באזז היא מנהלת בכירה מתעשיית המוזיקה בלונדון המכורה לכדורי מרץ, שמוצאת את עצמה יום אחד בחדר אחד של מלון זול עם חמש זמרות מכפר נידח בבולגריה, מתורגמנית אחת שבקושי גמרה בית ספר, שני מאפיונרים בשקל וכמה בקבוקי ערק בלקני. הסיבה - כולם, חוץ מבקבוקי הערק, נמצאים בדרך לסיבוב הופעות שישנה את חייהם.
הסאטירה המבריקה "החיים על פי לובקה" מביאה את סיפורן של ה"סבתות מגורני" - להקה של זמרות בולגריות בהנהגתן של לובקה הישירה והלוחמנית, ושל באזז המנהלת הלונדונית של הלהקה. הספר עוסק במסע ההופעות המרתק שלהן ובבעליות ובמורדות של החיים, כשהן מתודלקות באלכוהול ובשאלות הקיומיות החשובות ביותר בחיים.הספר נכתב על ידי לורי גראהם, סופרת לונדונית שחיה בוונציה, והפך מהר מאוד לרב מכר עולמי. ובצדק - מדובר בקומדיה מושלמת לימי הקיץ החמים.
הצצה לפרק הראשון:
לא חזרתי למשרד. היו שתי להקות חדשות שהייתי צריכה לראות אחר כך, ובכל מקרה לא הייתי במצב רוח של משרד. עשיתי מסאז' כתפיים וטיפול פנים אקספרס, אספתי מרשם מד"ר ג'י ואחר כך פשטתי על "ראבֶּר קווין". מצאתי שם שמלת צינור עד אמצע הקרסול, עם כתפייה דקיקה יחידה בצבע אדום אבטיח שכולה אומרת תאכלו את הלב. יש לי כבר חליפת מכנסיים שבע שמיניות של הקטור מונרו, צבע היביסקוס כזה עם נגיעות של כתום מנדרינה. אבל לדעתי את צריכה לפחות שתי תלבושות לאורביז. את מתעוררת בבוקר הטקס, לכי תדעי מי מתחשק לך להיות.
אני מגיעה הביתה והעוזרת יושבת עם שואב האבק ביד ורואה "אופרה", אז פיטרתי אותה, ובמזכירה יש עוד הודעה בכיינית מפליקס.
"היי. זה אני. התקשרתי לשאול אם זה בסדר שאבוא לאסוף את שאר החפצים שלי, ביום ראשון, אולי? אני צריך את נעלי הספורט שלי."
הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שעזב. בחור מחליט לעזוב, אין בעיה, אבל כדאי מאוד שקצת יתכנן מראש. כדאי מאוד שיארוז את התיק. אחרת יש סיכוי שיגלה שנעלי הספורט שהשאיר תחת המיטה שלי ורובה חצים צעצוע בעשרה דולר והדבר הזה שהוא קורא לו אוסף דיסקים, כולם תפסו טרמפ על אוטו זבל.
חטיבת אמנים ורפרטואר ביקשה ממני לראות שתי להקות שהם חושבים שיהיה שווה להחתים. אז בסביבות תשע אני נוסעת את כל הדרך עד אקטון, להעיף מבט ב"פּארטי סוזן", ומגלה שההופעה בוטלה. מישהי כנראה קיבלה מחזור. להקות בנות זה ראש בריא במיטה חולה. אז תפסתי מונית לבריקסטון, לבדוק את ה"אנדֶרסטיינז". עוד שלושה ליצנים שלובשים את כובעי הבייסבול שלהם על הצד, אבל הסאונד שיצרו היה מעניין. סוג של דאבּסטֶפ עם הרבה בסים. שווה בדיקה נוספת, בכל מקרה. אולי נצליח לעשות איתם משהו.
הגעתי הביתה רק בשתיים וכמובן שאני עדיין ערנית, ערנית, ערנית. זה הקטע עם עבודה בלילה. בזמן האחרון, מדי פעם, כדורי המֶבּראל לא מזיזים לי אפילו. וחוץ מזה, אני כולי בלחץ בגלל פליקס. זאת אומרת, היינו שילוב טוב. הוא היה חמוד על, בלי שום תוספות שמפריעות לריכוז, כמו דעות. ככה אני אוהבת אותם. אני זאת שמחליטה ובוחרת כאן. אני זאת שיש לה כסף ופנקס כתובות. ואני לקחתי אותו למקומות - זאת אומרת, בלעדי לא היו נותנים לו להיכנס ולמלצֵר עם מגש מזטים אפילו. ואז אני נוסעת לשלושה שבועות כדי להחתים להקות יפניות, וכשאני חוזרת הוא מודיע לי שהוא חשב על דברים. מזל של מתחילים. הוא החליט שיש לו בעיה עם הפרש הגילים. הפאקינג כפוי טובה הזה. שמתי לב שהוא חיכה עד שאקנה לו במתנה עגיל יהלום ורק אז התחיל לחשוב.
וכאילו לא הספיק לי הקטע עם פליקס, מסתובב לי בראש הסיפור של הפרס מפעל חיים. זאת אומרת, תמיד חשבתי שזה פרס שנועד למי שהולך למות. אד ריקס הוא מועמד ודאי לפרס כזה, אבל ספּינקס קיבל אותו באחת השנים והוא עדיין איתנו.
איזה גדול יהיה לקבל דבר כזה. כל האנשים האומללים במקום שבו גדלתי, שהיו מכנים אותי בשמות, שהיו שוכחים להזמין אותי למסיבות פיג'מה. אני כבר אוכיח להם. לא שהם יהיו מעודכנים במה שקורה בתחום שלי, אבל אם אני מקבלת מפעל חיים, אז הידיעה תגיע, כאילו, לכל פינה. אפילו לוזרים שבחיים לא הצליחו לצאת מפיטסבורג יזכו לשמוע על זה. ואז הם יקלטו את הטעות שלהם. פרס מפעל חיים זה כמו ריבוע בטון עם טביעות הרגליים שלך מחוץ לתיאטרון הסיני בהוליווד.
בכל אופן, אני לא מצליחה לישון בגלל כל השטויות האלה. אז אני מנסה שילוב של אדוויל וג'ק דניאלס, ואיך שאני מתחילה להירגע הציפורים המחורבנות פותחות את הפה. חמש וחצי לפנות בוקר. תגידו, מה זה צריך להיות? זה הדוֹקלֶנדס פה. אמצע הסיטי. את לא שמה חצי מיליון על דירה מתחת לפנטהאוז באזור פיתוח אורבני מליגת על בשביל ציפורי שיר. אם הייתי רוצה טבע וכאלה, הייתי קונה חווה בוורמונט.
"החיים על פי לובקה" מאת לורי גרהאם, הוצאת ידיעות אחרונות, 334 עמ'