במרכזו של הרומן שפה שסועה (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 238 עמודים) עומד החיפוש אחר הבית. הבית כמושג. הבית כמקום. הבית שחלק בלתי נפרד מקיומו ומאובדנו הוא השפה. זהו חיפוש הנע בין מולדת אחת, שלוש ארצות ובעיקר שני כפרים: האחד פלסטיני הרותח בין ירושלים לרמאללה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והאחר צרפתי, הקופא על שמריו בין פאריס לנוואר.
"שפה שסועה" הוא סיפור מסע אל האהבה האמיתית, הבוגרת והמפוכחת, אך מעל לכל, זהו חיפוש המסתיים בהבנה מפתיעה, סופית ומטלטלת עבור זוג גיבורו.
בוריס זיידמן לוקח את הקוראים שלו למסע המנסה לחבר בין שלושה עולמות שנראה שלא יתחברו לעולם. ספרו הקודם, "המינגווי וגשם הציפורים המתות", תורגם לשפות רבות, וזכה בפרס אקו''מ ופרס ויצ''ו איטליה
פרולוג
הלומי ארבע שעות צ'רטר ליליות, עם דיילות צרפתיות שמתחרות במלצרים פריזאים בביטול קיומך ולוקחות בגדול, הם העמיסו את עצמם לקרון האר־או־אר משארל דה גול לפּורט רויאל.
"תשאל על פורויאל", היא אמרה לו, כשראתה שהוא מתכוון לוודא שזו אכן הפרוורית הנכונה לפריז, "כי אם תבטא את זה בשינוי מיקרוסקופי מהפריזאית הרגילה שלהם, כמו 'פורט', עם ה־טי בסוף ותעשה הפסקת נשימה לפני הרויאל, הם יבהו בך כמו... נו, איך אמרת שאומרים את זה ברוסית?"
"קָאק בָּארָאן נָה נוֹבִייה ווֹרוֹטָה," פלט בתשישות, "כמו עז בְּשערי דיר חדשים".
"בדיוק," הינהנה, "למרות שאף פעם לא הבנתי את הדימוי המוז'יקי המפגר הזה, אבל אם זה יישאר הדבר היחיד שאחרי הסיפור איתך לא אבין ברוסים, אז..."
"ברוסית זה בכלל 'כמו כבש'", קטע אותה, "אבל החלפתי אותו בעז כי זה נשמע יותר מקומי־בדואי וזה כנראה בגלל שיש להם איזו בעיה בהיקש והיסק אחרי השינוי המזערי ביותר בסביבתם הרגילה".
"למי", שאלה, "לצרפתים, לכבשים או לעזים?"
"לשלושתם יחד", היסה אותה, "ותעזבי אותי עכשיו עם הרוסית המזוינת שלך. העיקר שאני כאן ולא ברמאללה, אמנם עם נקע בקרסול, צולע כמו אחותך, אם היתה לך אחת, אבל כאן. אז תני לנשום אוויר פארי צלול כיין".
"זין בעין צלול כיין," התפייטה, "פה בשארל דה גול הוא צלול כמו משקע של בוז'ולה בפנסיה, במקרה הטוב. וגם בפארי עצמה צלילות זה לא הצד החזק, לא של האוויר ולא של המים בסֶן. ואם כבר רוסית, אז הרוסית המזוינת שלך," תיקנה אותו, "ומזל שאני לא רוסייה, כי הייתי בטח 'הרוסייה המזוינת שלך', ואם כבר מזוינת, אז יאללה, תשאל כבר אם זה מגיע לפורויאל. מזוינת או לא, אני כבר מתה להיות במיטה אחרי מקלחת, כלומר אחרי אמבטיה, כי מקלחת זו מילה גסה אצל הפריזיאן ד'אוריז'ין".
והוא, באותה עקשנות רוסית־פוטינית שאל את הצרפתי הראשון שהתיישב מולם בקרון אם הקו הזה מגיע לפורט רויאל, לוחץ על ה־טי ועושה הפסקה מתודית־דידקטית בין המילים. והוא, הצרפתי, הצדיק את התזה של ניק ופער את עיניו ופיו ב"אווּ?" והצמיד־כיווץ את שפתיו זו לזו, כמי שמתכוון לשרוק לו או להדביק נשיקת דודה על זיפי הלילה שלו.
והוא, טל, סרק את הצרפתי הראשון שלו, מעטרת ראשו, שהיתה שחורה־מקורזלת, דרך המוסטשון הדקיק בצורת { אופקי, הנח מעל שפתו העליונה, הסיע את עיניו במורד זרועו השחומה, עצר על הגורמט המוכסף התלוי ברפיון על שורש כף ידו, המשיך אל אצבעותיו הארוכות בציפייה למצוא את כריותיהן ממוללות חרוזי מסבחה, והתאכזב. כף ידו התאגרפה סביב "לה ליברסיון" מגולגל במצב של היכון לסיכול ממוקד של זבוב. אחר כך התעכב על הטבעת האימתנית החובקת את הזרת, חיפש בהמשכה את הציפורן ומצא אותה גזוזה למשעי.
אכן, פארי.
והוא ניסה למקם את הצרפתי הזה, שעשרות כמוהו נדחסו אל תוך הקרון בלה־בורז'ה ואוברווילייה, באחד המחסומים המאולתרים של כָּאפְרְ ראנתיס, בִּיתונְיָא או עין־עריכּ. ניסה לדמיין אותו יושב באיזו טרנזיט מרופטת ומחכה בסבלנות נצחית ושרב כבד בעיניים, שיגיע תורו לצאת בכפכפיו אל ה"גִ'בּ־אל־הָווייה" שלו, של טל. או "ג'בּ־אל־הוויזה" של עבאדי, בן זוגו הקבוע לגגות ולמחסומים. והצליח ולא הצליח. לא הצליח, כי ריחפה לו, מעל ראשו המקורזל של הצרפתי, איזו הילה פראנסאווית מעודנת. או לאו דווקא מעל ראשו. אולי היו אלה הפומה הכתומות עם הגל הכסוף (שהיו, אגב, משמחות כל בצלאלניקית ממוצעת במחזורו), במקום כפכפי הבז' של אחיו הקרובים־רחוקים בכל מחסום צה"לי מצוי. ואולי הלה־קוסט בגוון פסיכדלי שעטה על גופו המעוצב במקום הטי־שרטים המהוהות של "אלימלך קבלנות פיגומים בע"מ" או "העוקץ ובניו — שירותי אבטחה, תחזוקה וניקיון". ואולי זה היה סתם המבט של "כאן זה הבית שלי ואתם זוג פאקן תיירים־זרים", שהוא שידר להם, לו ולניק. אבל גם שם, אצלנו, גם ההוא עם ה"אלימלך פיגומים", גם הוא שידר לארבעתם, לו, לעבדי, לערן ולג'אראס, את אותו המסר. שהם רביעיית פאקן חייזרים־זרים מצבא הכיבוש, אורחים־לא־קרואים, והוא מקומי. הוא בבית. וגם שם בפאתי רמאללה, כמו כאן בפאתי פארי, רק במבט, ללא מילים... בניואנסים, ראבאק, בניואנסים...
וזה שהוא, טל, התחפף משם רק לפני יומיים (מה לפני יומיים — אתמול בבוקר!) בכלל חירפן אותו בקרון הזה, המלא "מקומיים", של רכבת הפרוורים משארל דה גול לפורט רויאל. הפורט רויאל שבהצטלבות של סן מישל ובולוור מונפרנס.
מפי הטבעת של רמאללה לפופיק של פארי.