"ביום שהמוסיקה" מתה מגולל את סיפורה של אינוביל, עיר אשר חיי תושביה השתנו מהקצה אל הקצה ב-26 ביוני 1984. באותו היום הגיע לעיר הקטנה והשגרתית נער מסתורי אשר כתב בתיקים האישיים של תושביה את התאריך המדויק שבו ילכו לעולמם. מאז נודעה אינוביל בכינויה "העיר שתושביה יודעים את יום מותם".
כמה שנים אחרי ביקורו של הנער, ביום הולדתה השמונה-עשר, פותחת דורה מאטר, גיבורת הספר, את תיקה האישי, וחייה, תוכניותיה ואהבותיה מתהפכים בהתאמה לבשורה יוצאת הדופן אליה היא נחשפת.
חלק ראשון: היום ההוא בחיים
היה ברור שאאחר. דווקא ביום ההוא.
לא, לא כמו האינוֹבילים, שהפכו איחור של שבוע למסורת. אנשים, כמו שאמי אומרת, הם יצורים לא הגיוניים בעליל. הנה הגיע הרגע שלו חיכו כל כך הרבה זמן, ומה הם עושים? מחכים עוד קצת. לא בוער להם, הם אמרו. שקרנים. כולם מתו לדעת, אבל דחו את הקץ. כאילו ישתנה משהו במשך השבוע הזה. אלה שממש פחדו הגיעו באיחור של חודש, חודשיים, ולפעמים אפילו יותר, אבל כולם הגיעו בסופו של דבר. כולם רצו לדעת. אלה שלא רצו כבר מזמן עזבו את העיר.
אני חושבת שבּרוֹדין היה הראשון שעזב. לא רק את אינוביל הוא עזב אלא גם את קרמנדין. אבי סיפר לי שהוא לקח אותו לשדה התעופה. בחוץ ירד "גשם מחפיר" (כלשונו של אבי) ובתוך המונית ליהג הנוסע הנסער, ברודין קַלוּסק, שנראה כמו משיח אכול ספקות עם הזקן הברהמסי, ששיווה לו ארשת של אדם חכם מעל לממוצע ושריחו היה נפלא, כי ברודין נהג לחפוף אותו בכל יום במאמצי סרק לגרש את צהבהבוּת הניקוטין שזרע בו הרגלו המגונה.
ברודין, שידע לדבר רק בזעף, נהם בעודו מביט במבול המשתולל בחוץ. "המוות הוא בן בלייעל, קרוֹף. כמו בריון חסר מעצורים, הוא לא מפעיל שיקול דעת. הוא חזירי, דוחה, זחוח ותאוותן. הוא כל הרע שניתן להעלות על הדעת, ויותר מכך. אבל אני קורא תיגר עליו ועל מעלליו, וביום מן הימים עוד אעקור את עינַי כדי שכאשר יחליט שהגיעה העת לא יוכל לזהות בהן פחד".
אבי לא התאפק: "כשאתה אומר ביום מן הימים, אתה יכול להיות קצת יותר ספציפי?"
ברודין גיחך בלי להסב את ראשו לעבר אבי. "כולכם חכמים גדולים, מה? תושבי אינוביל הגאונים. מאז שהשטן פיתה אתכם נוספו כמה סנטימטרים לקומתכם, כן? הרשה לי לתקן אותך. גמדי רוח הייתם וגמדי רוח נשארתם. פעם עוד היתה לכם תקווה, אבל מרגע שדרכה כף רגלו של השוטה ההוא פה... עד אז היתה אינוביל עיר קטנה בארץ שהיא לא יותר משומה על ישבן העולם וגם אז צריך להתאמץ כדי לראות אותה, אי שם בתחתיתו של פלח העכוז הימני. בינינו, קרוף, מי שמע על קרמנדין חוץ ממשרטטי מפות אומללים שהשעמום הביס את תאוות החיים שלהם? איך אתה מסביר שאפילו במלחמות העולם כל הדיקטטורים פסחו עלינו? אלוהים אדירים, הרי זאת המתנה הגדולה ביותר שארץ, מטופשת ככל שתהיה, עשויה לקבל. הישכחות נצחית. לא התעלמות, שהיא שִכחה מודעת, כי אז יום אחד מישהו עלול להיזכר בך. לא. הישכחות מוחלטת. הישמטות מתודעת העולם הרחב. כולם חולמים לחיות בארץ נשכחת, כזאת שההיסטוריה דילגה מעליה בנונשלנטיות. פעם התהלכו פה אנשים עם חיוך על הפנים, כמעט כאילו נגזרו מאנושות אחרת. חיו את חייהם ללא הפרעות מיוחדות, לבד מהתקלות הבלתי נמנעות שמציבים החיים בדרכו של כל אדם. אסונות טבע מעולם לא פקדו אותנו. אכזריות בלתי נסבלת אף פעם לא היתה מנת חלקנו. היינו סתמיים".
"נו, ומה אנחנו עכשיו?" ניצל אבי הפוגה בנאום הפרידה של ברודין.
