאולוגיה, את כולם חקרתי עד פרטי פרטים. והנה ניצב אני, שוטה עלוב, לא יותר חכם משהייתי אז!!!"
מאבא ירשתי את יצר המשחק, את ההצגה, הדרמה, הרצון להרשים ולהצחיק ולתת לאחרים תחושה טובה. הוא הוריש לי גם את הכישרון הלשוני שלו: בארוחת הערב היה מכין לנו את הסנדוויצ'ים לבית‑הספר ופותח בסדרת חיקויים מילדותו: כך היו מדברים השכנים במינכן במבטא הבווארי הכבד, וכך איכרי דרזדן, הסקסונים. אלה היו רגעים של צחוק גדול, חסד וחיבה בחיק המשפחה. כמה אהבתי אז את אבא ואת החום שהעניק לנו! כן, גם את האופטימיות ירשתי ממנו, ואני מקווה שגם קצת מן האנושיות האינסופית שניחן בה.
שישים שנה חלפו מאז השיחה ההיא עם הגברת בנאורי. אמא מעולם לא למדה עברית. עם הורי דיברתי גרמנית עד יום מותם. החלב שינקתי היה גרמני, חדר הילדים הועתק מגרמניה, יחד עם ספרי ילדותי מקס אוּנד מוריץ, שְטְרוּבֶלְפֶּטֶר ואגדות האחים גרים - הכול בגרמנית, ובמלוא האכזריות שאיפיינה כמה מן הסיפורים ההם: אני זוכר את עצמי תוהה כבר אז על הרשעות הזאת: מדוע נידונו הילדים השובבים האלה למות בעינויים? מדוע צריך יהושע הפרוע להישרף?
השמש יורדת אל ההר הנשקף מן המרפסת שעליה אנו אוכלים ארוחת ערב. מרחוק, בשקיעה האדומה, מבצבצים אורותיה של חיפה. המפרץ אפוף אד אפור של ערב. ארובות העשן של בתי הזיקוק ושל מפעל המלט נשר מעלות קטורת מלפני הכרמל. ההר מתעצם בחשכה, גוש שחור. חיפה מתמלאת אורות, ספירים זוהרים על קטיפה אפלה.
אבא עובר לשלב האחרון שלפני השינה: הוא מתחיל לדבר בחרוזים. עדנה, אחותי הצעירה ואני, מתגלגלים מצחוק ואני מתפעל מהכישרון הזה. אמא מעווה את פניה: זיגי והשטויות שלו! אחר‑כך היא מחייכת בסלחנות וחוזרת לעבודתה במטבח. אמא היא הצד חמור‑הסבר של המשפחה, הסגפני. תשעה קבין נטלה ארנה פרוֹיליך מן המורשת הפרוטסטנטית הגרמנית של משמעת ועבודה קשה. שהרי לא באנו לעולם ליהנות, אלא "למלא את חובתנו". משהו מזה העבירה אמא גם אלי. כל חיי אני שואף למלא את חובתי, אך כמו סיזיפוס, מעולם לא הצלחתי בכך. ארנה היא אשה קשת‑יום, עובדת בבית, בניקיון, בבישולים, בדאגה למשפחה המורחבת, הכוללת גם את דודי קוּרְט ודודתי רות, זוג ערירי החי עימנו בביתנו הדו‑קומתי בקריית בנימין: הם בקומת הקרקע ואנחנו בקומה שמעליהם.
החיים מתנהלים מסביב למכבסת הקיטור של המשפחה, בניין לבנים גדול, צמוד לבית, המפרנס אותנו בדוחק. אבא קם בארבע וחצי בבוקר ויורד למכבסה חרש חרש, לבל יעיר את הילדים. אבל אני מקיץ ושומע את צעדיו הכבדים במדרגות ואת דלת הפלדה הכבדה של המכבסה בהיפתחה. חושך בחוץ, ולפני שתחזור ותעטוף אותי השינה, אני מתייסר, חושב על חייו הקשים. בגרמניה היה סגן מנהל בנק, ומאז עלייתו הוא עמל בפָּרך. אני טומן את ראשי בכרים, מכסה את גופי ורועד. למה זה מגיע לו, לאבי הטוב והרגיש. אני נרדם בקושי, מוצף רגשי אשמה ורחמים. עוד מעט יצית אבא את דוּד הקיטור הגדול ויחל את יום העבודה: מפרק חבילות