דף חדש: ארבעה סופרים חדשים בוחרים את הספרים ששינו את חייהם

ראש השנה כבר בפתח, ויחד עם הגפילטע, עוגות הדבש והרימונים, נוחתים עלינו גם המונים של ספרים חדשים שמציפים את החנויות. לא שיש תלונות או משהו.

אז לכבוד השנה החדשה אספנו עבורכם ארבעה כותבים מוכשרים במיוחד ששמנו עליהם עין בחודשים האחרונים. בקיצור, כשהם יגיעו רחוק, אל תהיו נורא מופתעים.

אחרי שאספנו אותם, חשבנו לעצמנו: היי, יש כאן סוף שבוע חופשי ובתקווה קצת סתווי ואידיאלי במיוחד לצלילה בספר חדש. ארבעת הסופרים הבאים פרסמו את ספרם הראשון ממש לא מזמן, לכבוד השנה החדשה. ביקשנו מהם לבחור את הספרים הטובים שהשפיעו עליהם במלאכת הכתיבה. ושנהיה לראש ולא לזנב.

טליה שגיב ממליצה על "בעיקר על אהבה"

טליה שגיב מצליחה לחדור בספרה הראשון מתחת לעור של דמויותיה ושל קוראיה. הללויה ומרמלדה מספר את סיפורן של ארבע משפחות ישראליות, שכל אחת מהן משקפת ברגעים מדויקים את נימי-נימיו של המצב האנושי – על הרוך, הפגיעות, החספוס והפספוס שבו. גיבורי הספר הם אנשים רגילים שהחיים קורים להם – בדרך כלל לאט-לאט ורק לעתים רחוקות בבת אחת. אולי אפילו בלי לשים לב. חלקם נאבקים להיראות, חלקם נואשים מלהסתתר, חלקם נותנים לזמן להיערם לידם, חלקם מטפסים על עצמם עד שהם מצליחים לראות טוב יותר. הספר נכתב במשך חמש שנים ועבר גלגולים רבים.

ההמלצה הספרותית של טליה לשנה החדשה:

"בעיקר על אהבה", מאת מאיר שלו: "בספר הקצר הזה מאיר שלו מספר על אהבותיו ומעת לעת גם על אכזבותיו – הספרותיות כמובן. הוא מתאר דמויות שונות מאוד זו מזו, מתוך מגוון יצירות, וכן את האנשים שיצרו אותן. הספר מבוסס על סדרת הרצאות, והוא רהוט, מצחיק, מרגש ומעורר מחשבה. אצלי הספר מעורר כל פעם מחדש מחשבות על מעשה הכתיבה עצמו: מה עושה תיאור למקורי? לבנאלי? לבלתי אמין? למלהיט לחיים? 

"בזכות הספר הזה התאהבתי בכמה ספרים נהדרים, וגם בכמה אנשים שלמדתי לראות אחרת בזכותו. אני חושבת שהכתיבה שלי על נשיות,גבריות, ובעיקר, נו , על אהבה או העדרה הושפעו מדברים שהספר הזה הסביר לי."

 הללויה ומרמלדה. ידיעות ספרים. 188 עמ'.

רוני גלבפיש ממליצה על "העולם על פי גארפ"

רוני גלבפיש עבדה בעבר כטכנאית הקלטות, לולנית, פועלת ייצור במפעל אריגה, מתכנתת, קוטפת דובדבנים ומוכרת בחנות ספרים. כיום היא לקטורית, מתרגמת, עורכת תרגום וגם סופרת חדשה. סיפור קטן ומלוכלך עוסק באיתן, איש יפה, מתכנת מחשבים שנשוי באושר לנעמי, אהובת נעוריו, ואב לעלמא הקטנה. בריצת ערב שגרתית אחת בפארק הוא סוטה ממסלולו הקבוע וכמעט מועד על הדבר שעומד להסיט גם את חייו ממסלולם. זיכרונות שהדחיק במשך שנים חוזרים להציף אותו — ניחוח עוגיות השקדים של אמא, בושמה של אהבה ראשונה וריחה החריף של אכזריות נעורים — והשאלה שהם מציבים בפניו מטילה אותו לסחרחרת של אשמה ובושה שגורפת לאִטה את כל מה שהיה שלֵו ובטוח בחייו: עבודתו, רעייתו, בִּתו וביתו. הרומן עוסק בסיפור אנושי שמעלה על הפרק שאלות מאתגרות, ומישיר מבט אל הסיפורים המלוכלכים של כל אחד מאיתנו ומבקש להוציא אותם לאור.

