הספר "אשת לפידות" מגולל את סיפורה של אישה שחיה בחברה שנשלטה בידי גברים, ובכל זאת עיצבה את חייה ואת חיי האומה בזכות אומץ לבה וכושר מנהיגותה.
דבורה - נביאה, שופטת ומנהיגה נערצת - מזמנת אליה את שר הצבא ברק, ומצווה עליו לצאת לקרב נגד הכנענים העושים שמות בישראל. ברק משיב לה שילך רק אם היא תבוא עמו. דבורה, למרות היותה אשת איש ואם, מפרה את המוסכמות החברתיות המקובלות ויוצאת איתו, לא רק לשדה הקרב אלא גם לעיר מגוריו. מדוע רוצה ברק שדבורה תחבור אליו? איך מגיב בעלה, לפידות, על מסע תמוה שכזה? ומה מתרחש בין דבורה לברק כשהם לבדם?
כנגד כל הסיכויים, ברק שב מן הקרבות עטור ניצחון ומביא עמו כשלל שתי נסיכות כנעניות. היחסים הסבוכים המתפתחים ביניהם, המיטלטלים בין רגשות נקם לתשוקות סוערות, מזעזעים גם את חייה של דבורה. הרומן החדש מקים לתחייה את אחד הסיפורים המרתקים שבתנ"ך, ומציג פירוש חדשני ופרובוקטיבי לסיפור המקראי.
הצצה לפרק הראשון:
כברת דרך ארוכה דרומה משם, במרומי הר תבור, בתוככי ארץ ישראל, עמדה אישה אחרת, השופטת והנביאה דבורה. שלא כבת המלך בחצור, היא לא הייתה כלה צעירה. היא הייתה אישה בשלה בת שלושים וחמש, שנישואיה לבעלה לפידות ארכו שש-עשרה שנים, בטרם שילח אותה מביתו על לא עוול בכפה.
שלא כאשרה, היא לא הייתה יפת תואר, אך פניה היו רבי חיות. קומתה הגבוהה וגופה המלא שיוו לה הוד והדר. שערה החום הכהה ובו בוהק אדמדם, התפרץ לכל עבר בתלתלי פרא. עיניה השחורות עוררו ברואיה יראת כבוד, ולעתים אף העבירו בהם חלחלה בשל העוצמה האצורה במבטן.
אך באותו רגע היה גם דמיון בין שתי הנשים. כמו שערה של אשרה, גם שערה של דבורה התבדר ברוח, וגם עיניה היו מאומצות בנסותה לצפות למרחוק.
מראש הר תבור הביטה מטה, אל עמק יזרעאל שנפרס לרגליה כשטיח מעשה רוקם. לעיניה התגלו שדות זרועי תבואה, שגבולותיהם מסומנים בעצי פרי. חורשות של עצי זית השתרעו עד לגבעות שנראו בקצה השני של העמק. ואף היא תהתה אם האנשים שראתה בזה הרגע רוכבים לקראתה, הם המבשרים משדה הקרב אשר להם חיכתה בכיליון עיניים.
זה זמן רב התברכה דבורה בקרבה חסרת פשר לאדוני אלוהי ישראל. היא לא זכתה לחזיונות שבהם ראתה אותו במו-עיניה והשתחוותה לפני כיסא כבודו. אך היו זמנים שבהם נסקה נשמתה אל על, והיא חשה את כבודו ממלא את העולם.
עד כה שמה מבטחה בו, וידעה בלבה שהוא לא ינטוש את עמו בעת צרה. אולם בימים האחרונים נתקפה בחשש פן ננעלו שערי השמים בפני תפילותיה למען העם. וכמו לבה של אשרה, גם לבה של דבורה הלם בחזה בקצב מטורף, נקרע בעינויי אי-ודאות, בין תקווה לפחד.
הייתה זו היא אשר שיגרה את נושאי החרב של ישראל אל המלחמה הכבדה, מול שר הצבא הכנעני סיסרא ורכב הברזל אשר לו. על כתפיה רבץ עול גורלם וגורלו של שר הצבא הצעיר, ברק בן אבינעם, שהוביל אותם לקרב בפקודתה.
אם יובסו גיבורי חיל אלה, תביא המפלה בעקבותיה גם את קצה היא. בעקבות ניצחון בעמק, לא יאחרו הלוחמים הכנענים לעלות ההרה, שם יחריבו את המאהל שהקימו אנשיה בעבורה. סיסרא, שאותו פגשה קודם לכן והוא שטם אותה כמעט ממבט ראשון, יכיר אותה מיד. והיא לא ציפתה לחמלה מצדו.
היה לאל ידה לנוס על נפשה כעת, בטרם יפקוד אותה האסון. אך מאחר שהייתה זו היא שיזמה את המלחמה, יהיה זה מעשה נלוז לנטוש לנפשם את הלוחמים שעדיין נותרו בחיים. היא תישאר במקומה, לצדם, ויחד איתם תתייצב מול גורלה. ולאחר מכן לא יחלוף זמן רב עד שסיסרא ישלים את המלאכה ויכרית את העם כולו, ובתוכו את משפחתה.
המחשבה על אפשרות מחרידה זו העלתה בה ספקות אם אמנם היטיבה לעשות כאשר שלחה את ברק ואת לוחמיו אל מול הכנענים. לא בלב קל עשתה כן, אך היא לא ראתה מוצא אחר. כי ידם של יבין וסיסרא כבדה על העם עד לבלי נשוא. חייליהם היו פושטים על כפרים שלווים, הורגים גברים וטף, לוכדים את הנשים והופכים אותן לשפחות חרופות להם, לכוהנים שבמקדשיהם ולשועי כנען. והיו בוזזים את הצאן והבקר ואת התבואה שנאגרה באסמים, ומעלים באש את הבתים ואת השדות.
כך לחצו את בני ישראל בחוזקה עשרים שנה, כשידם הולכת וכבדה מיום ליום. הם הטילו את חתיתם על העם, עד כדי כך שעוברי אורח חדלו לנסוע בדרך המלך וביקשו להם דרכי סתר עקלקלות. עובדי אדמה חששו לגור בכפרים, או אף בערי פרזות שבהם יכלו לעבד את אדמתם, ורבים מצאו מפלט בערים בצורות מוקפות חומה. אלה היו לעתים מרוחקות מאדמותיהם, וכך נשבר מטה לחמם והם סבלו חרפת רעב. אך לפחות יכלו לישון בבטחה בלילות, ללא חשש שחרב האויב תונף עליהם בשנתם.
במשך שנים אלה נודע שמה של דבורה לתהילה כנביאה, כשופטת וכנשיאה נערצת בכל גבול ישראל. היא לא נמשחה למלכה אך ניחנה באותו ניצוץ המבדיל, בחסדי האל, בין מנהיגים מהוללים לשאר בני אנוש. כך, אט-אט, בלא שציפתה לכך, החלו בני ישראל לחלות את פניה.
"אשת לפידות" מאת חוה עציוני - הלוי, הוצאת אריה ניר, 334 ע"מ.
>>הצצה לפרק הראשון מתוך רב המכר המשעשע "החיים על פי לובקה"
