"ספר המילים" הוא נובלה הכתובה בדיוק לשוני מופלא. במרכז העלילה עומדת ילדה שגדלה במדינה דרום אמריקאית ללא שם, כשסביבה פנים מוכרות: אמא, אבא. אומנת, מורה לפסנתר וגנן, אבל אלה נעלמים מחייה ללא הסבר. היא לומדת לקרוא בעצמה, אבל למידת השפה אינה בהכרח למידת העובדות. מתברר שלמילים יש מובן מאיים וכוח אנושי ופוליטי אפל, שבו אי אפשר לקרוא לדבר בשמו.
ג'ני ארפנבק נחשבת לגדולה מסופרי הדור הצעיר של גרמניה, וזכתה בפרסים ספרותיים רבים. ב"ספר המילים" היא מאייתת מילון שלם של רגשות דחוסים ושקרים מוסכמים, ומגלה שאכזריותה של המציאות הפוליטית עלולה להתבטא גם במילים השלוות ביותר. "זמן רב חלף מאז קראתי משהו כה טוב, מעורר אמיץ וחי", כתבה על הספר הסופרת האמריקאית ניקול קראוס.
והנה הצצה אל הפרק הראשון:
אבא ואימא. כדור. מכונית. אלה הן אולי המילים היחידות שהיו שלמות ותמימות כשלמדתי אותן. ואחר כך גם הן נהפכו, נעקרו מתוכי ושבו והוכנסו במהופך, ההפך מכדור שוב כדור, ההפך מאבא ואימא אבא ואימא. מה זאת מכונית? לכל המילים האחרות כבר הייתה מלכתחילה מחצית של שתיקה כמשקולת עופרת על כפות הרגליים, כמו שלירח יש צד אפל שמסתובב אתו גם כשהוא מלא. אבל הוא לפחות מוסיף לחוג במסלולו. ואילו בשבילי עמדו המילים במקומן בלי ניע, אבל עכשיו אני משחררת אותן, ואם לא תהיה בררה, אהיה מוכנה אפילו לכרות אִתן כף רגל זו או אחרת. כדור. כדור.
נומי נומי. אימא משכיבה אותי לישון. בזמן שהיא שרה, היא מלטפת בידה את הראש שלי. יד לבנה, יבשה, מלטפת ראש של ילדה. ליל מנוחה, לילה הדור, בוורדים עטור, היא שרה. עיניים בצבע מים שמביטות עלי בזמן שעינַי כבר נעצמות. בגבעולי חֲבַלבַּלים שזור. חבלבּלים, היא תגיד כשתראה שבשורה הזאת אני פורצת שוב בבכי. חבלבּלים, אל תבכי. אבל היום כבר מאוחר מדי בשביל לבכות, אני כבר בדרכי אל השינה ואין דרך חזרה, אלה לא חבלבלים, אלא חבלים, חבלים ומסמרים חדים, שמישהו שאני לא מכירה יכבול אותי בהם למיטה וימסמר בזמן שאני ישנה. נומי נומי ילדתי, נומי נומי נום, היא שרה. היא מושכת את השמיכה עד הסנטר שלי ומכבה את האור. הרבה חתכים קטנים ומדממים מהמסמרים. מחר תקיצי שוב, בתי, אבל כעת לנום. ואם לא, אני אשאר מחוברת למיטה לנצח. מחר תקיצי שוב, בתי. וטיפות הדם יתאבנו. אימא.
כדור הוא דבר שמתגלגל, לפעמים קופץ. אבא הוא איש שהרבה זמן יותר גבוה ממך. לפני שאבא שלי הולך לווידוי, הוא מתגלח ולובש חולצה נקייה. אם רוצים לשחק בכדור עם איזה ראש, רק האף מפריע. לפני שאבא שלי הולך לווידוי, הוא מושיב אותי על ברכיו ומרכיב אותי. ילדים רבים כבר רכבו בנוף הזה, הוֹפָּה הוֹפָּה, פרשים לבני-עור רבים, מצטווחים מעונג, שרק התחילו לדהור וכבר הם נופלים אל הבור - שבין ברכי אביהם. לחולצה של אבא יש ריח נקי והיא מחוספסת כשאני טומנת בה את הראש שלי אחרי שהתרוממתי מהבור בתנופה שעושה לי כל פעם סחרחורת. אבא.
בית. הבית שלנו הוא אמצע הגן. קירות ורודים, הוורוד דהוי משמש וכבר מתקלף. אני תוחבת את ציפורן האצבע מתחת לטיח ומקלפת אותו. מתחתיו נחשף צבע אוֹקֶר. כשאני טופחת באבן על הצבע התחתי הזה מתגלה באיים החבוטים עור נוסף, אפור. עמוק יותר אני לא יכולה להגיע, האפור נאחז בקירות הבית חזק-חזק, אולי האפור הזה הוא הבית עצמו. אימא שלי אומרת: תפסיקי. כן, אני יודעת, אני יכולה להיכנס הביתה גם דרך הדלת.
"ספר המילים", הוצאת כתר, 120 עמ'.