"אהבה היא הדבר, בלי טיפת ציניות. כל סוג של אהבה - לזקנה ברחוב, לאדם אחר, אפילו לפרח. רומנטיקה קיימת בכל דבר והמטרה שלי היא לאהוב את הכל לאורך כל הזמן", אומר אילן הייטנר, סופר ("חכמת הבייגלה"), רומנטיקן וכבר מזמן לא רווק. הרומן החדש שלו, "קציצות", מסרב בכל תוקף לצאת מרשימת רבי המכר, ככל הנראה בגלל האאוטלוק המרענן שהוא מציג על זוגיות, אהבה, חיים משותפים ושאר ביטויים שתסריטאים הוליוודיים כל כך אוהבים להתעסק איתם.
"קציצות" עוסק באריאל, רווק בשנות הארבעים שפוגש את אהבת חייו, הדר, בתחנת אוטובוס. הוא תסריטאי שחולם לעשות את המכה - היא אדריכלית מבית טוב. הוא מנבל את הפה, מפחד ממחוייבות ומכור לבטלנות התל אביבית – היא גורמת לו לרצות להשתנות. יחד, לאט לאט, הם לומדים לתפור שמיכת טלאים שמורכבת מפחדים, אהבה, חיים משותפים, ירח דבש וחתונה. "יש באריאל אטימות גברית ברברית מצד אחד, כמעט גורילאית", מודה הייטנר, "אבל יש בו גם את הצד השני, הצד המוותר, הנותן והמקבל שאני מקווה שהולך ומנצח את המאבק".
בספרים קודמים שלך אתה מתאר רווקים שבוחרים לא להתאחד עם אהובתם, ב"קציצות" זה אחרת. הגיבורים עושים דרך ארוכה כדי להתגבר על הקשיים למען האהבה. משהו בך השתנה?
"משהו בתפיסה של האהבה השתנה אצלי, והשינוי הוא משמעותי מאוד. אם פעם חשבתי שמהרגע שאני מתאהב זה מצב מדהים שהולך להישאר קבוע בלי שום מאמץ, ושאם אני לא מרגיש כל הזמן תחושה עילאית של אהבה זה סימן שאני לא אוהב מספיק. היום אני מבין שקודם נותנים ואחר כך אוהבים. זוגיות היא ויתור על פנטזיה. באהבה אתה לא כל הזמן מאושר, אתה לא כל הזמן מבסוט. היום מהר מאוד נכנסים למיטה וזהו זה, לא מבינים שצריך לוותר ולהתגבר ולעבור דברים כדי להיות ביחד".
אריאל, הגיבור שלך, הוא רווק תל אביבי נצחי. זה מייצג בעינייך דור שלם שנמצא שם בחוץ?
"לכל אחד יש לו סיבות משלו לפחד או לא לפחד מזוגיות, העניין הוא שהיום זה באמת נהיה לגיטימי למשוך את הרווקות לגילאים אחרים. אני חושב שזה מיותר. אני לא יכול להגיד לאף אחד מתי להתבשל ולחיות בזוג, אבל בתפיסה החדשה שלי אתה צריך לקבל החלטה לאהוב, ואז זה יבשל אותך. לא הייתי רוצה שהבן שלי יתחתן בגיל 37, כמוני. מבחינתי, שיתחתן בן 25. למרות שאני בגיל הזה לא הייתי מוכן בכלל, לא ידעתי מה זאת אהבה. חשבתי כמו ילד קטן, שזה ריגוש מתמשך, וכל פעם שהייתי בקשר שהיה לו סיכוי לעתיד הייתי חייב לחתוך את זה. גם בסיפורים שלי עד עכשיו, האהבה הגדולה התרחשה בחו"ל, במקום של ריגושים, ולא באה מהמקומות נכונים. אהבה אמיתית זה עניין שלוקח זמן. יש זוגות שאומרים שאחרי עשר שנים הם אוהבים אחד את השני יותר, ועכשיו אני מתחיל לראות את זה".
