עד לא מזמן איש לא הכיר את השם ניר ברעם. למרות שכתב את הספרים "ספרי לי סיפור אהבה סגול", "ילדי נשף התחפושות", ו"מחזיר החלומות", שאף הפך לרב מכר ותורגם לכמה וכמה מדינות, ברעם (36) נותר סוד לאנשים יודע דבר. ואז הגיע ספרו "אנשים טובים", וטרף את כל הקלפים.
"אנשים טובים" יצא לפני זמן לא רב בהוצאת עם עובד, ומאז שומר על יציבות במקום מכובד ברשימות רבי המכר וזוכה לבאזז לא שגרתי. לא רק שהספר הפך לשיחת היום, הוא גם ממשיך בשיחות אל תוך הלילה - בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים, בפורומים באינטרנט, אין סיכוי שלא נתקלתם בשמו. מה שמוכיח שההצלחה אכן מגיעה בסוף לאלו המוכנים לחכות.
עלילת הספר מתרחשת ב-1938. תומס הייזלברג הוא פרסומאי ברלינאי שנחוש להיות אדם גדול, ומעמיד את כשרון המכירה שלו לטובת המשטר הנאצי. במקביל, אלכסדנרה וייסברג, בתו של אינטלקטואל יהודי, יודעת שבקרוב הוריה יענשו עקב כך שהם נחשבים לאויבי העם, וכדי להציל את אחיה התאומים מגורל דומה, היא כורתת ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה. ערב פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות נפגשות שתי הדמויות במצב נפשי ואישי מורכב, ורוקמים תוכנית נועזת שנועדה לשנות את מסלול ההיסטוריה. הספר מתאר את חייהם של תומס בברלין ושל אלכסדנרה ברוסיה, תוך כדי ירידה לפרטי הפרטים של התקופה, אמינות יוצאת דופן, ופסיכולוגיה עמוקה שמובילה את הדמויות אל בחירתן, בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה.
"מגיל צעיר מאוד התעניינתי במלחמת העולם השנייה", מספר ברעם, "כי כל אחד מאיתנו במובן מסוים הוא נתין של הרייך השלישי. אבל הקטליזאטור העיקרי לכתיבה היה כבר בגיל 19, שנתקלתי באוטוביוגרפיה של אלברט שפייר, שהיה האדרכיל של היטלר ומאוחר יותר שר החימוש הגרמני. שפייר בא ממשפחה בורגנית, לא שונאת יהודית ולא נאצית בהשקפותיה, אבל למרות זאת הוא שירת את המכונה הנאצית עד סוף המלחמה והיה אחראי לפשעים משמעותיים בהיסטוריה. סוג האנשים הזה מאוד סקרן אותי. היסטוריון אחד כתב פעם - 'יום אחד שנחשוב על גרמניה הנאצית, שפייר יהיה הפושע האמיתי'. הרי היטלר והימלר היו מופרעים, ותמיד יש מופרעים בהיסטוריה, אבל שפייר מייצג את רוב אחוזי האוכלוסייה ששירתו את המשטר ונתנו לזה לקרות. בהקשר הזה עלתה בי בהבזק של רגע הדמות של תומס הייזלברג הפרסומאי, ואז ידעתי שאני הולך לכתוב עליו ספר".
למה דווקא פרסומאי?
"עולם הפרסום בשנות מלחמת העולם השנייה היה ממש בראשיתו. רציתי דמות של מישהו שהוא חלוץ בתחומו, שכל הזמן ממציא את עצמו מחדש ורוצה להיות גדול, וזה משהו שמאפיין את תומס לאורך כל העלילה. גם האופי שלו הוא אופי של איש שיווק שיכול למכור כל דבר באופן מבריק. הוא לא אדם שמשאיר אחריו מוניומנט כמו אדריכל, אלא יש בו אנרגיה מתכלה – כמו של פרסומת. היכולת הזו שלו היא פוליטית, ותוך כדי הכתיבה למדתי להעריך את הכישרונות הפרסומיים שלו".
"החלטתי שאני בורא עלילה משלי, אבל נשאר נאמן להיסטוריה"
לא היה קל לכתוב את "אנשים טובים". ברעם הקדיש את עצמו לתחקיר מעמיק שכלל קריאה אינטנסיבית בלמעלה ממאה חמישים ספרי היסטוריה ורומנים, מסעות ברחבי אירופה ופגישה עם מספר לא מבוטל של מומחי היסטוריה. "רציתי לעשות מחקר מקיף", הוא משחזר, "ולכן עבדתי די מסודר מול עורכים ואנשי היסטוריה. קראתי למעלה ממאה חמישים ספרי היסטוריה וספרים עלילתיים שעסקו בתקופה, וסימנתי את הדברים והנקודות שעניינו אותי. ידעתי מה אני מחפש - לא את סיפור החיים של היטלר או אייכמן לדוגמא, אלא איך באמת עבדה הכלכלה של הרייך השלישי כדי להבין את הברגים הקטנים בתוכה".