ההמלצה הספרותית של רוני לשנה החדשה:

"העולם על פי גארפ", מאת ג'ון אירווינג. "הספר הזה היה מקור השראה גדול מאוד עבורי בחיי. הוא לא עזר לי דווקא בכתיבת הספר הזה, אלא בכלל. יש בספר התייחסות לא פוליטיקלי קורקט להרבה מאוד נושאים, ויותר מכל אני אוהבת את החופש שהספר הזה לימד אותי: לחיות את החיים בדיוק בדרך שלך. לכל אחד יש את העולם-על-פי-הוא-עצמו ממילא, ויהיו המון אנשים שימתחו עלינו ביקורת. גארפ חי את חייו בדרכו הלא מושלמת, וכך גם כל מי שמקיף אותו בספר הזה. החלק השני של המשוואה הוא שאתה עומד להיות לא מרוצה מהתוצאות בכל מקרה, אז כדאי שתתרגל. זה עולם מטורף, לא מספק, וכל מה שנשאר לנו זה לחיות בדרכנו ועל פי אמונתנו. הידיעה הזאת מאוד משחררת את הכותבת שבי מסד ה'מה יגידו'. אין לי שום שליטה בחלק הזה, אז נותר לי רק לספר סיפורים ולשלח אותם בעולם. כל השאר לא בידי".

סיפור קטן ומלוכלך. כנרת זמורה ביתן. 302 עמ'.

איימן סיכסק ממליץ על "יומנה של אנה פרנק"

איימן סיכסק הוא סופר צעיר יליד יפו, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, הנמצא בשלבי סיום עבודת המאסטר בספרות השוואתית וכן מבקר ספרות בעיתון הארץ.

ספרו הראשון אל יפו עוסק בזהות בין  גיבור הרומן, פלסטיני-ישראלי, לבין הסופר, ערבי –ישראלי. המרווח בין השניים הולך ונעלם ומתמזג לדמות אחת עד שקשה לדעת היכן הדמות הבדויה נגמרת ואיפה דמות בשר ודם מתחילה.

איימן, יש לציין, התמודד מילדותו עם הגדרת זהותו האישית. כמוהו, גם גיבור הרומן מנסה להרגיש שייכות במקום שהשייכות אליו אינה מובנת מאליה. הוא הולך לאיבוד במילים, באהבה, באמונה. תחושת המתח הנפשי והתמודדותו של הגיבור עם זהותו הלאומית והפרטית משתקפת בכתיבה, עד שבעזרת השפה ומתוכה גיבור הספר בונה את עצמו מחדש אחרי כל התחככות.

ההמלצה הספרותית של איימן לשנה החדשה:

יומנה של אנה פרנק, מאת אנה פרנק. "הגעתי אליו בתיכון והוא היה הטקסט הראשון שקראתי שלא היה בדוי, ונותר בין הספרים הבודדים שאני חוזר אליהם שוב ושוב. בניגוד למה שנהוג לחשוב, זה לא ספר על השואה. מלחמת העולם השניה ורדיפת העם היהודי על ידי הנאצים אמנם מבעבעות אצלו מתחת לפני השטח, אבל גם אם מתעקשים לקטלג אותו במדף 'ספרות השואה', שזו הגדרה שאינה עושה עמו צדק, היומן של אנה פרנק הוא בעיקר תרגיל יוצא דופן בכתיבה יוצרת.

"טביעת העין הספרותית של אנה פרנק ויכולתה להעמיד את דמויותיהם של הסובבים אותה ואת דמותה שלה באופן חי ומורכב כל-כך הם יותר מהוכחה ברורה לכשרונה. הם מעמידים מסמך שממחיש את כוחה העצום של היצירה – גם הוא רק זמני, או רגשי, או מטאפורי – לגאול את העוסק בה ואת הנושאים שלו מנשייה ואבדון. כשהיא נוכחת בחשיבותו הפוטנציאלית של היומן שלה, אנה פרנק הופכת מנערה שכותבת יומן אישי לסופרת, לאמנית שמבצעת במודע מניפולציות בטקסט ולוקחת אחריות על המשתמע ממנו. היומן של אנה פרנק הוא הוכחה לכך שכל כתיבה, גם זו האישית, כביכול, היא מעשה אמנותי שמקפל בתוכו אמירה, עמדה פרשנית, ואלטרנטיבה אמיתית לקיום היומיומי. מדובר בקריאת חובה לכל סופר וסופרת מתחילים, ובאחת ההשראות הראשונות והמשמעותיות ביותר שלי בתחילת דרכי".

אל יפו. ידיעות ספרים. 142 עמ'.

עידו אנג'ל - הסיפור של מיכאל

עידו אנג'ל הוא בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל, מורה, סופר ובמאי שרוקם ברומן הסיפור של מיכאל אגדה אורבנית יפהפייה ומתגלה כסופר מקורי, בשל, שנון ומתוחכם.

