מה יכול להיות יותר מתאים לשבוע הספר מעלילת מתח שבמרכזה עומד כוכב טלוויזיה לשעבר שמנסה לנקום בכל מי שהעז להעיף אותו ממרכז הבמה, בתואנה של תיקון התרבות המידרדרת? במסגרת מסע הטירוף, הגיבור מנסה לחסל את בכירי התעשייה - כל מי שהרגיז אותו חוטף, אחד אחרי השני. תודו שמדובר בתסריט הכי ענק שהיה כאן, באדיבות דודו טופז כמובן (אם כי נתקלתי בספר דומה באופן מפתיע שכתב לפני מספר שנים העיתונאי שי גולדן - "המפצח", בהוצאת כתר; הדמויות מעט שונות, הטירוף זהה והכתיבה משובחת).
מעבר להיותו הראשון בבידור ומלך הרייטינג לשעבר, דודו טופז גם שלח ידו בכתיבה, ועשה זאת יותר מפעם אחת; שישה ספרים, שניים מהם ספרי שירה וספר ילדים אחד. בתזמון לא מפתיע, לפחות את חלק מהספרים ניתן למצוא בדוכני שבוע הספר, על אף שבחנויות לא ניתן להשיג את רובם כבר מזמן.
כמה נשים ביום אחד?
דפדוף בספריו הישנים של טופז מעיד על כך שהכעס היה כאן תמיד; אפשר לקרוא לו גם בלבול, אגו או אהבה עצמית עד שכרון חושים. ב-81', בתקופת הצ'חצ'חים המדוברת, הוציא טופז את ספר השירים "כתם לידה". השיר "מעגלים" מעלה שאלות על נפש האדם וכן, מדהים כמה אירוניים החיים יכולים להיות: "יש מעגלים שנסגרים יפה, בעדינות וברוך/ וישנם הנסגרים באכזריות ובאלימות/ אך תמיד הם נסגרים".
"מי כמוהו יודע את האמת על עצמו - הרי הוא גבר יצרי, אינטליגנטי פחות או יותר, שנתמזל מזלו לחיות בארץ מטורפת כזו. הן כל מה שעליו לעשות הוא לתאר נכון מה שקורה בה, אין צורך להוסיף דבר מן הדמיון. ייתכן שהליכתו למיטה מדי ערב עם אישה אחרת הייתה בין השאר ניסיון להוכיח לעצמו את התיאוריה הזאת".
למרות הדמיון הרב בין חייו של טופז לחיי הגיבור שלו, זה עדיין לא הסיפור; הגיבור שממשיך לכתוב, זוכה להצלחה אדירה בכל תחום בחייו, מגיע בסופו של דבר למסקנה אחת ויחידה: קהל הקוראים שלו מתעניין בעיקר בבולשיט וסיפורים ברמה ירודה. וזה לא רק הקהל, זו גם התעשייה: תן להם "מין סיפור אהבה בנאלי אידיוטי... אולי בין מיליונר לנערת אשפתות, או בין זמר מפורסם לבין מעריצתו... מה שיותר מטומטם יותר טוב. זה מה שמגיע להם! תן להם סקס, רצח, אונס וצחוק... הרבה צחוק..." כותב גיבור הספר.
מצביקה הדר עד אורנה בנאי
ב"החיים זה לא מה שהבטיחו לי" שפורסם ב- 2002 (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד), הכעס והתסכול של טופז כבר לא מופיעים ברמזים, אלא במונולוגים מפורשים; הוא זועם על התעשייה ולא מבין איך קרה שהוא, מלך הרייטינג, ירד מגדולתו.
הספר נפתח בשיחת טלפון שאותה ניהל עם אורי שנער, מנכ"ל קשת דאז, שמודיע לו על שבירת כל שיאי הרייטינג בתוכנית החייזרים. "למעלה ממחצית המדינה צפתה בי! אחרי הישג שכזה – לאן אפשר להגיע עוד?" כותב טופז.
בהמשך הוא מספר על קורות חייו, החל מילדותו ורצונו לרצות את אביו בכל דבר שעשה, ממשיך בכל אנשי התעשייה שדודו גילה: צביקה הדר, אורנה בנאי, נאור ציון ושאר סיפורי תעשייה מהם ניתן להסיק - דודו טופז דחף את עצמו ללא הרף ולמרות שנראה כי תמיד זכה להצלחה גדולה, הבכירים בתעשייה לא תמיד היו מעוניינים בו.
"פגשתי במפיק התוכנית - חיים מלובן. כטוב ליבי ביין, ניגשתי אליו ואמרתי ישירות: 'תגיד, למה שלא תנסה לתת לי להנחות את התוכנית? אני מבטיח לך שלא תתאכזב!' 'אני יודע', ענה לי, 'אבל יש כל מיני אילוצים...'
