בכל שנה, לקראת יום השואה, יוצאים לאור ספרים המנסים לעבד את הנושא המורכב הטעון, האישי וההיסטורי הזה. אך לעיתים רחוקות נתקלים הקוראים בספר אישי ומדויק כל כך, שעוסק בכאבי הגדילה, בהכחשות ובגילויים אותם חוו ילדי הדור השני לשואה.
"ויום אחד עוד ניפגש" הוא ספרה החמישי והאישי ביותר של הסופרת עטורת הפרסים ליזי דורון, שמסופר מנקודת מבטה של אישה מבוגרת שחוזרת הלוך ושוב אל הסוד שכונן את חייה: מי היה אביה, מה עלה בגורלו, ומדוע הוסתרו ממנה התשובות לאורך שנים כה רבות.
תוך כדי מסע בזמן שעורכת הדוברת יחד עם חברות ילדותה, שגדלו איתה בשכונה בה שרר המוטו שהמוות הוא לא הדבר הכי נורא, היא מצליחה לשחזר במהלך פסיכולוגי-בלשי את סיפור חייה לצד חברותיה, שמגלות כל אחת רבדים נוספים על ילדותה.
העלילה מתרחשת בישראל של שנות החמישים ולסירוגין בישראל של ימינו, ומתמודדת עם כאבי המציאות הישראלית ספוגת השואה, שדרכה מבקשת הילדה רבת הדמיון והסופרת הבוגרת למצוא את האב הנעדר, או לפחות להסביר את פשר השתיקה שאפפה את היעלמו, ולגשר בין זיכרון לדימיון ובין היסטוריה לבדיה.
הצצה אל הפרק הראשון:
בצהרי היום הגיעה לגן איטה, אמא של דורית, אחותה של פייגע.
"דוּ בּיסט צֶעדרֵייט," גערה בפייגע וניסתה לפתוח לי את הדלת. ניערה את הידית, נענעה את המפתח, אבל הדלת רק רעדה.
"פה לא מיידאנק!" שמעתי אותה צווחת על פייגע. "מה זה, ממש נעלת אותה?! טוב, עלייך אני מאמינה הכול," הטיחה.
"אַזוֹי," ענתה לה פייגע, "אני כל כך רעה, ואת מה? צדיקה, אה? איך קֶען נישט פַארגֶעסן..." ירתה ביידיש.
התיישבתי על האסלה וייללתי. הבנתי שאותי כבר שכחו, הייתי בטוחה שאשאר שם לנצח.
לפתע השתררה דממה בגן. אפילו פייגע ואיטה חדלו לגדף זו את זו. הבנתי שאמא שלי הגיעה.
שאלתי את עצמי מה יקרה עכשיו.
לא ידעתי אם עלי לשמוח או לפחד עוד יותר.
הצמדתי את האוזן לדלת השירותים.
אמא דרשה מוולאדק, בעלה של פייגע, שיזעיק את שני האבאים של חיה'לה, טכנאי הרדיו השכונתיים.
"הם יפרצו את הדלת ובאותה הזדמנות ירכיבו לאשתך ולאחותה מוח," אמרה לו. "עכשיו אתן יכולות להמשיך לריב," הודיעה לפייגע ולאיטה.
יונה ויששכר, האבאים של חיה'לה, עשו קסם במברג וחילצו אותי מהשירותים.
ברגע שפרצו את הדלת זינקתי החוצה. ראיתי את חיה'לה מחבקת את האבאים שלה ואת דורית מסתתרת בין השמלות של פייגע ושל אמא שלה.
פייגע החיוורת התקרבה אלי, ביקשה ממני סליחה וניסתה לחבק אותי. נחנקתי בזיעה ובבושם "קוּראז'" המתוק שהחמיץ בחום בין רכסי שדיה.
הדפתי אותה ונשבעתי שלא אסלח לה לעולמי עולמים.
אמא שלי ביקשה ללכת משם. "ילדה כל כך רזה היית צריכה לסגור במטבח ולא בשירותים," העירה לפייגע לסיום.
רק פייגע ואני לא צחקנו.
את זעמי כיליתי בדורית: "אני אהיה חברה רק של חיה'לה."
"מה עשיתי?" גמגמה.
"לקחת אותי לקופת חולים, ואבא שלי חיכה לי בבית," התזתי.
"אבא שלה נסע רחוק," סגרה אמא שלי את הוויכוח.
בדרך הביתה הכו עקבי נעליה של אמא במרצפות.
"למה ברחת?" נעצה בי מבט מקפיא.
"אני שונאת ריתמיקה," השבתי.
אמא הלכה בצעדים גדולים, הלכה ושתקה.
רצתי אחריה.
אבא עוד פעם באמריקה, ניחמתי את עצמי.
"ויום אחד עוד ניפגש", ליזי דורון, הוצאת כתר, 189 עמ'.