"אחרי הקריאה נסעתי ללנינגרד – סנט פטסבורג, לובלין, ברסט וורשה ושם, דרך הרגליים ובמפגש עם אנשים, אספתי את כל המידע שאי אפשר למצוא בספרים: איך הכל היה נראה אז, איפה תומס גר בוורשה, מפות של הרחובות כפי שהיו פעם. ההמחשה הזו עזרה לי לסיים את שני החלקים האחרונים של הספר. החלטתי שאני בורא עלילה משלי, אבל נשאר נאמן למקורות ההיסטוריים. החוק הראשון שלי היה שאני לא כותב שום עובדה שלא כתובה בלפחות שני מקורות שונים. פחדתי לטעות בעובדות. אם קורא מתחיל לפקפק בספר, זה מוציא אותו החוצה מהעלילה, במיוחד שאני סופר צעיר וישראלי שלא באמת הכיר את התקופה".
מה הרעיון המרכזי של הספר בעינייך? שיתוף פעולה עם המשטר? אשמה? שיגעון גדלות?
"אני לא יכול להגיר את הנושא העיקרי, כי זה כל הנושאים האלו גם יחד. אבל במשפט אחד: הספר עוסק בבני אדם רגילים ונורמליים בעלי מערך נפשי אלסטי ומשתנה, כמו כל בני האדם. ויש להם זכות בחירה. אני באופן אישי מאמין בריבוי של נושאים וקונפליקטים ביצירה, אבל הדבר החשוב הוא שהם לא היו אייכמנים קטנים ובירוקרטיים. הם יכלו לשאול שאלות, להרהר ולבחור".
יש 'באנשים טובים' אלמנטיים פסיכולוגים רבים – תומס עובר טיפול פסיכואנליטי, והדמויות מתוארות ממקום פסיכולוגי ומעמיק. התכוונת לכתוב רומן פסיכולוגי?
"הפסיכולוגיה של הדמויות נובעת מתוכי ומתוך האופי שלי, ואיך שאני משקיף על העולם. כסופר אתה מחלק את עצמך לכל מיני דמויות, אחרת לא תוכל לכתוב אותן בתשוקה. קראתי על המעמד של הפסיכואנליזה בגרמניה בשנות העשרים ועל הסקרנות של הקהל כלפיה, אבל את הדמויות בראתי מתוכי והייתי צריך להיות מאוד כנה עם עצמי".
"אני עדיין חווה את הפרידה מהספר"
איך התגובות לספר?
"קיבלתי מכתבים מאוד מרגשים ומעניינים מניצולי שואה ומפרופסורים להיסטוריה. הרבה קוראים דיברו איתי על הזדהות, הרבה מהם תעבו את תומס ואהבו את אלכסנדרה, ונהפוכו. אבל את התגובות הכי מעניינות ומלמדות קיבלתי מסופרים. א.ב יהושוע אמר לי שהוא הזדהה עם הדמות של אלכסנדרה מאוד וניתח אותה בצורה מרתקת. מבחינתי ככותב, תומס היה מרכז הספר, וא.ב. יהושוע לא הפסיק לדבר דווקא על הייסורים שלה. השיחה איתו גרמה לי להסתכל על הספר המוגמר אחרת. פתאום הבנתי שהתשוקה שלה למשפחה, להציל ולשמר את שאריות המשפחה, נובעת בעצם מהחסר שלי. אף פעם לא הייתה לי תחושה חזקה של משפחה והשלכתי את זה עליה. לא סתם אומרים שסופרים עיוורים בנוגע לבחירות הספרותיות שלהם".
אתה מרגיש שהציפיות ממך כסופר השתנו בעקבות ההצלחה האדירה של הספר, והפרסום שמגיע בעקבותיה?
"אני עוד לא ממש מהרהר בזה, עוד לא השתחררתי מהספר הזה כדי שאוכל לעסוק בעתיד שלי ככותב. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאחזור לכתיבה, זה לא יכול להיות אחרת בשבילי. כנראה שאחזור ממקום אחר ובעוד לא מעט זמן, ועד אז אני מקווה שאוכל להשתחרר מהצל של הספר הזה. מן הסתם יהיו ציפיות, אני מבין את זה, אבל אני ממילא מבקר מאד מחמיר של עצמי ואף פעם לא מספיק מרוצה מהדברים שאני עושה. אני רק יכול לקוות שאמצא פרוייקט כתיבה שיעניין ויאתגר אותי לפחות כמו הספר הזה".
"יש לך מחשבות על נושא הפרויקט הבא שלך?
"להמר על המונדיאל, כי לא מזמן הימרתי על קמרון דנמרק והפסדתי. אבל אני חושב שעכשיו אני נח וייקח לי עוד הרבה זמן לחזור ולכתוב. ארבע שנים הייתי בתוך מלחמת העולם השנייה, וקראתי חומר רק בנושא הזה. עכשיו התפנה לי זמן ובתוכו אני גם חווה את הפרידה מהספר, את זה שהוא כבר לא שלי, ושייך כעת לכולם".
>>הצצה לפרק מ"חיי מדף", שחושף את אחורי הקלעים של עולם הספרות