'איזה אילוצים?' התקפתי בלי בושה, 'האילוץ היחיד הוא הנאת הצופים בבית, הם אוהבים את התוכנית כפי שהיא!', כותב טופז.
ומסביר למתקשים: "זו הייתה הגישה אז – 'נראה', 'יש אילוצים', וכל הבולשיט הזה. כל אחד פחד על התחת שלו, כל מפיק רצה רק להשביע את רצון הממונים עליו ולא לעורר מהומות. כדי להביא אותי, את הבדרן השחצן, הקליל, הדון-ז'ואן כמנחה - היה צריך הרבה יותר אומץ וראייה למרחוק ממה שהיה למישהו שם".
באותו פרק מתוארת שיחה שלו עם מפיקת התכנית אליה התקבל בסופו של דבר, שמסבירה לדודו על סוגי האמנים הבאים להתארח בתוכנית: "יש אמנים סוג גימל - אלה שמתחננים להופיע, מנג'סים כל היום בטלפון, כותבים מכתבים, באים למשרד... בדרך כלל הם ממש לא טובים. "תסלחי לי", אמר לה טופז, "עם כל הכבוד לדירוג הזה - עד לפני שבוע אני הייתי בעיניכם סוג גימל... התחננתי להשתתף, כתבתי מכתבים - הכל! אז עכשיו שאני כאן - סוג גימל יקבלו יחס כמו סוג אלף! ולא רק יחס... הם גם יופיעו בתוכנית ואולי אחרי ההופעה תגלו שהם לא סוג גימל!
כולם הקשיבו לדבריי, כולם ידעו שהצדק אתי; הם רק פחדו לצאת מדרך המחשבה השגרתית והנוחה!"
במקביל לסיפורי רייטינג גבוה במיוחד, טופז מתאר תחושת ניכור שקיבל מהמנכ"לים: "האנשים הללו, בצורה מעוותת, המשיכו להאמין שהם בעצם עושים לי טובה בכך שאפשרו לי להנחות תמורת אלף דולר ברוטו לתוכנית".
הסוף יהיה טראגי?
ספרו האחרון הוא "חלומות פז" שיצא השנה (הוצאת כנרת), שמסתיים בסיפור "שלמה קסקרביה - פוחלשינה" ובו עצות לילדים. באחד הסיפורים טופז מסביר מה לעשות כשמישהו מרגיז אותנו, ומתאר קוד סודי שרק הוא יידע, יצחיק אותו ויגרום לו לשכוח מהצרות: "גם היום כשמרגיזים אותי, אני עדיין משתמש באותה סיסמה סודית מצחיקה שלמדתי מאבא שלי... אני מוציא את הראש מחלון המכונית, מחייך אל הנהג הזה ואומר לו: 'שלמה קסקרביה – פוחלשינה' וזה עושה לי ממש טוב'". איך לומר, חבל שטופז לא עשה שימוש בעצה שלו עצמו.
מעניין להיזכר במופע שלו, "אין לי זמן", שהריץ לפני כארבע שנים; טופז נראה שם כביכול לאחר מותו, כשהוא עומד למשפט בפני אלוהים הגדול שנותן לו אפשרות להסביר את עצמו ואת מעשיו לאורך השנים. האם יילך לגן עדן או שמא לגיהינום?
לאחר מונולוגים שונים על חייו (בהם הוא מספר על רצונו להיות ראש ממשלת ישראל) ומכיוון שלאורך השנים מספר המעשים הטובים היה כמספר המעשים הרעים, אלוהים מחליט להחזיר אותו לחיים ולהניח לקהל לסבול אותו בגלגולו החדש. מזכיר לכם משהו?
עכשיו נותר רק לתהות: האם דודו טופז באמת כזה שקוף ולאורך כל חייו דמיין עלילה שכזאת, או שעלינו לקוות שהסוף יהיה פחות טראגי?
רוצים 10 ספרים במתנה? בחרו את ספר השנה העברי שלכם ואולי תזכו במארז של עשרה מרבי המכר הגדולים של השנה.
עוד בmakoבידור: כוכבי האח הגדול VIP מבלים בים, פפראצי: בר רפאלי משחקת טניס, יודה ונינט מחפשים דירה, חיים רביבו מוכר את הבית, הפקת הפסטיגל הציעה לאייל גולן מיליון שקל, תמונות ראשונות של שפרה קורנפלד משדרת ברדיו, סנדי בר תככב בסדרה חדשה, מירית וקנין מצטלמת לקמפיין ראשון ומה אומרים במעריב על מינוי יואב צור לעורך הראשי.