מיכאל הוא רווק צעיר שחייו התנהלו עד כה כפי שמתנהלים חייהם של בחורים רבים בגילו: שירות מלא, טיול אחרי הצבא, לימודים והתמסרות לעבודה משעממת אך בטוחה. אלא שאז קורה אסון נורא שמזעזע את עולמו, גורם לו לאבד את זהותו ואת זיכרונו, וכופה עליו לצאת למסע ארוך במרחב ובזמן כדי להשיב לעצמו שליטה על חייו. אלא שלא רק קולו של מיכאל נשמע במעשייה האפלה-צבעונית שיוצר עידו אנג'ל, אלא גם קולו של מי שכותב את הסיפור, סופר בשם עידו. קורותיהן של שתי הדמויות בעולם המראות המתעתע שברומן נפרשות במקביל לתיאור מלאכת הכתיבה, כאשר התערבויותיו של הסופר בהתרחשויות משבשות את הגבול שבין מציאות לבדיון.

ההמלצה הספרותית של עידו לכבוד השנה החדשה:

"בדיונות" מאת חורחה לואיס בורחס. "קראתי אותו פעמים רבות, מהתיכון ועד לפני כשנתיים, ממש לפני שהתיישבתי לכתוב את הסיפור של מיכאל – ובעצם ממש לפני שהפכתי לסופר – היה צץ הספר הזה בידי כבדרך פלא: הייתי הולך לישון, וכשהייתי מתעורר היה שם, מונח לצד המיטה, או שהיה מופיע בתוך תיק ישן שכבר עמדתי לזרוק, או שפתאום בספרייה של אמא, מעט בולט משאר הספרים, ואפילו לא זכרה שרכשה אותו.

"בכל פעם שקראתי בו, קראתי 'בדיונות' אחר, בורחס אחר: פעם היה מורה מחמיר. פעם היה אישה רגשנית. פעם היה קבצן עיוור. אך תמיד נקרא בלב נכמר, בדעת משתאה ובתשוקה יוקדת. לאט ובדרכו שלו, לימד אותי בורחס לכתוב. עד שבפעם האחרונה, לפני כשנתיים, כשעברתי דירה, חיפשתי את הספר בכל הארגזים – ולא מצאתי. התחשק לי לקרוא בו שוב: חיפשתי רעיון לכתיבה, והרגשתי שבורחס יוכל שוב לעורר בי השראה. לא דאגתי: הייתי בטוח שהספר יצוץ, כפי שתמיד צץ. בכל בוקר, כשהתעוררתי, הבטתי אל הרצפה ליד המיטה – אך הוא לא הופיע שם, וגם לא באף אחד מהתיקים שלי, ואפילו אמא נתנה את העותק שלה למישהו אחר. חשבתי: אם לא תהיה ברירה, אקנה מחר עותק חדש. ואז הטלפון צלצל. בצדו השני של הקו שמעתי את קולו של הדייר שהחליף אותי בדירתי הקודמת. 'שכחת כאן ארגז אחד', הוא אמר. הנה, חשבתי. הארגז הזה, שם ודאי אמצא את 'בדיונות'.

"נסעתי בחזרה אל רחוב מיכה בת"א, שם התגוררתי לפני שעברתי ליפו, ואספתי את הארגז האחרון. לא התאפקתי: כבר באוטו פרקתי את תכולתו, אך הספר לא היה שם. במקומו, בין שאר מיני חפצים ישנים, מצאתי קלסר מרופט ובו טיוטה לסיפור שכתבתי לפני 18 שנים, בזמן שירותי הצבאי. נזכרתי בסיפור מיד. שמו היה ג'טלג. הוא היה סיפור גרוע, אך הרעיון היה לא רע: סופר ישראלי חוזר מארצות הברית אחרי שנים רבות בעקבות מותה של אמו. הוא כותב ספר. הוא בודד. הוא מנסה להתמודד עם בדידותו, וכך גם הדמות שהוא כותב עליה. בסופו של הספר, למרות שהסופר מאבד במציאות כל תקוה לחיים חדשים, כותבת לו דמותו סוף טוב ומרגש. הנחתי את הקלסר המרופט בחזרה בארגז, נעלתי את האוטו, התיישבתי על הספסל בשדרות נורדאו והתחלתי לכתוב את הסיפור של מיכאל. כך זה התחיל. ומאז, איני זוכר. השנתיים האחרונות קרו מזמן, לפני יותר משנתיים. לפני חיים שלמים. הדברים מעורפלים: אולי כך בדיוק קרה. ואולי כל המילים הללו, אינן אלא אוסף בדיונות".

הסיפור של מיכאל. אחוזת בית. 180 עמ'.