ברודין הניד בראשו ושחרר אנחת בוז ארוכה אל חלל המכונית. "עכשיו אתם סתמיים, אבל עם חותמת. מקום שכוח אל זקוק לאירוע יוצא דופן שיחלץ אותו ממלכודת הסתמיות. עיר שאף אחד לא שמע עליה קודם ושנחרבה ברעידת אדמה. עיירה שנער מבולבל יצא בה למסע טבח המוני. כפר שילדה קטנה נעלמה בו ומאז לא נודעו עקבותיה. כמו שאתה שם לב, האירועים שמגדירים לנצח את העיר, העיירה או הכפר אינם נעימים, בלשון המעטה, אך לכאורה הם מעניקים להם 'זכות קיום'. ואני תמיד אמרתי, אוי ואבוי לו למקום המחזר אחרי זכות הקיום, שהרי זו, בבוא העת, עלולה להמיט עליו אסון גדול".
"ברודין, ברודין, ברודין," קרא אבי, "לא נסחפנו? אז האירוע גאל את אינוביל משִכחת עד, מה כל כך נורא בזה?"
"אתם! אתם כל כך נוראיים! חיים בניגוד לחוקי הטבע, זחוחי דעת, מעוּותים ומתגאים בעיוותכם".
"אם אתה מדבר על כל התיירים שבאים לראות אותנו..."
"לא, לא, אל תנסה אפילו. אני לא קונה את השטויות האלה".
"למה אתה אומר שטויות? מארץ שאף אחד לא שמע עליה הפכנו לפופולריים למדי."
"גם מגפות הן פופולריות. נו, אז צריך לחרוט אותן על הדגל?"
"אתה רואה רק את הרע, ברודין. רק את הרע".
"לא, קרוף, לא את הרע אני רואה אלא את המְצער. מצער אותי שאני יליד הארץ הזאת, העיר הזאת, וביום ארור אחד התהפך עלי עולמי. מצערת אותי הטיפשות הגורפת שכילתה את הגיונכם, וגרוע מכך, את רוח המרד שבכם. ויותר מכול מצערת אותי הידיעה שכשאגיע ליעדי החדש ועובר אורח ייקרה בדרכי וישאל אותי מאין באתי, איאלץ לשקר מפאת הבושה".
אבי צקצק בלשונו. "חבל שאתה מרגיש כך, ברודין".
ברודין לא נשאר חייב: "חבל שאתם נוהגים כך, קרוף".
הם שתקו דקה ארוכה, ואבי היה מוכן להישבע שהפילוסוף הנרגן הצמיד את פניו לזגוגית החלון כדי להסתיר את הדמעה שהסתננה מזווית העין ללא רשותו. בחלל המשותף השתררה מועקה, עד שאבי כחכח בגרונו, עטה ארשת סקרנית ואמר, "תגיד, ברודין, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"מה?" הנוסע השיל את הדמעה החצופה על הזגוגית הקפואה והסב את פניו אל אבי.
"למה חיכית עד עכשיו? חמש שנים עברו מאז... מאז הביקור שלו".
"גם אתם מחכים שבוע לפני שאתם פותחים את התיק".
"אבל אתה ואנחנו לא קורצנו מאותם החומרים, אם אני מבין נכון".
"בהחלט לא! חיכיתי חצי עשור כי לתומי סברתי שמדובר בשיגעון חולף. קוריוז שיש לו התחלה וסוף. לרגע לא שיוויתי בנפשי שהאמצע יחליט לתקוע יתד במקום הזה ולהכריז עליו כעל קו המשווה של הטירוף. אבל אתם בחרתם בדרך ההפוכה. מה שהתחיל כהזיה חולנית של אדם אחד היה במרוצת השנים לאורח חיים של עיר שלמה".
"אבל מה שבר את גב הגמל, ברודין? כל הזמן הפנית אלינו אצבע מאשימה, קראת לנו בשמות כאלה ואחרים, בזת לנו בכל הזדמנות... מה קרה שדווקא הפעם החלטת לעזוב?"
ברודין השפיל את ראשו והפטיר, "הגמל נתקף געגועים".
"געגועים? געגועים למי?"
"למקום הזה, לאנשים שבו, לסתמיות הלא מודעת שהיתה שמו האמצעי. הגמל התגעגע, כמו היתה העיר הזאת רעיה אהובה, נאקה שמיום ליום הלכה ושינתה את פניה עד שיום אחד כבר אי אפשר היה לזהות בהם את תוויה של זו שבה התאהב. הנאקה היא לא אותה נאקה, והגמל יודע שאם ימשיך לשהות במחיצתה, יבגוד באחת שאהב באמת. אולי זה נשמע לך מוזר, קרוף, אבל על ציר הזמן גם מונוגמיה עשויה להיחשב לבגידה, במיוחד כשאתה עורג אל פניה הקודמים של אהובתך. אבל די לנו מדיבורים על אהבה וגמלים. שאלת ואני משיב - איני יכול להמשיך לחיות במקום שאליו אני קשור רק בעבותות הנוסטלגיה. זיכרון שמשקיף רק לאחור הוא כלא".
"אתה מכיר סוג אחר של זיכרון?"
"כמובן. כשאתה מישיר מבט אל העתיד אתה נזכר בחלומותיך, בתשוקותיך, בכל הדברים שעדיין לא קרו לך, אבל אינך יכול שלא להיכסף אליהם ואינך יכול להפסיק לשחזר את התגשמותם, כאילו כבר קרו. אם יש לך דמיון בריא, אתה מסוגל לזכור את יום המחר, ולדאבוני, קרוף, זה שנים איני מסוגל לזכור את יום המחר, רק את הימים שהיו כלא היו".