"זו הבעיה בזוגיות. המראה. אתה לא מסוגל לברוח מההתנהגויות שלך, מעצמך. אם אין לך בת זוג, אתה מערבב את כל סביבתך, וכשכולם מתפנים אתה עם עצמך, שוכח איך נהגת. אפילו יכול לא לשים לב להתנהלותך. כשיש לך בת זוג מתחיל הבלאגן. אז אה מתחיל לראות את כל החסרונות שלך, את הפגמים, את הפחדים, את המבוהלויות. וזה בלתי נסבל".
(מתוך הספר "קציצות")
איך הייתה העבודה מול אלונה אשתך, שערכה את הספר?
"היא פשוט מאוד אמרה לי מה מעניין ומה לא, איפה אני מושך יותר מדי ואיפה אני צריך להוסיף. אני חושב שבתשעים אחוז מהמקרים שמעתי לה, כי היא היחידה שראתה את כתב היד וכי אני מעריך את דעתה. זה כמו שכתבתי: 'האפי וויף - האפי לייף'. אני אוהב את המשפט הזה".
אתה מגדיר עצמך כאדם רוחני, אגב?
"רוחניות מבחינתי זה מודעות. אני מנסה להיות כמה שיותר מודע ומתחיל לקחת אחריות על הדברים, מנסה לא לפעול לפי מה שבא לי אלא גם על פי מה שנכון. רוחניות זה לתת דין וחשבון לעצמך ולאחרים, להתבונן, לא לפעול באוטומט. זה מאבק תמידי לעצור לרגע ולחשוב".
ואיך כל זה מתבטא בכתיבה שלך?
"הכתיבה אצלי היא צורך קיומי. היא ממלאת משהו, קשה לי להגיד מה. זה כמו לאכול וכמו לשתות. רוב הדברים בספרים שלי קרו בגרסא כזאת או אחרת. בניגוד לסופרים אחרים, אני לא כותב כל יום, אני יכול לא לכתוב כמה חודשים ואז להתפרק ולכתוב. כשזה בא זה בא. הרבה מאוד אנשים שאני פוגש אומרים לי שהם רוצים לכתוב, ואז אני אומר להם, "רוצה לכתוב? זה לא בשבילך. תשחרר". זה כמו להגיד אני רוצה להיות רעב. זה צורך - או שאתה כותב או שאתה לא כותב".
"ככל הנראה משהו במוח שלי השתבש, כי ברגיל שלי מייד הייתי מביט על עצמי מבחוץ, והמחזה שהייתי רואה, של אדם חצי מפגר רודף אחרי אוטובוס בגשם כשסמחטות מהאף עפות ונדבקות לו לז'קט מרוב קור ומאמץ – זה לא מחזה שהייתי נוטה לקחת בו את התפקיד הראשי, אבל כנראה... מה לעשות, כשאתה פוגש את אהבת חייך, את האישה שאתה יכול להעביר איתה את כל חייך באושר ושמחה, אז מה לא תעשה כלום? בגלל הפדיחה?"
(מתוך "קציצות")
רוצה או לא, צריך או לא – הייטנר כותב, וכותב טוב, ברמה שהרבה מאוד אנשים מגיבים לה – רב מכר, כבר אמרנו? "הכתיבה שלי לא מתיימרת להיות ספרות גבוהה", הוא אומר, "היא רגשית ואמוציונלית כמו כתיבה של יומן. אני לא יכול לכתוב שום דבר אחר, וכשאני כותב אני לא חושב אם זה גס או לא גס, או אם קהל היעד יאהב את זה. אני לא מחפש ביקורות טובות של אנשי מקצוע. מספיק שאנשים אומרים לי שהספר הזה זה עליהם, או ששחררתי אצלם משהו דרך הכתיבה, או שהם צחקו בקול רם כשהם קראו. לא מזמן הגיע אלי זוג שביטל גירושים אחרי שהוא קרא את הספר - מה יותר מזה?".