נדמה ששמו של הרלן קובן, אליל ספרי המתח הבינלאומי, תמיד נמצא במקום מכובד ברשימת רבי המכר, ולא רק ברשימה שלנו. גם ברשימה השבועית של הניו יורק טיימס, של פולין, של צרפת, ואפילו של כמה מדינות שכנות ערביות. ולא רק זה - להרלן קובן, כפי שהורגלו חובבי הז'אנר בעשרים השנים האחרונות, תמיד יש כתב יד נוסף שמתבשל במגירה. כי באמצע החיים, אחרי כעשרים ספרים שרובם תורגמו ללמעלה מ-37 שפות, קובן לא נותן לעצמו לנוח.
הוא לא מפספס כמעט אף פעם יום של כתיבה, אפילו לא בחופשים. הוא תמיד מרגיש אשם על כך שהוא לא כותב, ומכנה את הכתיבה "מאהבת אכזרית". תמיד יש לו כתב יד על שולחן העבודה בדירה במנהטן, או בבית קפה סמוך לביתו בניו ג'רזי, שחלקים גדולים ממנו נכתבים בעט על נייר, וחלקים אחרים כבר הועברו למחשב. את הספרים שכתב הוא מכנה "ספרי צלילה," משום שלקורא לא נותר אלא לצלול אליהם - ולעצור מדי פעם רק בשביל לשאוף אוויר.
"התחלתי להרגיש את עקצוצי הכתיבה בתקופת הקולג'", הוא מספר על תחילת דרכו, "אבל מעולם לא דמיינתי שאהיה סופר". את הקריירה הספרותית שלו התחיל קובן דווקא כסוכן נסיעות שגדל בבית יהודי טוב ומצא עבודה בסוכנות קטנה, אי שם בפרברי ניוארק. בעקבות מסעותיו לאירופה עם קבוצות של מטיילים אמריקאים, הוא החליט לכתוב ספר יומרני שמתאר את מסעותיהם של התיירים אמריקאים השנויים במחלוקת ברחבי העולם. הספר הזה, כך הוא מתוודה, היה ספר נורא ואיום. אבל למרות הניסיון הראשון שמעולם לא יצא לאור, הבחירה בכתיבה כבר נעשתה, ומשם ועד לפרסום ספר המתח הראשון והמצליח שלו, "Play Dead", הדרך כבר הייתה סלולה.
קובן נחשב בשנים האחרונות למי שהגדיר מחדש את ז'אנר ספרי המתח והפשע, וזוכה להשוואות רבות לעבודתו הקולנועית של היצ'קוק, רק בזירה הספרותית העכשווית. הוא כבר זכה בכל הפרסים החשובים לספרי מתח בארה"ב כמו ה"שיימוס" וה"אדגר", ואפילו שיחק בתפקיד אורח קטנטן בסרט צרפתי שהופק לפני שנתיים בעקבות אחד מרבי המכר שלו, "אל תגלה", כסוג של מחווה להיצ'קוק. אבל נדמה שהמילה "סופר רב מכר" מתחילה להיות קטנה על מידותיו של קובן, בייחוד אחרי פרסום התרגום לספרו האחרון "מעגל מכושף" (Back Spin), שיוצא כעת בארץ.
"רציתי ליצור גיבור מודרני ואמיתי"
ב"מעגל מכושף" בוחר קובן להציב את חוקר הרצח מיירון בולטייר, שכבר הופיע בספריו הקודמים, בזירת משחקי גולף מקצועיים. הבחירה בעלילות של חטיפה ורצח שמתרחשות דווקא בעולם ספורטיבי נקי וקלאסי כמו עולם הגולף, נובעת מרצון ליצור את בולטייר הגיבור מציאותי ומרשים יותר מאשר בספרים הקודמים. בולטייר הוא אשף בפתירת תעלומות, אולם חייו האישיים בסיפור מורכבים לא פחות מסיבוך העלילה הנרטיבי. יש לו חברה בשם ג'סיקה, איתה הוא בנה קשר אחרי גיל שלושים, ולמעשה לפניה עוד גר במרתף של הוריו. הוא מוקסם מאישיותה של שחקנית הגולף היפייפיה, ומנהל מערכת יחסים של חברות אפלטונית, אך קרובה ביותר, עם מזכירתו האישית והאמיצה. לא ברור לאן נושבת הרוח הרומנטית אצל בולטייר, גם לא אחרי שהרומן נגמר. הגיבור המודרני של קובן מורכב מצדדים של כוכב, כשלצידם נחשפים גם כאלו אחרים, תכונות אופי של מפסידן.
"תמיד הערצתי ספרי בלשים שפועלים במסורת בלשית קבועה, אבל הפעם רציתי ליצור גיבור מודרני ואמיתי הרבה יותר", מסביר קובן, "רציתי לעדכן את הז'אנר באמצעותו, ולבנות מישהו שיפעל על רקע מפתיע שמתאים לזמן הנוכחי".
זה אומר שאתה גם מזדהה איתו יותר באופן אישי?
"למיירון ולי יש הרבה מן המשותף. אמנם אני נמצא עם אשתי מאז גיל עשרים ואיבדתי את הורי בגיל יחסית צעיר, כך שבניגוד למיירון אני לא תלוי בהם וגם לא מחפש אהבה, אבל יש לנו תכונות אחרות משותפות, כמו הרצון להצליח ולהיות נאהב".
למיירון בולטייר, כמו לקובן, יש גם שורשים יהודיים מובלטים. בולטייר פולט מילים ביידיש כשהוא חושב או מדבר לעצמו, הוא מודע ליהודיותו בחברה האמריקאית ואפילו נאבק מאבק פיזי ממושך בסיפור מול חבורת ניאו נאציים אכזריים. קובן מאשר שיהודיותו של מיירון מבוססת על זו שלו, אבל מקפיד לשמור אותה בתחום השורשים והמסורת, ולהימנע - גם ברומן וגם מחוצה לו - מלקחת צד פוליטי מובהק הנוגע למצב במזרח התיכון ובישראל.
על השאלה המתבקשת שקובן ודאי נדרש לענות עליה יותר מפעם אחת - האם הוא מתכוון אי פעם לכתוב סיפור בז'אנר אחר שהוא לא רומן המתח, כמו רומן דרמטי או ביוגרפי לדוגמה - קובן משיב בשלילה החלטית: "כל הרומנים הגדולים שנכתבו בעולם הם רומנים של מתח והשהייה. בתוך סיפור המתח אני יכול לבנות כל סיפור שאני רוצה: מערכת יחסים זוגית, או כזו שמתרחשת בתוך המשפחה, אני יכול לדבר על בגידה, אהבה, קריירה, על חלומות ועל התנפצותם. לתחושתי, בז'אנר המתח, אני יכול ליצור מורכבות כרונולוגית, וברגע אחד להפוך את כל הסיפור במאה שמונים מעלות. אז מי לא היה רוצה לקרוא או לכתוב ספר שכזה?".
קובן מכר יותר ממליארד ספרים ברחבי העולם ונחשב לאחד הסופרים הכי רווחיים בעודם בחיים, או כמו שהוא מיטיב להגדיר את מצבו - "יש לי יותר כסף משאוכל אי פעם לבזבז". אך בנוגע לתהליך הכתיבה, הוא שואף להשתפר מספר לספר ולא מסתפק בהנחת היסוד שספריו מצליחים ממילא. ההצלחה כבר לא מסנוורת אותו, להיפך - "כמו כל סופר, לעיתים אני סובל מחוסר ביטחון בכתיבה שלי ורוצה שהספר הבא יעפיל על קודמו, לא רק במכירות אלא גם באיכויות". קובן טוען כי לאמן בימינו אין את הפריווילגיה לעבוד יום כן יום לא, ושמוזה היא אגדה ששייכת לדורות הקודמים. "הסופר של שנות האלפיים צריך לתפוס את עבודתו ממש כמו זו של אינסטלטור: לקום בבוקר ולפתוח את היום בעוד פרק", הוא אומר.
"בשביל להיות סופר צריך קודם כל לכתוב", מייעץ קובן לסופרי מתח ישראלים בתחילת דרכם, "לא לדבר על זה, לא להתעסק בלהמציא דמויות, לא לארגן רשימות, ולא להקשיב לביקורת. אם אתה רוצה להיות סופר אתה צריך לכתוב. פשוט לכתוב".
>>ידע הוא לא תמיד כוח: פרק מתוך הספר "בדידותו של קורא המחשבות"